ההתחלה של Unleashed לא נכתבה בכוכבים, למרות שהרביעייה מ Kungsängen שבשוודיה שומרת על ליין אפ יציב מאז שנת 1995 כשהצטרף אליה הגיטריסט Fredrik Folkare. הלהקה נוצרה, ממש כמו Megadeth – ע"י אדם בודד שנפלט מלהקה אחרת. הפרצוף של הלהקה, והדמות הכי מזוהה איתה – Johny Hedlund היה הבסיסט בהרכב ההיסטורי Nihilist, מהדור המייסד של ה Death Metal השוודי. הוא ניגן שם בס במשך השנתיים וחצי שבהם היה קיים ההרכב, ולמרות זאת שאר חברי הלהקה לא היו מרוצים יותר מדי מהתפקוד שלו ורצו לפטר אותו מהלהקה. אולי בגלל שלאף אחד לא היה נעים להיות זה שמבשר לו על כך, הם פשוט "פירקו" את הלהקה, וקמו מחדש בתור ההרכב הידוע Entombed ללא Hedlund והשאר הוא היסטוריה. שוב, באקט שמאוד מזכיר את Dave Mustaine, האיש וה Megadeth. מהחושך אל האור, הקים Hedlund את Unleashed. הלהקה הפכה לצלע השלישית בשלישיית אגדות הDeath Metal השוודי של תחילת שנות ה-90' לצד Entombed וDismember , כשהיא מבדלת את עצמה מהשאר בחומר שמושפע יותר מהפולקלור הנורדי והמיתולוגיה השבדית. הלהקה הוציאה את EP הבכורה שלה …And The Laughter Has Died ומאז עברו הרבה מים תחת הגשר, אלבומים שחלקם יותר טובים וחלקם פחות טובים אבל כולם שמרו על רף איכותי, ושנתיים מאז אלבומם האחרון As Yggdrasil Trembles שהיה אלבום לא רע בזכות עצמו – מגיע אלבום חדש. האם האלבום החדש שומר על הרף? בואו נצלול פנימה.

ללא מקום לנשימה הלהקה פורצת אל השיר המהיר The Fimbulwinter, שבמיתולוגיה הנורדית הוא החורף הקשה שהקדים את אירועי ה Ragnarök (קץ העולם). השיר גם קליט וגם עוצמתי מספיק, ומייצג את הסאונד של האלבום החדש, שבשונה מהאלבום הקודם שנשמע כמו נסיון של הלהקה להישמע קצת כמו Amon Amarth – הולך לכיוון יותר שורשי ואגרסיבי עם נטיות גם לבלאק מטאל. השיר השני, Odalheim שהוא גם שיר הנושא של האלבום נשמע Old School לגמרי ולמרות שפחות מלודי מהקודם נשמע טוב. White Christ הוא שיר איטי יותר, שמתחיל עם ליין בס מגניב שמנוגן ע"י Hedlund, בגדול לא שיר מעניין כ"כ, אבל אל תבינו אותי לא נכון – הוא לא שיר רע, ואפשר להנות ממנו, הוא פשוט לא הברקת האלבום או השיר הכי טוב בו. הטוב שבאלבום הוא שגם אם יש שיר אחד שהוא לא מדהים השיר שלאחר מכן מפצה על כך. The Hour of Defeat הוא דוגמה מוצלחת ביותר של Unleashed החדשים, שלא מתפשרים אך מלודיים, וויקינגיים מתמיד. Gathering The Battalions הוא השיר האהוב עלי באלבום, איכויות השירה מעוררות ההשראה שלו ישר מזכירות את Death Metal Victory ואת Onward Into Countless Battles ולולא איכויות ההפקה המודרנית, השיר הזה יכול היה לשבת בקלות באלבום הקלאסי של ההרכב Where No Life Dwells .

The Rise of the Maya Warrior ממשיך בקו האיכות עם עוד שיר מפייס, בדומה ללהקות כמו Asphyx ו Vader הלהקה לא מנסה פה להביא לשולחן גיוון מוזיקלי לשם הגיוון והם דבקים במה שהם טובים בו – Death Metal ויקינגי חורני.למרות זאת, בראיון שקראתי לאחרונה עם Hedlund הוא ציין משהו שקצת הרס לי את ההאזנה לשיר. אני מצטער, אבל כמה שהשיר טוב מוזיקלית, קשה לי להנות משיר על ויקינגים שהמילים שלו מדברות על כך ששבט המאיה מאמריקה היה איכשהו קשור לנורדים ושר בשבחם(?!). כששמעתי את זה רצו בראש שלי אינדיאנים קטנים שרצים עם פטישים שגדולים מכל דבר שהם לובשים. אני מסכים לחלוטין עם חברי ואיש המטאל שופ בתל אביב חן סאדוס – שאמר שכדי ליהנות באמת מהשיר הזה אתה חייב להתאמץ חזק להתעלם מהמילים המפגרות – או לפחות מהחלק הפקטיבי שבהן. ממשיכים אל הרצועה הבאה By Celtic and British Shores, לא שיר זכיר במיוחד. כמו בWhite Jesus לא מדובר פה במשהו רע ספציפית, הוא פשוט לא בולט בשום צורה, גם לא בעזרת הפתיח האקוסטי שלו, שלא ממש מחדש או מלהיב בימינו. The Soil Of Our Fathers (שבניגוד לשמו הוא איננו שיר "גאוות גזע" למרות שהשם שלו מעלה אסוציאציות שכאלו) מתחיל גם כן בפתיח של גיטרה אקוסטית, אבל מכיל כמה ריפים בלתי נשכחים. הדיסטורשן נכנס אל השיר בכניסה מלודית נחמדה כשאנחנו נסחפים אל תוך שיר מלהיב. זה ללא ספק אחד מהשירים שאתה יכול לדמיין מטאליסטים עושים הדבאנגינג עצבני לצליליו בDVD ושרים את החלקים שמתחילים ב “march my warriors!”.

בסביבות השיר Germania התחלתי להרגיש שהאלבום קצת מיצה את עצמו, הרגשתי שסביבות הקטע הזה האלבום הפך עבורי למייגע מעט, כשאם ההאזנה שלי לאלבום משולה למסע, הרגשתי שאני עושה את המסע הזה שוב ושוב. למרות שהשיר הרבה יותר טוב מ White Christ והעובדה שישנם מקצבי טריולות בשיר הוא מעניין ומאוד לא אופייני ללהקה. אבל עדיין לא יכולתי שלא להרגיש כאילו האלבום הופך לסוג של הדרן שלישי בהופעה, שלמרות שהכוונה בו היא טובה מתחיל להימאס. ההרגשה הזאת לא נמשכת זמן רב, שכן מגיע השיר הסוגר,The Battle of Odalheim., מסתבר שלויקינגים העתיקים היו סירנות! (או שאנחנו סתם שומעים אחת בפתיחה של השיר). הייתי מחליף את השיר הזה במקום By Celtic and British Shore, כי מדובר בסיום מצוין לאלבום, למרות שהגיע קצת מאוחר מדי.

למרות זאת, אני עדיין ממליץ על האלבום הזה. כן, הוא נמרח מעבר למיצוי הדי מהיר שלו בשירים קצת מיותרים, אבל החלקים הטובים והכיפים שבו מצדיקים לגמרי את המחיר, ורוב הסיכויים הם שהוא ישאר בסטליסט שלכם זמן מה. מעבר לזה Unleashed ו Amon Amarth הם אחלה פסקול לנהיגה מהירה. האלבום כשלעצמו ברוטאלי למדי וכמו שכבר ציינתי מנסה לחזור לשורשים. אני בטוח שזה לא ירצה את כולם, ועדיין יש אנשים ששמעו את האלבום ויקראו את הסקירה הזאת ויגידו "זה לא נשמע טוב כמו Shadows in the Deep/ Where No Life Dwells/Warrior". אני לא טוען שהאלבום הזה הוא הקלאסיקה הבאה, אבל ללא ספק הוא מרוויח את מקומו בדיסקוגרפיה של הלהקה בכבוד.