Wilde Starr – Arrival

כמה חבל שהעטיפה של המוצר לא מכבדת את בעליו. משפט סתמי, אמנם, ובטוח שמעתם אותו (או אפילו אמרתם אותו) כמה פעמים בעבר, אבל הוא מתברר שוב כנכון עד כאב, כשמאזינים לאלבום הראשון של ה"הרכב" המבוגר והוותיק הזה. אז בואו נאמר את זה פעם אחת – עטיפת האלבום של Wilde Starr, גם החיצונית וגם הפנימית, כל כך מכוערת ולא מושקעת, עד שהיא מוציאה את כל החשק לשמוע את האלבום במלואו. פשוט רע ומביך.

אבל לא באנו לדבר על עיצוב, אלא על מוזיקה. והמוזיקה באלבום לא רעה, למי שבעניין של פאוור מטאל כוחני, מלודי, מתוחכם-אבל-לא-מתוחכם-מדי, ומרשים. וכשאני אומר מרשים, אני לא מדבר על הריפים הלא רעים, או על הלחנים המעניינים, אלא על השירה המפתיעה של הסולנית, אחת London Wilde, שלא ברור מתי נולדה, אבל ברור לחלוטין שהיא לא בת 25, אלא יותר נושקת לגיל כפול מזה.

Dave Starr, גיטריסט (שמנגן גם בס באלבום), לשעבר בסיסט Vicious Rumors הותיקה, חבר לזמרת המבוגרת ולמתופף Jim Hawthorne, וביחד הם משחררים את אלבום הבכורה של Wilde Starr, על מנת לא להביך את עצמי, לא אנסה לתרגם את משמעות שם ההרכב. הגיל כנראה עושה את שלו, מכיוון שההשפעה הבולטת ביותר באלבום, והכיוון המוזיקלי אליו הוא נוטה, הם ללא ספק שנות השמונים, והפאוור מטאל שאפיין אותן, רוצה לומר – אגרסיבי, מלודי,מהיר, קליט. בשירים מסוימים ("Generation Next") מתקבלת תחושת NWOBHM, עם לידים מעולם ה-Maiden ותפקידי שירה אה-לה Halford. ומצד שני, ניתן למצוא לא מעט רגעים בהם אפשר להרגיש שרידי ת'ראש באלבום, לדוגמא בשיר המעולה "Rise", שגם מציג לנו יכולות ווקאליות מרשימות מאד של London, וגם ריפים כבדים ועוצמתיים.

נקודה משעשעת מאד היא השיר "Nevermore", שלא נראה כשיר מחווה ללהקה האמריקאית הגדולה ההיא (בהסתמך על המילים), אבל מאד מזכיר אותה במבנה השיר, בלחן שלו, בתפקידי השירה, בריפים. בקיצור, Nevermore הוא בעצם שיר מחווה ללהקה האמריקאית הגדולה ההיא. "Voice On The Silece" הוא יציאת גרוב מטאל מפתיעה, עם תיפוף נוטף גרוב בפתיחה, ריף פשוט ואפקטיבי, ובית אייטיז טיפוסי. הסי פארט האיטי והכניסה לסולו הצוקים (עם הרמוניית ה-Maiden הקלאסית) מצליחות לשמור אותנו על קצות האצבעות, וזה די מפתיע לנוכח העובדה שמדובר באחד השירים האחרונים באלבום. "The ChaIn", השיר הנועל את האלבום, עושה זאת באנרגיה מטורפת, שמשכיחה את העובדה שמדובר בהרכב של חבר'ה שנושקים לגיל הזהב. הוא נפתח בדאבל בס מלא ריוורב, ריף מוצלח (שהולך ומפתח יפה לאורך השיר, למרות שבבתים נעלם), ומבנה להיטי חביב ביותר.

בסך הכל מדובר ביופי של אלבום, בהחלט לא מה שהיינו מצפים מהרכב שחובק אלבום ראשון. אבל, ותמיד יש אבל, יש כמה נקודות חלשות, שמצליחות להרוס את החוויה המוצלחת. נציין שוב, בשביל להבהיר עד כמה היא נוראית, את העטיפה המכוערת. נמשיך בסאונד המאד לא אופייני לתקופתינו – תופים שנשמעים מתוכנתים, ומלאים באפקטים שרק גורעים מהסאונד הכללי שלהם, ובהמשך לסאונד נציין את המיקס השטוח ואת סאונד הגיטרה הלא מחמיא – מעין ניסיון לשלב סאונד אייטיז עם לכלכוך ואגרסיביות ת'ראשית, שלא עולה יפה.

מצד שני, אי אפשר שלא לשבח את עבודת הסאונד על תפקידי השירה – יהיה מעניין מאד לשמוע את London Wilde בהופעה. תפקידי הקלידים נוראיים, ורק הורסים את השירים, בעיקר כשהם לוקחים צעד קדימה, כמו בפתיחת האלבום. "TouchIng God" הוא דוגמא טובה לצורה בה הקלידים אמורים לשרת את השיר, ולא להיפך. ואחרי כל אלו, אי אפשר להתעלם מהצדדים החיוביים באלבום הזה, אז חכו לאלבום הבא של צמד החטייארים החמוד הזה, יש לי הרגשה שהוא יהיה מוצלח הרבה יותר.