Watain – The Wild Hunt

2013 הייתה עבורי שנה מעולה מבחינה מוזיקלית עד כה. נראה לי שכל הלהקות שאני אוהב חוץ מBehemoth שיחררו או ישחררו אלבום השנה, רוב האלבומים ששוחררו ממש טובים. אבל למרות העובדה שיורד גשם של אלבומים טובים כמעט כל חודש, רק מעטים מתוכם משתווים בחשיבות לאלבומם החדש של Watain למעצמת העל השבדית הנוסקת הזו של הבלאק מטאל יש רפרטואר מרשים ויוקרתי שדואג לשים אותם בכל המקומות הנכונים: Hole In The Sky, Sonisphere ועל כל שער מגזין נחשב, מ Metal Hammer ועד ל Terrorizer.

בדבר אחד Watain אף פעם לא הצטיינו: גיוון. אם קניתם אלבום של Watain, ידעתם בדיוק למה לצפות. לא שזה דבר רע, גם אם אתם יודעים שאתם הולכים לעשות נסיעת מבחן בלמבורגיני, אתם יודעים שצפויה לכם נסיעה בלמורגיני, אבל ב The Wild Hunt נדמה ש Watain מחפשים לעשות משהו אחר. מה שמאוד הדאיג אותי. הרבה להקות שולפות את קלף ה: "אנחנו מנסים להרחיב את אופקינו" ומצליחות, אבל לא ראינו כמה וכמה טובות שנכשלות? על כל Blood Fire Death (ומאוחר יותר Hammerheart) יש לנו St Anger ו Illud Divinum Insanus (שתכ'לס, היה צריך להיות עם שם הרבה יותר קצר, בהתחשב בעובדה שהאלבום הזה פשוט מחורבן)

לא הייתי רגוע כש Watain שחררו את הסינגל הראשון שלהם "All That May Bleed" . נכון, הוא היה פשוט שובר עצמות, מעולה ולגמרי יושב על הקו הקלאסי של Watain. אבל אז, תוך כדי הראיונות שקדמו לשיחרור האלבום הגיעו כל מני משפטים כמו : " Watain בבלדה גאונית!" ו "האם זו הפעם הראשונה שנשמע שירת קלין מ Watain?) בשלב הזה הצד הסקפטי שלי התחזק עוד יותר. יכול להיות שהתהילה עלתה להם לראש? או שאולי הם כן מחפשים להרחיב קצת את הצליל שלהם? האם אריק "E" דניאלסון הוא באמת גאון או שם פשוט מנסים להשיג עוד כמה מעריצים שמחפשים את "להקת הבלאק מטאל המגניבה והמרושעת הבאה".

אבל אני איש מאמין, סמכתי על Watain והזמנתי את האלבום בגרסה המורחבת המהודרת, יען כי, שלשתי לכיסים של השבדים האלה 90$ בלי להסס. למעשה, המחשבה שעברה לי בראש הייתה: "נו, אפילו אם זה יהיה חרא של אלבום, לפחות ארוויח חבילה מלאה במרץ' מגניב". אני חייב לציין שזו הייתה תקופה של לחץ מטורף, לא הצלחתי לישב את זה בתוך הדילמה הזו, עשיתי החלטה נכונה או לא? וכשסוף סוף האלבום הגיע ושמעתי אותו בפעם הראשונה (סירבתי לשמוע את ההדלפות שהיו לפני, כן, אני יודע שזה נשמע טיפשי) הוצפתי באושר.

ההימור שלי השתלם.

בצורה די מוזרה, העטיפה של האלבום מתכתבת עם הדרך בה הוא בנוי, כמו מגוון של חפצים עתיקים פרוסים סביב. יש שם שירים שיגעו בחלקים קשים ורגישים בבלוטות הטעם שלכם. החצי הראשון של האלבום הוא הרבה יותר אגרסיבי וחזק. הוא מתחיל בקטע אינטרו מאוד לא אופיני ללהקה ומעיף לכם את השיניים מהפה בבעיטה אחת שהיא השיר הראשון, האלבום מתחיל ב De Profundis and Black Flames March, קטע בלאק מטאל קלאסי מהמעלה הראשונה (והוא גם אלבום מעולה של vader). ותפקידו הוא ללמד את כל להקות הבלאק מטאל הצעירות מהי יצירת מופת. בלאק מטאל מהיר ולא מתפשר שמוריד את הקצב שלו אחרי שתי דקות לקטע איטי, כבד ומרושע לגמרי. קצת לפני שהוא חוזר אל הטירוף ומספק סולו שנע על הקו שבין סאונד סליירי לסאונד מלודי מאוד בהקשת אצבע.

Black Flames March ו All That May Bleed (הקטע הבא והסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום הזה) זורמים יפה ביחד. לשניהם יש את הסאונד ההמנוני של Watain, ושניהם איטיים יחסית לפיצוץ שהוא De Profundis . “I am the will of God!” טוען הסולן הכריזמטי בטירוף כשקולו נישא מעל לריפים המלכותיים שמניח לרגליו הגיטריסט הוותיק, פלה “P” פרוסברג. לאנשים יש נטייה לתפוס את Watain כיחידה אחת בגלל הסולן המפורסם והשנוי במחלוקת שלהם, אבל מאחוריו עומדים שני ענקים מוזיקליים. והדבר הזה בא לידי ביטוי בצורה הכי טובה ב , All That May Bleed התופים של נילק הקן ג'ונסון נשמעים כמו דלתות מקדש נסגרות בפתיחה של הקטע העוצמתי הזה, תחברו את זה עם הריפים של פלה ועם הטקסט והקול של אריק ופה נוצר השיר השני הכי טוב באלבום הזה.

הטקסט של All That May Bleed נשמע כמו טקסט של האפיפיור בזמן שהוא עומד על מרפסת הותיקן ונואם למאמיניו, אבל זה האפיפיור הכי מרושע ומעוות שאתם יכולים לדמיין. הקטע הקלאסי של האלבום מסתיים ב The Child Must Die , קטע מאוד מלודי ובחיתוך דומה, הטקסט שלו הוא הצד המשמעותי ביותר שלו. למרות ששם השיר יכול להטעות כמה מכם שיחשבו שמדובר בטקסט קניבל קורפסי שכזה. The Child Must Die מדבר על חופש בצורה הטהורה והגבוהה ביותר.כדי להיות חופשי באמת, אם נצטטר מהטקסט "“ every child of fire, must die to be free.”,עכשיו, אפשר כמובן להבין את המשפט בצורה מילולית לגמרי (ומשעממת לגמרי) ,אבל הטקסט משווע ליותר מזה. שניהם מספרים סיפור מזעזע אבל גם מספרים על לידה מחדש, הטקסטים מחביאים בתוכם המון רמזים מטרימים לנושאים שרוב להקת הבלאק מטאל וWatain ביניהם, לא ממש מתעסקים בהם . “Ageless, though merely a child” ושאר ציטוטים שנשארים פתוחים לפרשנות של השומע מובאים דרך השירים.

Game on Watain, game on

מיד לאחר מכן, אנחנו פוגשים בבלדה שכולם דיברו עליה,, “They Rode On” האלבום כולו, חוץ מכמה קטעים שטניים רגילים שכאלה, מתעסק באווירת מסעות\טיולים ויקינגים שכזו, אפילו שמו של האלבום הוא אזכור לאגדה פגאנית בה רוכבים מיקום מקביל דרך העננים כאשר הם מלוים בכלבים ורודפים אחרי הטרף שלהם. השיר הזה, לפחות עבורי, הוא נקודת השפל של האלבום הזה. חשוב לי להסביר שלא מדובר בשיר חלק או לא טוב, אפילו הצלחתי להתרגל אליו קצת. השיר פשוט ארוך מדי, שמונה דקות כשמדובר בבלדה, לא משנה כמה היא טוב (אלא אם כן היא מגוונת בטירוף , והיא לא). הסולו נהדר והאווירה מגניבה לגמרי,אבל שוב, כנראה שאחרי 5 או 6 דקות תמצאו את עצמכם מריצים את האלבום קדימה.אבל אחרי שפספסתם את שתי הדקות האלה, האלבום חוזר שוב להילוך גבוה.

"בן, יא שקרן! אמרת שיש קטע שלם של מוזיקה מגוונת יתר!" ובכן, לצערי עלינו על מהמורה קטנה, תירגעו, רבאק. Sleepless Evil הוא קטע הבלאק האחרון באלבום הזה. הוא קטע קלאסי של Watain. ולמעשה, אחרי They Rode On השיר הזה פוגע בול במקום, זה פשוט בלאק מטאל של Watain במיטבו. הוא יכול להצטרף לרשימת השירים הטובים ביותר שלהם,ובאמת שאין הרבה דברים שמשתווים להנאה שלי מהסוג הזה של המוזיקה.

שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם, החלק הזה של האלבום שונה, שזו מילה שהרבה מטאליסטים פיתחו אלרגיה אליה. אז כן, החלק הזה שונה ופה גם נמצאת הגדולה שלו. השיר שנושא את שם האלבום : The Wild Hunt (אגב, על העטיפה של Blood Fire Death של Bathory יש ציור שנקרא The Wild Hunt בנורבגית) הוא השיר האהוב עלי בכל האלבום הזה, השיר הזה הוא פשוט תצוגה מושלמת לאיך מטאל ויקינגי צריך להשמע. יש לו את הגראולים המדהימים האלה שכולנו אוהבים, יש בו גם(רחמנא ליצלן) שירת קלין שמעבירה בצורה מדהימה את התחושה של איך זה לעמוד בלב יער בכפור השוודי. זה מדהים ,התחושה שהוא מעביר היא מצמררת פשוט. השיר נשמע כמו to One Rode To Asa Bay בתוספות הויטמינים והמינרלים שיש בצ'יריוס….,לא, לא צ'יריוס. אלא Watain!, הח'ברה פשוט התקרבו צעד אחד נוסף לכיוון Bathory באלבום הזה, גם קירבה מוזיקלית, וגם קירבה נוספת אל הלב שלי, ללא ספק.

עוד לא סיימנו. השיר הבא באלבום הוא Outlaw,לשיר יש איזו תחושה של חגיגה חייתית של בשר ורצח. מעיין תחושה קשוחה ועוצמתית של "שיט,הרגע נכנסתי לתוך תסבוכת קטלנית" כשהגיבור בסרט נכנס למקדש מלא באנשי כת פסיכית לבושים בשחור עם ברדסים מחודדים על הראש. ממש אהבתי את הקטע הזה, הקטע הזה הוא חדשני וקלאסי ביחד, אם אתם מבינים אותי. יש בו מעיין עירבוב מוצלח של תפילות אפלות עם קצב כבד כבד. זו ממש פנינת בלאק מטאל, בחיים לא שמעתי משהו כזה, אבל אני אוהב את זה מאוד. השיר הבא הוא קטע אינסטרומנטלי. אני לא חובב גדול של קטעים כאלה, הם מוציאים אותי מהקצב ואלא אם כן מדובר בקטע באמת מטורף שיעיף אותי באויר, אני לא ממש נהנה מהם. הייתי אומר ש Ignem Veni Mittere הוא נקודת השפל של האלבום,אבל עבורי הוא יותר גשר שצריך לעבור כדי להמשיך הלאה, ויחסית לגשר הוא קטע לא רע בכלל.

אבל בוא לא נשתהה ונגרור רגליים ובואו נגש לקטע הסיום של האלבום. כן, לצערי גם החוויה הזו הייתה צריכה להסתיים. לדעתי Holocaust Dawn הוא קטע סיום מושלם. הוא לא איזה קטע של 200 דקות בו הלהקה מנסה להכניס כל אלמנט וחלק עיקרי כדי לצמצמם את המהות של האלבום לקטע אחד. הוא יותר קטע אפי שמתאים ללהקה ולאלבום הזה במיוחד. הוא קר ואפל ומשאיר אותי עם טעם של עוד, שזה הרבה יותר מכל קטע סגירה רגיל. מעין תהלוכה של Watain בשיא הכוח, כזו שמשאירה אותך בלי נשימה כשהם עוברים אותך ואתה רואה אותם רק מרחוק. שמעתי כמה אנשים מתלוננים על החלק עם האורגן, אבל לי אישית זה לא הפריע זה רק הזכיר לי קצת את Secular Haze של Ghost.

כמו השיר האחרון, כך כל האלבום כולו הוא פשוט תהלוכה עוצמתית של Watain, הם רוכבים על הסוסים שלהם, ראשיהם מורמים כשהם צועדים אל אזורים לא מוכרים. בזמן שכל מה שיש לנו לעשות זה לנחש לאיזה כיוון הם ילכו כשיגיעו לפניה הבאה.