Uphill Battle – Blurred 1999-2004

במוזיקה כמו כל אומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה וזה בהחלט מה שחברי להקת Uphill Battle ניסו להוכיח במשך 6 השנים האחרונות – ניסיון ליצור מוזיקת מטאל שלא דומה לשום דבר אחר, משלבת בתוכה אלמנטים של בעיקר מתוך עולם הבלאק מטאל, דת' מטאל, והגרינדקור, כאשר הסגנונות משתנים לאו דווקא בין שיר לשיר אלא במהלכם.

הרביעייה האמריקאית המופלאה הזו הוקמה בשנת 1999 תחת השם: Crawlspace (אשר שונה במהרה לשמם הנוכחי) ועד לשנת 2004 הספיקה להוציא שני אלבומים מלאים – Uphill Battle ו-Wreck of Nerves, להחליף שלושה באסיסטים, שני גיטריסטים ומתופף. ההרכב הלא יציב וחוסר ההכרה, הביאו לכך שבסופו של דבר נשבר להם (לפי דעתי מוקדם מדי), ולפני כשנה הם הודיעו על פירוקם. אלבומם האחרון Blurred 1999-2004, מציג מעין אוסף אחרון של הלהקה הכולל בתוכו גרסאות דמו של שירים מוכרים ושירים שלא יצאו עד היום.

לא כולם יכולים להתחבר למוזיקה שמייצרת Uphill Battle. רוב המנגינות לא קבועות או עיקביות, מלאות שבירות במקצב, בגרוב ובריפים, הצלילים המובילים לאו דווקא נעימים לאוזן, וכשיש כאלה הם מבוצעים בדיסוננס או שפשוט קולו המונוטוני והצווחני עד לכדי היסטריה של Adi Tejada (שמזכיר מאוד את סולני להקות הבלאק מטאל Aaskereia ו-Bethlehem ולעיתים גם את להקת הגרינדקור Macabre) משתלט על האווירה.

אבל… ויש כאן "אבל" גדול במיוחד – גם למי שלא יאהב במיוחד את האבסטרקט בנגינה, עומס הצלילים והנגינה או את קולו הצווחני של Tejada ימצא, לאחר שתי שמיעות או יותר, את הייחודיות של הלהקה והמקוריות העצומה שטמונה בה, בעיקר בטכניקה הנהדרת שמציגים חבריה – הכוח המניע של הלהקה הוא ללא ספק המתופף המדהים Danny Walker, שניגן בעבר בלהקת הדת' מטאל Exhumed, שמציג יכולות מופלאות מאחורי הסט, ומוביל את הגיטרות והבס לכל מקום שיחפוץ בטכניקה מרהיבה ואיכותית, בשבירות ומעברים יפיפיים.

הריפים מאוד מקוריים, לא בנאליים מדי, וגם אם יש כאלה הם נשברים בהפתעה בצליל שונה או ביציאה מקורית מן הסולם, הריף או המקצב. מלבד זאת, קשה ביותר לתאר את הסגנון המיוחד של הלהקה שכאמור, שילוב של כמה סגנונות, כשבכל שיר נשלט סגנון אחד וברקע נשמעים סגנונות אחרים, אולם לא בכאוס ומתוך חוסר עקביות, אלא מתוך כוונה ובידיעה מוחלטת. לסיכום, עצוב לשמוע שזהו אלבומה אחרון של הלהקה, שללא ספק הייתה צריכה לקבל קצת יותר הכרה על בימות המטאל, מה גם שאני מאמין שעם מעט יותר סבלנות הם עוד היו מצליחים לעשות זאת (ראו ערך Dillinger Escape Plan), ועל כך אמר מר ט. פרידמן: "מה כבר נגמר…?"