Whispers of Fate – Embrace My Winter

כשאתה כתב של מטאליסט עוברים לך מתחת לידיים לא מעט אלבומים. חלקם טובים, רובם בסדר, ומעטים מהם מעאפנים. אני לא נדיבה בחלוקת הציונים שלי, ולקבל ממני ציון של חמישה פנטגרמים וחיוך מרוצה של חתול שהרגע אכל שמנת – קשה מאוד. אבל עוד יותר קשה לעצבן אותי ברמות כאלה שיגרמו לי לתת לאלבום ציון הנמוך משני פנטגרמים. Whispers of Fate עיצבנו אותי. אוהו, הם כל כך עיצבנו אותי עד שחשבתי לכתוב סקירה של שתי מילים – "בזבוז זמן". כי נמאס לי, כל כך נמאס לי מלהקות כאילו גותיות, שדוחפות שני אקורדים שנמרחים במשך ארבע תיבות, כותבות ליריקה מתבכיינת על סוף העולם, וזורקות ישר להקלטות את הבחורה הראשונה שהם מצאו ברחוב ושיש לה מספיק ביצים כדי לקרוא לעצמה זמרת. מתוקף תפקידי ככתבת הייתי חייבת להקשיב לזה עד הסוף, אבל זה היה כל כך קשה עד שנאלצתי לשמוע את האלבום בחלקים קצרים.

Whispers of Fate מנסים להיות The Gathering, אבל הם שוכחים דבר אחד: בשביל להיות להקה שעושה דום אווירתי, שמבחינה מוזיקלית אין בו הרבה חוץ מאקורדים מתמשכים עד אין קץ, ועדיין להצליח עם זה – צריך זמרת טובה וגם ליריקה מיוחדת לא תזיק. כאן כל השירים נשמעים אותו דבר ונמתחים כמו מסטיק. זו אמורה להיות מוזיקה רגועה ומדכאת, אבל הדבר היחיד שהיא גרמה לי הוא לחשק עז לתפוס את הראש ולצרוח. בדרך כלל אני אוהבת להצביע על כמה שירים מנחים או בולטים באלבום, או לפחות לכתוב כמה מילים על החומר עצמו, אבל במקרה הזה פשוט אין לי מה להגיד, מבחינתי הם יכלו לשכפל את אותו שיר שבע פעמים. אז נכון, זה אלבום הבכורה שלהם ויש מקום להיות סלחניים יותר כשמדובר באלבומי בכורה, אבל הפעם אני לא רואה פה שום פוטנציאל, שום אמירה אישית. נכון, זה ידוע שאני אוייבת בדם של Within Temptation ודומותיה, אבל זה באמת כבר רף שעמום אחר לגמרי. אני משוכנעת שגם מי שאוהב את הסגנון לא ימצא כאן פריצת דרך משמעותית או אפילו מוקד עניין קטן לרפואה.

סגנון כזה ממש צועק תזמורות וסימפוניות. במקום זה שומעים בעיקר Strings וקצת גיטרות, ופה ושם איזה חליל Midi. התפקידים ברובם ישרים וצפויים – אם כי דווקא נעימים לאוזן למי שאוהב דום מטאל, בעיקר בזכות עומק במיקס. גם הבניה לא עשירה במיוחד אם כי בחירת האקורדים מעניינת במקומות מסויימים. היה אפשר לשרוד את זה לולא זמרת שמטריפה פילים, ולא במובן הטוב. מבינים, בסגנון כזה נדרשת נוכחות ווקאלית חזקה, והשירה כאן פשוט מחפירה. לזמרת יש קול דק וחסר צבע, זה לא רק שאין לה נפח בצלילים גבוהים – היא מזייפת את כל הדרך לשם. זה נשמע כאילו היא התחילה לשיר רק אתמול בבוקר, וזה נשמע מאוד לא מקצועי. הליינים ריקים ולא מדוייקים, מתי כבר להקות ילמדו לא להתפשר על זמרות, במיוחד אם מדובר באחת שאשכרה צריכה להוביל ובז'אנר שדורש את זה? ומילא, אם היו מכניסים אותה בצורה נעימה יותר במיקס, אבל היא נשארת בצורה צורמנית בפרונט, ללא ריוורב מחמיא או משהו שהיה עוד יכול איכשהוא לרכך את המכה. אני לא אגזים אם אומר שכל פעם שהיא עולה מעל הרגיסטר האמצעי התכווצתי כאילו חרקו בציפורניים על קיר. הייתי יכולה להשלים עם החומר (שהוא לא נוראי יחסית לסגנון, בסך הכל) אם לא הייתי צריכה לשמוע אותה כל הזמן בתוך האוזן.

אם הייתי מעשנת, הייתי יוצאת להפסקת סיגריה אחרי שני שירים. אני לא מעשנת, אז הסתפקתי בהפסקת קפה כדי לא להרדם ונאלצתי לחרוק שיניים ולסבול בשקט. אני יודעת להעריך איכות כשאני שומעת אותה, גם בז'אנר שלא מדבר אליי, וכאן לא מצאתי. אולי פריקים אמיתיים של הז'אנר כן יוכלו להתחבר לאלבום הזה, בשבילי הוא היה שעמום אחד גדול ומתכון בדוק לעליית לחץ דם.