Unleash The Pain – Isolated

למי שלא מכיר, U.T.P קם אי שם ב-2009 תחת השם Divine Wrath. עם הזמן הוחלפו קצת חברים והתווסף הסולן הנוכחי (והנהדר) שלהם וההרכב עבר יותר לכיוון ה-Core . מאז הם שחררו אחלה סינגל בשם "My Sweet Betrayal”" ששווה לכם לשמוע בתור התחלה: להאזנה. הם הופיעו לא מעט בארץ, וביולי 2011 נכנסו לעבוד על האלבום הזה. הרומן שלי עם האלבום הפך אותי לגמרי. התחלתי לשמוע אותו נונסטופ כדי לתת סקירה כמה שיותר מעמיקה וככל ששמעתי אותו יותר אהבתי אותו ואת ההרכב יותר. פאק, אני מת על U.T.P!. מת על הסטייל שלהם, אוהב את הסאונד שלהם ובאופן כללי, מאוד נהנה לשמוע חבר'ה כאלה צעירים נשמעים כאלה מקצועיים.

האלבום נפתח ב- Isolated, קטע קצר מלא קולות של רעמים וגשם, שביחד עם צילום העטיפה המציג אדם עם גבו אלינו ופניו לים מצליח להעביר את תחושת הבידוד. Isolated מזכיר לי קצת קטעי פתיחה של אלבומי היפהופ, שמה שמבאס בהם זה שהם לא קשורים לכלום והיו בקלות יכולים להיות חלק מהשיר שאחריהם. בנוסף אם נודה בכך, בהנחה שלא שומעים את כל האלבום ברצף, זהו שיר שאף אחד לא ישמע סתם ככה כי בא לו. לכן זה קצת בזבוז; הוא לא ארוך מספיק כדי לעמוד בפני עצמו, והיה עובד יפה מאוד כחלק מהשיר שאחריו. War Of Past Deceptions בועט לנו בראש על ההתחלה. שיר שמתחיל חזק מאוד ולאט לאט מגביר את עצמו ("מבצע סבתא", מכירים?). זז יפה בין 2 קצוות שונים כל כך- המלודיה והעוצמה, וממש לכל אורך השיר; עולה ויורד, עולה ויורד, טוען אותך באנרגיה ונבנה מדהים.

מה שאני כל כך אוהב במטאלקור או בהארדקור, זו ההליכה על הקו היפה והדק בין הפאנק רוק למטאל. אני מתנצל על ההתעקשות של הגדרות הז'אנר, בד"כ אני סולד ממנה. אבל בקטע השלישי באלבום: Darkened Eyes ההליכה על הגבול בין שני הז'אנרים נכשלה לדעתי. זה שיר מעולה שהדבר היחיד שהיו צריכים לקחת אליו מהפאנק זו המלודיה הכללית. השירה הפאנקית נשמעת פה מלאכותית ולא מחוברת, כאילו הלחימו איזה פרנקנשטיין מוזיקלי לא קשור. גם לא ממש חיבבתי את אפקט הדיג'יי החצי לינקין פארקי בערך בדקה 2:10. הטקסט עוצמתי, מספר סיפור שאפשר לפרש לכמה כיוונים: סיפור של המתת חסד או של אדם שמנסה להתגבר על קשיים שעבר, כדי לעזור למישהו שסבל עד כה ועל הדרך הוא גם עוזר לעצמו.

Blind נכנס עם תופים כבדים והמתופף עובר מהר מאוד לדאבל באסים עוצמתיים, פה רואים את הז'אנר במיטבו. שירה פאנקית מלודית, עם שאוטינג מדהים של הסולן, שרוקד לו בטנגו (או בפוגו, מה שבא לכם) עם סאונד חצי מלודי. הטקסט נוגע עמוק בתסכול, כמו רוב הטקסטים באלבום הזה וללא ספק הקטע הטוב ביותר של השיר מתחיל קצת אחרי האמצע עם קולות צחוק מטורפים.Unmasked הוא השיר הכי מלודי באלבום. שיר על צביעות ואיש שמחליט לבעוט בכל המסכות ולהפוך לאמיתי. המנון רוק בפוטנציה עם נגיעה קלה במטאל הקיצוני יותר. אי שם באמצע השיר, הוא מתחיל ונגמר באותו ריפ גיטרה מצויין מצויין, בנייה מעולה של שיר.

האלבום נסגר ב Become The Fallen One שאותי לקח חזרה לגיל 18, עם בחורה ששיגעה לי את השכל ושיחקה איתי משחקים במקום לדבר ולהגיד מה היא רוצה. כל מה שרציתי אז, וזה גם מה שכותב השיר רוצה, זה שהיא תהיה האחת. שתיתן לו להכנס לתוך הלב, או שתזדיין לו מהעיניים. שיר מלא פגיעות, קסם ועוצמה מטורפת. זה גם הקליפ (המילולי, אגב) הראשון שהלהקה שחררה: לקליפ. אם דיברנו על משחקי ז'אנר, השיר הזה רץ בין הסגנונות השונים שמרכיבים לנו את הז'אנר הכ"כ מגניב הזה במקצועיות נהדרת, תענוג לאזניים. השיר נגמר בסגירת מעגל עם תחילת האלבום, בקולות הגשם והברקים ומחזיר אותנו בלופ להתחלה.

כמה דברים שיש לי להוסיף: אני מניח שהפרשנות שלי למילים של החבר'ה היא לא בהכרח מדוייקת. למעשה, רוב הסיכויים שהיא לא מדוייקת, אבל מוזיקה טובה וטקסטים טובים לוקחים כל אדם למקום אחר. לכל אחד יש את הפרשנות שלו ואת המקום העמוק שהמוזיקה מנגנת עליו, ואותי היא לקחה לדברים קשים שעברו עלי השנה. אז יסלח לי כותב השירים על שלקחתי את זה למקום שלי. זה מסוג האלבומים שהייתי ממליץ בחום לשמוע ברצף. לא שיר פה ושיר שם. כשקוראים את הטקסטים ומקשיבים לשירים התחושה היא שמדובר ביצירה אחת. אני יודע שזה נשמע כמו הוראות הפעלה מעצבנות למנת אוכל במסעדת יוקרה ("השף ממליץ שאת המנה הזו תאכל כאשר כל חלקי המנה באים במגע עם עלה האורוגולה בטמפ' של 23 מעלות בחדר שקט ואפל") אבל פה, לדעתי זה שווה. מה שכן, גם אם תבחרו שלא לשמוע את האלבום ברצף, כל שיר פה יכול לעמוד (ועומד) בפני עצמו וכל שיר שונה מקודמו. אין פה רגע משעמם, באמת.

ולסיום, הסאונד של האלבום הזה הוא סאונד מתקדם יחסית ללהקה,שזה דבר טוב. אבל הייתי שמח לשמוע אותם גסים יותר ומופקים קצת פחות, לא יודע איך להסביר את זה. הפקה טובה זה חשוב, אבל יש משהו בגסות של ההתחלה שעובד מצויין. אפשר להתבגר ולהתמקצע עוד אחר כך, לא?