אוקי, נעשה את זה קצר ולעניין. כמו Vader. להקת ה-Death Metal הוותיקה ביותר שפעילה בפולין, אם לא באירופה כולה, שבה עם אלבום מספר מיליון, וכל כולו הצדעה לדמו המפורסם של הלהקה, אותו Morbid Reich – שהיה למעשה דמו ה-Death Metal הכי נמכר באירופה, בתקופה שהיו עוד דמואים במקום EP-ים או סינגלים וכיוצא בכך. זה לא הרבה, אבל אילו Vader, תמיד מרושעים אבל אף פעם לא יותר מדי. Vader מיישרים קו עם המטאל המודרני לא בכך שהם מגמישים את המוסיקה שלהם לכיוונים יותר מודרניים (חס ושלום!) אלא עומדים בסטנדרט ההפקה הבומבסטי של להקות שכיום מובילות את סצינת המטאל הקיצוני, לרבות האחות הצעירה והפופולארית שלהם, Behemoth. החבורה הזו ידעה טלטלה רבתי בשנים האחרונות. מספר הפעמים שהליין-אפ התחלף הוא כה רב שהפסקתי לספור אותו – ובחיי, כמה מתופפים מעולים יש שם בפולין שמפרישה פשוט מתופפים שמסוגלים להחזיק חומר כמו של Vader, שהוא לא כ-ז-ה מורכב, אבל הוא אחושילינג מהיר.

זהו, נגמרה האינטרודקציה. הכינו חרבותיהם וענדו את קסדותיכם, כי אתם צועדים אל לב המאפליה, או מורדור, או שאר האזורים הנלוזים במיוחד שהם אותו הרייך המורבידי המתואר בשיריהם של Vader. האלבום נפתח עם פתיח קצרצר של תזמורת מינורית ועוינת, ואז מתפרץ עם Return To The Morbid Reich. כנסו פנימה ותנו לאווירת ה-Black Metal המושחרת לעטוף אתכם עם פריטת הטרמולו והרעמים המוסיקליים. Vader הם להקת קרבות, ובעוד Amon Amarth הם חזונם של הויקינגים, אז Vader הם הקוזאקים הקרים וחסרי הלב. אפשר כמעט ולשמוע פתיתי שלג שנוחתים ברכות על פרוות הדובים של שריונם כאשר הם מצליפים בשוטים מוסיקליים ומסתערים קדימה. זה מהיר, זה חובט בכאב, וזה מנהל מדיניות של לבזוז ולשרוף עבור כל מאזין. Death Metal אוטנטי ואפל, כמו שצריך. Morbid Angel מתבקשים לשבת ולהיזכר איך עושים זאת כראוי.

השיר השני הוא העין השחורה, The Black Eye. תקראו לזה סאורון, או עינו של הורוס או אפילו לסתם עין רעה – הרעיון עובד היטב. העיניים הן החלון לנשמה, וכשהיא שחורה משחור כמו בשיריהם של Vader, היא סימנם האסטרולוגי של האורקים בלבד. אותה הפואנטה כמו השיר הקודם, עדיין אפל, פחות תזמורות. מהירות על גבי מהירות, שאגות של Peter מנהיג הלהקה שאינן בדיוק שירת Death Metal קלאסית אבל בהחלט לא נשארת בתחום המטאל המסורתי. הפעם הוא מגובה כנראה אצל חבר להקה נוסף, או שבאמת החליט להרביץ שינוי קטן – ועל שכבת השירה הרגילה התווספו להן צרחות גבוהות – שמוסיפות לכל הסיפור אופי רצחני ומצוין. יאמר לזכותו של הגיטריסט, Spider, שהוא טווה סולואים בצורה מצוינת, שלא תבייש את הרכבי ה-Melodic Death Metal בשום צורה, והוא בקלות הגיטריסט הכי טוב או לפחות הכי מרשים שנחת ל-Vader בידיים מבחינת מבנה עבודת הגיטרה המובילה. מבלי לבעוט את הלהקה מהז'אנר שלה, Spider מקבע את הלהקה, כמו Aborted בזמנם, כלהקת Death Metal עם קורטוב מלודיה לא מזיקה. זה אדיר, לדעתי, ואני חושב שזוהי קפיצת מדרגה מבורכת.

Vader שולפים פה את כל הטריקים המוכרים מאימת הז'אנר – משיר ה-Mid Tempo המאיים כמו Come And See My Sacrifice דרך הפצצות חשוכות מרפא של Only Hell Knows מתפתחים פה כמה להיטים פוטנציאליים (שצריכים לחדש את מאגר הלהיטים שלהם ממזמן, כי מאז Xeper אנחנו במחסור חמור), למשל I Had A Dream… שבטוח קשור למשהו ממלאכתו של Lovecraft ועיסוקו באלים זדוניים ומרוחקים ששולחים לנו חלומות נוראיים בין היתר, עם ריף אמצע מלוח כמו מלח הים השחור בעצמו. לדעתי העילוי הגדול ביותר של האלבום הזה הוא דווקא הביצוע המחודש לשיר ישן נושן של Vader, דבר שהם עושים בעצם מזה עידן ועידנים, והפעם ל-Decapitated Saints. בתור אחד השירים היותר חלשים מההיסטוריה של הלהקה, השיר הזה הפך בין רגע לאחד מהשירים הכי טובים של ה-Death Metal בעשור החולף וכנראה גם בעשור שיגיע אחריו. השיר לבדו מהיר ואגרסיבי, זה נהדר, היו יותר מהירים ממנו – אבל כש-Peter עולה על המיקרופון – הוא הופך להתגלמות האנושית של מכונת הירייה. קצב כה גבוה של דיקציה ברורה ועצבים שלוחי רסן זה פשוט משהו שמגיע לו מחיאות כפיים על זה (בהתחשב שהוא לא האיץ את השירה באולפן או משהו אחר).

בגדול – האלבום הזה הוא אחד מאלבומי ה-Death Metal של השנה, אם לא האלבום המוביל בתחום, ממתק אמיתי לחובבי Vader שמאז שהתאפסו על עצמם עם This Is The War הם כבר הבינו מול מי הם עומדים, עם מי יש להם עסק, ומי הוא הקהל הקבוע שלהם. הלהקה הזו כסכום חלקי השלם אולי אכלה המון מרור, וההתנהלות של הלהקה בשנים האחרונות די הגיע לסוג של עלייה על שרטון – עם סיבוב הופעות אמריקאי שכמעט ופירק את ההרכב, אלבום אוסף לא ברור אם כי מעולה וכיוצא בכך – אין ספק שהאלבום הזה הוא בסימן חזרה למקורות של מה שנכון וכדאי ב-Death Metal. ברוכים הבאים וכיוצא בכך.