Unisonic – Unisonic

מה אפשר לומר על סוג של חלום ילדות שמתגשם?
אז הנה – Unisonic היא בהחלט חלום שמתגשם למישהו כמוני ש Helloween הייתה אחת הלהקות האהובות עליו ביותר בשנים שבהן התחלתי להאזין למטאל, וגם במהלך הזמן שלאחר מכן. אני יושב מול המחשב עם פרומו דיגיטלי ששלחה לי חברת התקליטים Edel, חסר סבלנות לאלבום הפיזי שיוצא רק בעוד שבועיים – ולהלן המסקנות לסקרנים האחרים: למי שלא יודע, בשנות התשעים המוקדמות Michael Kiske פוטר מ Helloween בטריקת דלת זועמת במיוחד לאחר שהלהקה הוציאה את האלבום הכושל הראשון בתולדותיה – Chameleon הידוע לשמצה. האלבום, השני של הלהקה בחברת הענק EMI היה נסיון כושל לעשות רוק מסחרי ומגוון יותר מוזיקלית מה Power Metal שהלהקה נודעה בו והייתה ממייסדיו. הכשלון היה צורב מספיק ש Kiske, מי שנחשב לאחד מגדולי סולני המטאל המלודי הכל הזמנים, ומי שהיה מועמד מוביל להחליף את Bruce Dickinson ב Iron Maiden לאחר עזיבתו של האחרון – החליט להתרחק לחלוטין מז'אנר המטאל.

20 שנה Kiske עשה רוק, אקוסטי וקצת יותר רועש, אבל בגדול לא עשה שום דבר שהזכיר בשום צורה אלבומים אגדיים כמו Keeper Of The Seven Keys, אלו שעשו אותו לאגדה. בשנים האחרונות הוא הסכים להופעות אורח מרשימות, בין השאר כסולן אורח ב Avantasia, או באלבום סולו של Timo Tolki, הופעות שחשפו את העובדה המדהימה שקולו של Kiske כמעט ולא השתנה במהלך השנים. בשעה ש Dickinson הפך להיות צרוד ובעל קול עבה יותר, ואיבד את היכולת לביצוע ה Human Air-Raid Siren שלו – Kiske נשמע זהה כמעט לחלוטין ל Kiske של שנות השמונים. לפני כשנתיים התחילו לדלוף שמועות על שיתוף פעולה של Kiske עם Kai Hansen, אגדת מטאל מהחשובות בז'אנר המטאל המלודי, מי שייסד את Helloween ועזב לאחר Keeper בעקבות גל הסכסוכים בין הלהקה וההנהלה שלה, ואז הקים את Gamma Ray, מי שהפכה למקבילה הלא פחות חשובה של Helloween בסצנת הפאוור-מטאל הגרמנית.

ככל הנראה Kiske הגיע להתארח קצת בהופעות של Hansen, בין השאר בביצוע היסטורי ל I Want Out הקלאסי של Helloween, והשניים הגיעו למסקנה שהלהבה עדיין שם – והגיע הזמן לדבר עם שיתוף פעולה חדש. לתמונה נכנסו חברי להקה נוספים, ביניהם Dennis Ward, יוצא להקת מטאל גרמנית וותיקה אחרת – Pink Cream 69, ומפיק עסוק, וכך נולדה Unisonic – שלמרות שתוארה כהרכב הארד-רוק בכיכובם של שני יוצאי Helloween, בעצם מדובר בהרכב מטאל לכל דבר. שאלת המפתח – האם מעריצי Helloween וותיקים כמוני קיבלו מה שרצו? אז בגדול כן. אלבום מטאל איכותי, מלודי, מנוגן היטב, מובל על ידי אחד הקולות הגדולים של המטאל המלודי מאז ומעולם, שמרביץ כאן הופעה ווקאלית שיכולה לגרום למרבית סולני המטאל בעולם למצמץ בקנאה. למה רק בגדול? כי חצי מהאלבום הוא אכן הבי מסורתי עם נטיות הארד רוק במקצב ביניים, ולא מדובר בפאוור מטאל בסגנון Helloween מרובה תופי דאבל-בס מהירים, לידים הרמוניים ניאו-קלאסים ושאר הדברים שהיו מחזירים אותי מנטלית לגיל 13.

שיר הנושא הפותח הוא הממתק הרציני וגם זה שהפך לסינגל והקליפ הראשון מהאלבום – והדבר הכי קרוב ל Helloween שיש כאן, שיר מהיר, כבד, Kiske קורע את המיקרופון בדיוק כששאר חברי הלהקה מרביצים בעצמם, בהחלט אפשר להרגיש משהו שדומה לשירי הלהקה באלבום הגדול האחרון שלהם עם Kiske – Pink Bubbles Go Ape. לאחר מכן השירים יורדים מקצב למקצב ביניים כבד, כש Souls Alive עדיין מצליח להיות הבי מטאל מסורתי עם גוון אמריקאי טוב. באם נצליח להתנתק מהתקווה למקצבי פאוור רועמים בהחלט אפשר לומר שיש כאן יופי של הבי מלודי מסורתי, ואיך שלא נסובב את זה, השירה של Kiske לבד שווה את מחיר האלבום.

Never Too Late הוא שיר מקצב ביניים "שמח" שכן מזכיר קצת את ימי התהילה של הפאוור מטאל, ימים שבהם גרמנים שמחים השתוללו עם חיוך על הפנים ובירה ביד לפני בימה שמעוטרת בסמל המסחרי של Helloween – דלעות ענק עם פרצוף. השיר גרם גם לי לחייך ולגשת למקרר בחיפוש אחר הדלעת הקרובה. לצערי הדלעת סיימה את חייה בתוך המרק של הילד שלי, תזכורת כאובה לזה שאני כבר לא בן 13. Renegade נותן בהארד רוק שנות שמונים מהוקצע ואיכותי, וממשיך ללכת על קו התפר שבו רוב האלבום הולך, מה שממשיך גם עם Star Rider, וגם ב We Rise ההמנוני, שדווקא מושך לכיוון כבד יותר. בשלב הזה הבנתי באופן מוחלט שהלהקה לא תפתיע אותי עם איזה Eagle Fly Free, אבל מצד שני – המוצר כל כך איכותי והמוזיקה בנויה כל כך טוב, שלא ממש התבאסתי.

האלבום נסגר עם No One Ever Sees Me, שיר מורכב וארוך יותר לעומת שאר האלבום, שנפתח כסוג של בלדת הארד-רוק אקוסטית ומתפתח למחוזות מטאלים יותר. בואו נסכם: מי ששמח ועלז על השילוב של Hansen ו Kiske וחיכה לאיזה אלבום פאוור מטאל שיזכיר לנו את ימי העבר – יתאכזב. אם מראש ניגש לזה כאלבום מטאל-הארד רוק מלודי, אפשר בהחלט לומר שמדובר באחת היציאות הטובות של השנים האחרונות, סופר-גרופ של כמה מהכשרונות הגדולים של סצנת המטאל הגרמנית, ואפשר לומר בהחלט שזה מספיק.