Varg – Blutaar

מבול הלהקות שצצו כמו פטריות אחרי הגשם במספר השנים האחרונות בז'אנר הויקינג \ פולק מטאל הוא עצום, עקב הדחיפה המאסיבית שהסגנון הזה קיבל. אחת הלהקות היא Varg, המגיעה אלינו מבוואריה שבגרמניה. במהלך הקריירה הקצרצרה עד מאוד שלה (נוסדה ב-2005), חבורת חובבי הבירה הנ"ל כבר הוציאה בנוסף לדמו וספליט, גם אלבום אולפן ו-DVD מהופעה בפסטיבל הויקינג \ פולק מטאל (בעיקר) Wolfszeit הגרמני שנערך מדי שנה.

אמנם, לא צפיתי בהופעה החיה של Varg באותו DVD מכיוון שאת אלבום הבכורה שלהם, שנקרא גם הוא Wolfszeit (סולנם הקודם הוא ממארגני הפסטיבל), דיי אכזב אותי. לא שהוא היה אלבום רע, הוא היה בסדר, אבל בתוך כל מבול ההרכבים בסגנון שהזכרתי למעלה, Varg היה סתם עוד שם מבין הרבה הרכבים אחרים, שחלקם אף התעלו עליו בצורה כזו או אחרת. עם זאת, לא הטעם שלי הוא זה שקובע את מהלכי העולם ומסתבר שהבוסים בחברת הענק Nuclear Blast חשבו קצת אחרת והחתימו את החבורה הגרמנית על חוזה עסיסי שבוודאי לא מעט להקות בסדר גודל שכזה לוטשות עיניים אליו.

אך כמובן, כמו בספיידרמן, עם חוזה כזה באות דרישות מסוג שהלהקה אולי לא הייתה רגילה אליהן ועקב אי-ההסתגלות שלה וסביר להניח גם עקב חוסר הסבלנות שהחברה גילתה, היחסים עלו במהרה על שרטון והחוזה נשרף. Varg היו מעט מאוכזבים ובצדק, ומ-Twilight-Vertreib (שקדמו לחוזה עם Nuclear) קפצו ל-Noise Art Records, לייבל קטן ולא מאוד מוכר, בשביל הפצת אלבומם החדש, Blutaar. האלבום מתחיל באינטרו קצרצר שכולל בעיקר גרגורי זאבים וקלידים מרגיעים, כש-"Viel Feind Viel Ehr" נפתח בסערת דאבל-בס וצרחות בלאק מטאל כשרות, עם ריף שחוזר על עצמו ומגדיר את הקו הכללי של השיר – מן מיד-טמפו עצבני. אם אדרש להשוות את השיר למשהו, אז הבחירה תהיה לסגנון של אחותם מארץ הריין, XIV Dark Centuries, בצורה יותר כוחנית ומהודקת שנעה ממלודיות שנעות בקו אחיד מדי (וזו בעיה מס' 1) ובין קטעי סערת ויקינג-בלאק גרמנית עצבנית מתובלת בהמון ת'ראש מלמעלה.

כזה הוא המקרה גם עם "Invictus" שמתחיל באופן פרוע למדי ומיד חוזר לתלם שהתוו הדקות הקודמות של הדיסק, כשהסולו שעוזר להשקות את הדשא לקראת שיאו. "Blutaar" בעצמו ובכבודו ממוקם חמישי, המלחמתיות הגרמנית השבטית והעתיקה לא מפסיקה לרגע, הקטעים המלודיים באמצע השיר אמנם מתאימים, אבל הגיטרה האקוסטית מרגישה מעט מאולצת ולא במקום, מזל שתפקידה קצר בין הגיטרות החותכות לבין שורות השירה הקליטות בהן הראש שלכם יתאים עצמו לסיטואציה באורח פלא. עם המשך האלבום ושמיעתו שוב ושוב, אני מגלה עוד כמה ארבעת הבווארים התקדמו כלהקה מאז אלבומם הקודם, כשההופעה בפסטיבל Wacken הגרמני, למשל, היא רק התפאורה לכבוד Blutaar – אלבום שבהחלט יקפיץ אותם קדימה.

אמנם השירים של Varg מעולים ואני סמוך ובטוח שבפסטיבל הגרמני השנה הם ייתנו בראש לאלפי אנשי החולצות השחורות והג'ינס הקרוע, אך עם זאת, לא הכל ורוד ומנצנץ בעולם הויקינג מטאל, כשהבעיה המרכזית עם Varg, היא כשמסתכלים על השירים אחד-אחד, מבינים שהם קצת חסרי אישיות. אולי הלהקה צריכה להשחיז אותם עוד קצת, אולי לשבת עליהם קצת יותר, אבל משהו שם חסר. אתן לדוגמא את "Seele", שיר איטי יותר ויחסית רגוע למה שהיה עד כה, מתאים ביותר לקו של האלבום, אבל זה לא שיר שתשמעו בתיקלוט באיזה ערב ויקינג \ בלאק מטאל (ויש אחד פעם בזביליון שנה, אני מוחה) ותגידו לחבריכם "שמע, Varg האלה איכותיים" בעודכם לוגמים בירה. השיר בכל זאת לא מצליח להתעלות על עצמו ולצאת מהקירות שהכתיבו לו מבחינת העיניין.

כאנטיתזה, שיר מספר שבע הוא המעבר האינסטרומנטלי שמשום מה כל להקת ויקינג מטאל שנייה מרגישה צורך לכלול אותו באלבומה ולא מעט מהפעמים הוא נשמע מאולץ. כאן, שלא כמו במקרה הקודם, הוא מעולה, כשהסוף מחבר אותנו לשדה הקרב של "Zeichen Der Zeit", שחיטת האויבים בעיצומה, התופים נוהמים מהרמקולים במהירות מעולה, הגיטרות כבדות ואגרסיביות כדי שכל אחד בקהל יתחבר עם מי שלצידו, רגע אחרי שיעוף עליו במרפק לעין כש-"Wilde Jagd" מתחיל.

אורכו של האלבום הוא עוד גורם משמעותי שמעט גורע מן ההנאה, שכן חטא של להקת ויקינג מטאל עצבנית ממוצעת, הוא שהיא מוציאה אלבום חזק וטוב, אבל מאריכה אותו יותר מדי, כשלקראת הסוף המאזין מתעייף מעט. השיר שסוגר את Blutaar הוא אחלה ובעל מבנה מעט משתנה יותר ממה שהורגלנו – המשך ישיר ל-"Blutdienst" הראשון מהאלבום Wolfszeit – אבל הוא ממוקם במספר אחד-עשרה ברשימה, אחרי דקות נכבדות של שירים נהדרים ועם זאת ממוצעים, ככה שהיה אפשר לקצץ מעט וזה רק היה מועיל. אם לסכם בפשטות, מי שיודע מה זה ויקינג מטאל, מי שאוהב את זה בלי מלודיות פלצניות מדי ו\או יסתדר גם ללא צעקות קבוצתיות המוכרות כל כך מאלבומים בסגנון, יהנה מ- Blutaar. השאר, שיוותרו.