UnSun – The End Of Life

בז'אנר המטאל יש להקות שקמו בשביל הכיף, יש להקות שמטרתן לשים את החותם שלהן על הז'אנר, יש להקות עם כיוון מוזיקאלי או חזון ויש שמתחילות מכל מיני סיבות אחרות, כדי שבסופו של דבר הן יגיעו להצלחה ואולי אף יוכלו לשלם את החשבונות בסוף החודש. הכל טוב ויפה, אבל ברגע שיש להקה שקמה במטרה להתחיל מהסוף, כלומר, ישר לקבל כסף והצלחה – רוב הסיכויים שהיא תיכשל נחרצות אם היא לא עושה כיף, אם היא לא משאירה חותם, ואם אין לה כיוון. במקרה של UnSun אבל, יש חזון – לא כזה שקשור במוזיקה, אלא כזה שקשור בזוג הדדים של הסולנית Aya, שמייצגת את הלהקה על גבי העטיפה, בתמונות ובכל מקום אחר שקשור בה.

אבל Aya אינה המוח מאחורי UnSun, אלא הגיטריסט Mauser, שלפני כמה חודשים החליט לעזוב את להקת הדת' מטאל הפולנית Vader לטובת "החזון" של Aya והכסף של UnSun – כי חוץ מאלו, אני באמת לא יודע מה גרם לו לפרוש מאחת הלהקות הפופולאריות בתחום. וזה מביא אותי לנקודה הבאה. בעולם בו להקות כמו Nightwish או Within Temptation צולחות הן בתחום המטאל והן מחוצה לו, מה יותר טוב מלהקים להקת מטאל שבראשה סולנית, שתוביל אותך לתהילה ולאושר? הבעיה היא שבניגוד ל-2 הלהקות שהזכרתי, שמתהדרות בסולניות מוכשרות (גם אם אני לא סובל את זו מ-WT, היא עדיין מוכשרת), UnSun מציגה סולנית שאין לה בדיוק את היכולת לסחוב להקת מטאל שנוטה לרוק \ פופ \ סימפוני (קחו את Lullacry ושלבו עם Lacuna Coil).

למרות הכל, השיר שפותח את אלבום הבכורה של UnSun הוא דווקא אחד מוצלח, אך זה יותר בגלל שהוא קיצ'י ופחות בגלל יכולות הנגנים. "Whispers" באמת מצויד בכל מה שצריך כדי להפוך ללהיט – וזו כנראה הסיבה שבגללה בחרו בו לסינגל הראשון – אם זה פזמון קליט או מקצב שלא יוצא מהראש, אך ברגע שנכנסים לפרטים, המצב נשמע קצת אחרת. נתחיל דווקא מהגיטרות שמשום מה נשמעות כמו עדר של זבובים ברקע, ונמשיך משם עם הסולנית והמתופף שמנסים להוביל את השיר – כל אחד בצורה באנאלית אחרת – וזאת על גבי סאמפל קלידים ממוחזר. כן, זה עד כדי כך רע, אבל זה עד כדי כך מדבק – אני מודה, זה שיר שאני מאד אוהב, אבל הוא עשוי כל-כך לא נכון.

הקול של Aya איפה שהוא מזכיר את זה של Anette מ-Nightwish – לא אופראי, יותר פופי, לעיתים צפצפני, לעיתים נוגע – אבל הבעיה היא שהבחורה לא מצליחה להגיע לטונים, או אפילו לסיים משפטים כמו שצריך. רוב הזמן זה נשמע כאילו היא בכלל לא שרה אלא יותר מדקלמת או מנסה לעשות קריוקי על גבי המוזיקה – לפעמים זה עובד לה, לפעמים היא עושה עבודה כמו שצריך, אבל בשורה התחתונה זה פשוט לא זה. בשירים עצמם תוכלו למצוא מלבד הכלים המסורתיים, הרבה סאמפלים, צלילי קלידים מוזרים ונגיעות אלקטרוניות – הכל במטרה שקהל "מגוון יותר" יקשיב לאלבום, אבל חוץ מהדביקות, שמכה בי שוב בשיר השלישי "Blinced By Hatred", אין שום דבר אחר שמושך במוזיקה של UnSun, ובאמת שניסיתי למצוא דבר מה בין הזבובים לקטעי סולו "מאגניבים".

השיר הרביעי הוא סוג של בלדה שעדיף שלא נדבר עליה, "The Other Side" הוא שיר מהיר שנוגע מאד בפופ עם כמה גניבות Evanesence מובהקות ו-"Destiny" ממשיך באותה מסורת חסרת הפואנטה של הלהקה. הבלדה השניה, "Memories", היא דווקא בסדר, שוב, רק בגלל שהיא פונה לצד במוח שלי שנהנה מהצורה בה השיר מתנגן ולא מאיך שהשיר מבוצע – לכו תסבירו שזו חתיכת להקה גרועה. משם העניינים שוב מתדרדרים, לכדי שירים קצביים, מאולצים, קיצ'יים ונוטפים חוסר כשרון וזה חבל, כי לפחות Mauser, מבין הרביעייה הזו, דווקא ידע מה הוא עושה פעם. אם לא הבנתם עד עכשיו, אני אחדד קצת את מה שניסיתי להסביר: The End Of Life הוא אלבום שנוצר לשתי מטרות – כסף ו"חזון" – ובעידן האינטרנט, אף אחד לא צריך לשלם כדי לקבל "חזון" גדול או קטן, אז אני מאד מקווה שגם אתם לא תעשו זאת… יש מספיק איכות וכמות לכולם.