UFOMAMMUT – Ecate

זהו אלבום האולפן השמיני של הלהקה האיטלקית שהוקמה ב-1999, ומאז הצליחה לבסס את מעמדה כלהקה שיצרה ז'אנר ייחודי משלה של סלאדג' פסיכאדלי – משהו מעולם דמיוני בו הריפים הקטלניים של להקות רוק כבד מ-BLACK SABBATH ועד CANNIBAL CORPSE רוקדות לצלילי אש קדומה יחד עם אווירה אלקטרונית פסיכדלית משהו מבית היוצר של PINK FLOYD ו-KING CRIMSON.

אני חייב לומר כי עד שדני אחירון עמיתי ל"מטאליסט" לא הביא לידיעתי את דבר קיומו של הז'אנר לא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא "סלאדג' מטאל", ועל אחת כמה וכמה מה ההגדרה הזו טומנת בחובה. בהאזנות ראשונות של קטעים מן הז'אנר היה נדמה לי שמדובר בהכלאה חדשנית של משהו בין הכבדות האפלה של הגיטרות והקצב של BLACK SABBATH של ילדותי עם השירה הצעקנית/זייפנית הדווקאית העוקצת וחסרת המלודיות של ה-SEX PISTOLS.

כשגלשתי קצת ברשת כדי למצוא הגדרות קצת יותר מבוססות לז'אנר גיליתי שלא הייתי רחוק מן האמת. מדובר בסגנון שנושק לגבולות שבין Doom Metal ל-Hardcore Punk. גם באלבום הזה אני נהנה להאזין לשילוב שבין המקצבים האיטיים והאווירה הפסימית של ה-Doom Metal לווקאלז התוקפניים והצעקניים לעתים מבית המדרש של הפאנק.

למרות כל זאת, אני חייב לציין שבניגוד לדוגמאות אחרות של סלאדג' שהאזנתי להן לאחרונה בעצת אחירון הנ"ל (כמו למשל ה-MELVINS, EYEHATEGOD ו- CROWBAR), הרגל של UFOMAMMUT קצת פחות לוחצת על דוושת הפאנק ומזכירה לי לעתים קרובות את העצבים הפחות "אינפנטיליים"-אנארכיסטיים של הפאנק המזוקק, ויותר את הזעם הבוגר (בעיניי) הממוקד והמסודר שיוצא מהקרביים של ווקאליסטים כמו רוב זומבי או האחים לבית קאבאלרה.

שמו של האלבום הוא אלמנט חשוב לעניין, היות וגם הוא וגם האווירה והתכנים באלבום מהווים הומאז' לאלה היוונית Ecate (הקטה בשפת הקודש). הקטה הייתה האלה היוונית הקדומה של "שלושת העולמות": עולם האלים, עולם בני האנוש ועולם המתים. להקטה הייתה היכולת לנבא את העתיד והיא גם הייתה האלה האחראית לחלומות בעת השינה, לחזיונות נבואיים שחווים בני האנוש ולארועי דה-ז'ה וו. היות ולהקטה היו שלוש פנים היא גם נחשבה לאלה של צמתי הדרכים. לפי הייצוגים האמנותיים שלה להקטה היו שש זרועות ובידיה היא החזיקה פגיון (חותך באשליות בני האדם ומכריח אותם להתמודד עם המציאות), או לפידים (אלת האור באפלה כסמל לחזיונות נבואיים), או מפתח (חשיפת מסתורין), או חבל (חבל הטבור שמסמל לידה). בעולם האורתודוכסי-יווני הנוצרי הקטה הפכה לסמל שלילי לפולחן המכשפות ולמאגיה שחורה. כל אחד משש הקטעים באלבום מציין אחד מן הזרועות שבאמצעותם הקטה באה לידי ביטוי, וממש ניתן להרגיש בהם את הדואליות שבין המציאות לנבואה, בין החיזיון לאשליה, בין החיים והלידה לחידלון והמוות, כמו-גם לחוות בגוף ממש את המצוקה המוצקה של פיתולי המעיים של אי-הנוחות מול העצב הקיומי.

בהאזנה הראשונה לאלבום, ובמיוחד בקטעים הראשונים שבו נשמע היה לי כאילו חלק גדול מהאלבום הוא מעין לקט "אינטרואים" לשירים ישנים של BLACK SABBATH. קטעים ארוכים ורפטטיביים של גיטרות עצובות ומסתוריות שמובילות לאיזה פיצוץ, איזה קתרזיס שלא מגיע, והנה תיכף יגיע, ועדיין לא, ואולי עכשיו. אבל אולי מצד אחד זה היה קצת כמו חוויה של "מוסיקת מעליות" מטאלית, אבל מצד שני ולאחר האזנה לאלבום המלא כחוויה אחת שלמה ומושלמת פעם אחר פעם ברקו לי העיניים היות ומדובר באלבום המעניין ביותר שהאזנתי לו מזה זמן רב. זה כבד וזה מדכא לרוב וזה רועש מאד אבל זה מאד אינטיליגנטי ועשוי בחוכמה.

Somnium הוא קטע פתיחה עם איכות Doom פסיכדלית בצורה שלא תיארתי לעצמי שניתנת לביצוע. מדובר באינטרו ארוך שהופך לאיטו לחלק בלתי נפרד ממערכת העצבים של המאזין. הקטע נבנה לאיטו מפסיכדליה שמיימית כמעט אופטימית לכדי עצב זועם כמו רעם מתגלגל באופק שמרמז על בואה של הפטריה הגרעינית שתמחה את כולנו מעל האדמה הצרובה הזו. סינתיסייזר שמרצד כמו כוכב זוהר שעומד בשיא השמיים ולא זז בשולחו פעימות באמצעות ההילה שלו שנושמת ונושפת אש. ואז מצטרפות גיטרות שבוכות מזעם כמו להקת מסורים חשמליים בליווי דחפורים בשיא של סיבובי מנוע לוהט. וחוזר חלילה ביחד עם זעקות שבר של מילים שלא ניתן להבין ככל שהדקות נוקפות. וכל זה ביחד הופך את מחזור הדם לבוכנה שדוחפת דלק מטוסים ללב. הקטע הזה כשמו כן הוא – הצליח להכניס אותי לפסבדו טרנס- היפנוטי שדימה מצב שינה בעת היותי ער, משהו כמו להיות בתוך חלום בהקיץ עד כדי כך שפספסתי את מכמונת המהירות הקבועה שאני מאט לפניה בדרך לעבודה ואני תקווה שלא נסעתי כמו שומכר.

Plouton, או בעברית האל פלוטו מלך השאול, הוא שיר שנשמע כמו מפלצת שנולדה בחטא בבית היוצר של WHITE ZOMBIE, FEAR FACTORY או להקה מן הז'אנר. עבור להקה כמו UFOMAMMUT שלא ממש מתחנפת לאוזן של הקהל ולא מייצרת מוזיקת להיטים אלא יצירות עם עומק כמעט פילוסופי בעל גוון של מנטרה ממש, השיר הזה כמו גם השיר Temple מהווים בעיניי קריצה לקהל הרחב: קטעי ריפים ברורים ומטאליים עם שירה (אם ניתן לקרוא לזעקות השבר הללו "שירה") מובהקת ומונוליטית.

Chaosecret גם מזכיר את האיכות המענגת-מורבידית של Somnium. פתיחה אטית של תופים וגיטרות מאד בסיסיים ואפלים, כאילו השטן בעצמו מתעורר לאטו משנת הלילה עם קורי שינה בעיניים ומתחיל לרדת במדרגות אל ממלכת השאול שככל שהיא מתקרבת כך האוויר מתלהט ומקשה על הנשימה. קולות שירה נקיים וצלולים נשמעים ברקע, עמומים ומפייטים כניגון דתי עתיק. Ozzy, Iommi וחבורתם לא היו עושים זאת יותר שחור ומאיים לפני 40 שנה. מסע ארוך במדבר עם נשרים חגים מעל הקרחת האדומה והלוהטת, עוד צעד ועוד צעד. מעייף ומלא בצבעים וריחות שהם פרי יצירת המוח הקודח, כך נשמע הקטע הזה. וזה מדליק.

Temple כמו תמיד מתחיל כבד כמו BLACK SABBATH חדשני, אבל בפזמון יש משהו שמאד מזכיר לי את We who are not as others של SEPULTURA. קצב גיטרות כבד עם מעין המהום מזמורי לא מובן שכאילו נובע ממעמקי נשמתו המיוסרת של נזיר חולה צרעת שמדי פעם גם זועק לאל שבגד בו.

ההתחלה של Revelations מאד מזכיר את המוסיקה של ATOMA או אפילו משהו מ-Wish you were here של PINK FLOYD. מכונות חלל או מכונות זמן או מכונות שאני לא יכל אפילו לדמיין משמיעות נאקות ושריקות וצפצופים שמהדהדים למקום ההוא שבין ה"אני" ל"הם" ובין ה"מציאות" ל"חלום". אני מוצא את עצמי ממש מחכה לזעקה של רוג'ר ווטרס Welcome my son… Welcome to the machine…. היות והשיר כמעט לא כולל ריפים מסורתיים של גיטרה אלא רעשים ודיסטורשנים שחוזרים על עצמם ברקורסיה שמנוונת את האזורים השכלתניים וההגיוניים במוח ומחדדת מצד שני את האגו-טריפ הבלתי-מודע של דחפים וחרדות אני מוצא עצמי נכנס להתקפי מדיטציה הולכים ומתארכים, מה שהוא למען האמת די מסוכן היות וכאמור אני מקשיב לאלבום (כמו שלרוב אני מאזין למוסיקה) תוך כדי נהיגה.

אני מקשיב לשיר Daemons ולא רוצה שהוא ייגמר. הקטע המוזיקלי הזה מביא את כל אלבום האווירה המיתית האפלה הזו לקתרזיס של בלבול מחד והבנה של מי אני ומה אני מאידך. Daemon הוא יציר מיתולוגי שהוא שילוב של אדם ואל, וכך גם השיר הזה משלב את כל מה שהיה קודם באלבום. זה מחד השיר הכי "נורמטיבי" באלבום – הוא שיר מטאל שבין הסלאדג' לגראנג' (לעתים MASTODON ולעתים MUDHONEY), אבל מאידך האווירה והמקצב שבו מביאים לשיא את כל החרדה הקיומית והתסכול שבא לידי ביטוי בשירים הקודמים באלבום. הכעס בו יותר ברור, הוא יותר זועם ממלא חרדות, הוא יותר בוגר ומוחלט. הוא ממלא את המאזין בכוחות על ובהחלטיות. הוא פצצות לגבות. השפעת הסמים ההלוצינוגניים דועכת והדכאון נחלש ועכשיו הזמן לעשות משהו חוץ מלבכות ולחזות נבואות זעם. עכשיו הזמן לצאת ולשרוף את הבנקים.

הנגינה באלבום יותר ממופתית באוזניי, העריכה מצויינת וההפקה לעילא. הכל מאוזן באלבום הזה, מהתו הראשון ועד לזעקה האחרונה. הכל בא בזמן ומכאיב ומפחיד ומכעיס במידה הנכונה. מעוצמות הבס והתופים שלעתים מלווים את השקט כמו הלמות לב מודאג, ולעתים מפגיזים את הקורטקס של המוח כמו את האדמה המטאפורית שהלהקה מנסה לחדור אל ליבה על מנת להוציא את המאגמה הלוהטת וליצור ממנה מפלצת בסגנון הגולם מפראג, וכלה בהמהומים בלתי ברורים ובזעקות שבר של נשמות שמתענות. "בעצב תלדי בנים" ו"מעפר באת" בסיבוב שלם ומושלם אחד כפי שבא לידי ביטוי באלה יוונית קדומה אחת ובמוחם הקודח של חברי להקה איטלקית אחת. מהמם. מזוויע. מענג.

ולסיום, תהייה אחת שלי: הייתי ממש שמח לדעת איך מעבירים את כל הבלגאן המוזיקלי והתודעתי הזה לבמה. אבל ממש!