War From A Harlot's Mouth – Voyeur

היחסים שלי עם WFAHM מעולם לא היו ממש קרובים. הלהקה פרצה בשנת 2007 עם אלבום בכורה די מרשים, הם לא היו להקת המת'קור הראשונה והם גם לא היו הכי מעניינים אבל האלבום שלהם בלט אל מול עיני בשל העטיפה המטורפת שלו והשמות שירים הממש ממש ארוכים. והגעתי אליהם בעזרת יחסי ציבור מוצלחים בקרב הסצנה הישראלית דאז. בהמלצה של כמה חברים שמעתי אותו כמה פעמים, זה היה נחמד אבל לא זכרתי הרבה ולא חזרתי אליו בהמשך. לא כל כך עקבתי אחרי שלושת האלבומים שהמשיכו אותו אבל ממה שכן זכיתי לשמוע הלהקה הלכה לכיוונים כבדים יותר ופחות אבל שמרה על השירים שלה מתוסבכים על גבול הטעם הטוב תוך כדי שהם הולכים ומרוויחים את שמם כאחת הלהקות המעניינות בז'אנר. לפני כחודש נתקלתי שוב בשמה של הלהקה כחלק מערמת פרומואים שהגיעו אלי ואל שאר הצוות באתר, אז החלטתי בהתבסס על חסד נעורים לשוב ולשמוע מה עבר עליהם במהלך השש שנים האחרונות.

אז Voyeur – אלבומה הרביעי של הכנופיה יצא לו בשלהי 2012,ובניגוד לעטיפה החביבה שלו הוא פצצה של כבדות וטירוף מחושב. בהאזנה חטופה ישר שמעתי Meshuggah והשפעות נוספות של Djent שהתעלו מעל ל Mathcore הסטנדרטי של הלהקה, המוזיקה הופשטה אך סף הכבדות עלה. אין פה הרבה קטעים סופר מהירים או מסובכים, אבל האלבום נופל עליך כמו פצצה. הבעיה שלי איתו הייתה שלמרות הסאונד הסופר כבד, הוא עבר לי ליד האוזן כמו מיליון ואחד דברים ואם יש דבר שמעולם לא הרשים אותי – זה להקות מטאל "אופנתיות".

כבר התחלתי לחפש כתב אחר שאולי יאהב את זה יותר והתחלתי לתהות – אולי אני מזדקן מוזיקלית? או שזה פשוט לא מדבר אלי? ואז, בהאזנה רנדומלית באוטו בשישי בערב ירד לי האסימון.

מכירים את התמונות האלה של האשה שהופכת לכד? או העיגול בתוך עיגול שהם בעצם שני צורות? אז ככה בערך קרה לי עם האלבום הזה, מהרגע שהבנתי אותו הוא נשמע הרבה הרבה יותר מעניין.

הדבר הראשון שעולה בראש זה Nothing של Meshuggah, אבל כאן אפשר לפספס את הלהקה – היא אכן מושפעת ישירות ממשוגע אבל יש בה הרבה יותר. יש פה את האסתטיות של משוגע והגיטרות 8 מיתרים שומרות גם על אותה אטמוספרה, ואכן גם פה כל נים ונקודה באלבום מחושבים ומתמטים להחריד. אבל הוייב הוא שונה, הנוסחה שלהם משאילה ממקומות נוספים – לפעמים זה Gojira, לפעמים Dillinger Escape Plan אבל למרות הכל WFAHM נשמעים טוב מאוד גם בזכות עצמם. Vertigo שמגיע לאחר Intro כנורות מעומעם נוחת אל הפרצוף כמו סטירה מצלצלת כש H(a)unted ממשיך אותו כמו מין חלק שני שסוחב את הפידבק שהראשון השאיר. Terrifier הוא מפלצת נוספת שנותנת גם היא בראש אבל בנויה טיפה שונה ובעלת משקלים שונים מוזיקלית.

The Black Lodge קצת מאיים בפתיחה הדאבסטפית שלו אבל זה עובר בצורה נסלחת מפני שזה יושב בצורה טבעית עם השיר. Krycek מדגים צד יותר איטי של הלהקה בשיר שמתחיל אינסטרומנטלי כמעט ומוחץ אותך לאט לאט. גם Scopophobia הולך על אותו רעיון של פתיחה שקטה שמתפתחת למקום טיפה שונה, במקרה הזה לבין מלודיה עם שירה מלודית יפהפייה שממש מזכירה את של Chino מה Deftones. Epiphany מסיים את האלבום בשקט כמעט מופתי והקאבר לשיר Dolph Lundgren (שהסתבר לי אח"כ שהוא בעצם קאבר(מסיים את התמונה בזכרון מנצח של שיר כאוטי ומעניש.

לסיכומו של עניין – Voyeur מביא עימו מימד חדש של טכניות ומפלצתיות מוזיקלית להרכב הזה, ומראה לי שוב צד שהוא אינטליגנטי, פרוגרסיבי ומעניין מאוד של ה Mathcore והמטאלקור. צד שלעתים קצת נאבד בתוך הכאוס המוחלט שבז'אנר או נבלע עקב אנטי למוזיקה שהיא יותר צעירה וקצת פחות מדברת למי שגדל על המטאל שעליו אני גדלתי. WFAHM הביאו לעולם עוד יצירה מוזיקלית מעניינת שבהחלט לא נתפסת בשמיעה ראשונה ואף חמישית, אבל מי שלא מפחד ממטאל מודרני מוזמן לצלול פנימה. אני מעריך את הגישה המוזיקלית הנהדרת של ההרכב הזה וגם אם הוא לא אחד מאלבומי השנה שלי, הוא בהחלט היה חוויה מעניינת.