U.D.O – Steelhammer

מטר עשרים של קפלים, מניירות של שנות השמונים, וקול של לפריקון צרוד – זהו Udo Dirkschneider.

למי שפחות מודע לסצנת המטאל הגרמנית, אז חשוב לציין ש UDO הוא אגדה, הסולן המקורי של להקת המטאל Accept, אחת מלהקות המטאל החשובות באירופה שהתחילה דרכה עוד בסוף שנות השבעים. הקול הניחר שלו הפך לסמל המסחרי שלה, והפרידה המתוקשרת שלו מההרכב ב 1987 והקמת הרכב הסולו U.D.O הייתה אירוע גדול באותה תקופה.

מאז עברו הרבה מים בנהר, ואיתם 13 אלבומי אולפן, פחות או יותר אחד כל שנתיים, כולם סבירים עד טובים, כולם מבוססי הבי מטאל שניצל גרמני חסר מקוריות אבל כיפי להחריד, ונראה ש UDO לא מראה סימני חולשה. לפני שנתיים זה נראה רע. Accept הוציאו אלבום קאמבק איכותי בשם Blood Of The Nations, עם הפקה נוצצת של Andy Sneap הבריטי, תקציב מכובד של חברת התקליטים Nuclear Blast, וסולן חדש ואיכותי – וזכו לתשואות על מה שסומן כחזרה לתקופת הפאר של הלהקה.

Udo לעומת זאת הוציא את Rev-Raptor, עם סאונד פלסטי מוזר וזול, עטיפה לא משכנעת, בחברת תקליטים לא רעה – AFM, אבל ברור שללא תקציב משכנע. וגם האלבום לא ממש שכנע אף אחד.

היה ברור שצריך שינוי, ולא ברור אם זה נעשה באופן מודע או שפשוט אנשים זזו ממקום למקום, אבל Steelhammer, האלבום ה 14 שלו – רובו שינוי. שני הגיטריסטים חדשים לגמרי, המתופף והמפיק העתיק Stefan Kaufmann, חבר ההרכב היחיד מלבד Udo עצמו ששרד מההתחלה – נשאר הפעם בחוץ, ואת האלבום הפיקו הפעם Udo ובסיסט הלהקה, החבר הוותיק היחיד שנותר איתו, שגם כתב איתו את כל השירים באלבום.
מה אפשר לומר חוץ מ "איזה מזל שכל זה קרה."

החל מהעטיפה, מטאלית לחלוטין ומושקעת, דרך הסאונד – המלוטש והברור, ועד השירים עצמם, אפשר להגדיר את האלבום כאלבום קאמבק לכל דבר, ואולי הדבר הכי טוב שההרכב המסורתי הזה הוציא ב 15 השנה האחרונות פחות יותר. אין פה טיפה מקוריות, אבל ככה עושים מטאל המנוני קצבי, מהיר, מנוגן טוב וכתוב טוב. החל משיר הנושא החביב, השיר A Cry Of A Nation חביב, שילוב יפה של ריפים מלודים בשיר מקצב ביניים עשוי טוב.

Metal Machine הוא אחלה בחלה מטאל, הבי גרמני מוצק כמו פרנקפורטר בעל תכולת שומן גבוהה, עם פזמון שהוא המנון לכל דבר, ועליית מקצב ספיד מטאל מרשימה. תאמינו לי, מספיק שיר אחד כזה כדי לעורר מחדש את האמון שלי בהבי מטאל הגרמני. אני אדלג על Basta Ya, אחלה שיר מטאל אבל כתוב בספרדית – כנראה לטובת המעריצים המקומיים, ונעבור לבלדה Heavy Rain, שאני מודה – תפסה אותי בהפתעה. בלדת פסנתר קודרת, עם שירה נקייה יחסית של Udo, עם קצה של בלוז, 2 דקות וחצי שלא אופייניות בשום צורה לאלבום או לאמן הזה, ובכל זאת מצליחות להיות אחד הרגעים הכי טובים שבאלבום הזה. בלדה לא משעממת ולא קיטשית, משהו שהיה יושב סבבה באלבום של Ozzy דווקא. כל הכבוד ח'ברה.

Devil's Bite נפתח עם קלידים שעשו לי קצת איביזה בראש, אבל עובר מהר לריף מטאלי מוצלח עם פזמון מלודי חביב ביותר, בשילוב שירת רקע "הסתדרותית" אופיינית שהולכת עם ההרכב הזה עוד מהאלבום הקלאסי Animal House ב 1987.

Death Ride הוא אחד השירים האגרסיבים של ההרכב הזה מזה הרבה זמן, סוג של תזכורת שההבי שלהם נע על גבולות הספיד מטאל, אחלה ריף מתגלגל שמדגים מה יכולים לעשות שני גיטריסטים טריים בהרכב שכבר הגיע לרמה של חלודה והעלאת קורי עכביש.

כנראה שמשהו פה בגדול עבד, האלבום הגיע למיקום מכובד ביותר במצעד המכירות הגרמני, והגיע למיקום הגבוה ביותר אי פעם של ההרכב גם במצעד האמריקאי – תוך שהוא מוכר פי 2 מהאלבום שקדם לו. אז סבבה, הם לא מחדשים ולו חצי דבר, אבל זה לא ממש מטריד אותי כשמדובר בהבי מטאל טוב, בסיסי ובשרני שהיה עושה שמח לכל חובב ג'רמטאל ממוצע.