Witherscape – The Inheritance

Dan Swanö נושא באחריות לא מבוטלת לעיצוב הטעם המוזיקלי שלי. שלל הפרויקטים שלו ליוו אותי בשלבים שונים בחיי, ואין זה פלא: מדובר במי שבין היתר ברא את Edge of Sanity, הקים את Bloodbath ומוטט אותה כמעט לחלוטין עם עזיבתו, הביא לעולם את Nightingale, היה חבר צללים ב-Katatonia בעשור הראשון לקיומה, שחרר אלבום סולו מופתי בשם Moontower והפיק עשרות להקות לאורך השנים, באולפני Unisound השוודיים שבבעלותו. הכתיבה לסירוגין של דת' מלודי, פרוג-מטאל, מטאל מלודי בסיסי, אולדסקול דת' ואף הבי מטאל (מישהו זוכר את Steel?) שירתה אותו נאמנה לאורך השנים. מעריציו זכו לקבל יצירות אשר נבדלות מהותית זו מזו, הנושאות כולן את חותמו האישי – קצב פנימי יוצא דופן וחוצה ז'אנרים.

אחרי כשש שנים בהן התמקד בהפקה ושם בצד את להקותיו, קם Swanö מן העפר והקים עוד הרכב, Witherscape שמו. מדובר למעשה בצמד, שהחבר השני בו הוא Ragnar Widerberg – אמן לא מוכר, המנגן כאן בבס ובגיטרה. הציפיות לקראת האלבום היו מעורבות: מצד אחד, ציין Swanö שהאלבום ירצה את חובבי הסגנונות השונים בהם עסק בעבר – לא בהכרח מתכון לאלבום עם זהות מגובשת… מצד שני, האלבום מחזיק בקונספט פרי עטם של Swanö ו-Widerberg, אשר על העיבוד שלו למילות שירים, ואף לסיפור המצורף בחוברת הדיסק – אחראי לא פחות מאשר Paul Kuhr, סולן Novembers Doom האמריקאית. עם תוספת העטיפה הקודרת של Travis Smith המוכשר, המציגה אחוזה נטושה ביער אפל, הנחתי ש- Swanö וחברו כנראה עשו משהו מעניין ומושקע בכל זאת.

לא הייתה לי כל דרך לדעת כמה אני צודק.

The Inheritance הוא לא אלבום, הוא מסע. מסע בנפשו של גיבור העלילה, Erik Tapper שמו, אשר מגלה יום אחד בשלהי המאה ה-19 שכל משפחתו נפלה קורבן למחלה לא ידועה והוא נותר לבדו עם הון עתק ושתי אחוזות. לאחר שנגלית אליו באישון לילה דמותה של Astrid, הוא יוצא לחפשה ברחבי סטוקהולם, נקלע לכפר קטן במעבה היער ומגלה סוד נוראי לגבי עצמו בסוף הדרך. התהפוכות שעובר Erik בכל שיר ושיר משפיעות על תפקידי השירה של Swanö, שמנצל היטב את כישורי הגראולים שלא היו כמותם מאז Edge of Sanity ואת השירה הנקייה מתקופת Nightingale.

בשיר השני "Astrid Falls" מתקבלת ההבנה שמדובר למעשה בצדדים השונים באישיותו של Erik: הקול הטוב מציף את הזיכרונות והרגשות ותר אחר האמת, בעוד שהקול הרע מדגיש את האובדן ואת תחושת הרדיפה, אבל מתריע מפני העתיד להיחשף. כמו בטרגדיה יוונית, לעולם לא נדע מי באמת צודק.

התזזיתיות הזו והשינויים התכופים בין נקודות המבט משפיעים באופן קריטי גם על הלחנים באלבום. השיר הפותח "Mother of the Soul" הוא דוגמא מצוינת לכך – החל מהריף האיטי שבתחילתו, דרך סולו הגיטרה החוזר שדוקר את הנקודה ועד הגיטרה נטולת האפקטים המזכירה את Opeth. המעבר בין אותם "מצבים נפשיים" אינו מתבטא בשינויי מקצב במובנם הפרוגרסיבי, אלא בשינויי אווירה קיצוניים: אחרי חלקים מהכבדים והעמוקים בקריירה של Swanö, יופיעו חלקים קצביים (ונוקבים לא פחות) שיגרמו לכם לתופף ברגליים ולזמזם אותם במשך ימים שלמים, ולבסוף נפילות מתח ברגעי המשבר. הסיפור הוא לא רק הרקע ולא רק התוכן, הוא גם המוזיקה והצלילים שבאלבום – וזו ההברקה של Witherscape. התחלת האלבום וסיומו (בקטע "The Inheritance") בקולות צרצרים, המבשרים כל פעם בשורה אחרת – ולא ארחיב מעבר לכך – יוצרת מסגרת המדגישה את התהליך והשינוי.

ככל שהמעשייה ממשיכה להתפתח, Swanö ו-Widerberg שוזרים בה השפעות מלהקות שונות, שהיוו עבורם השראה – קחו למשל את "Dead for a Day" המיוסר, הכולל ריפים ותפקידי תופים מתקופת הזוהר של Amorphis. עם זאת, כאשר הפרוג הישן והוותיק דוחק מעט את המטאל הצידה, מתגלה היופי של Witherscape. החל מריפים קליטים עם ניחוח של Rush ב-“Dying for the Sun” ודרך קטעי מעבר ותיפוף עמוסי גרוב בסגנון King Crimson ב-“To the Calling of Blood and Dreams”, מסתבר שדבר אחד בטוח – סוס מנצח לא מחליפים. ייחודו של ההרכב הוא ביכולת לגרום לכל אלו להסתדר זה עם זה באוזן שלכם, ולהישמע עדכניים מתמיד. שיא האלבום בעיניי הוא ב-“The Math of the Myth”, שנפתח בהתפרצות קלידים אימתנית ונמשך בהרמוניה מרתקת של קולות ואפקטים, דמוית Ayreon.

בסך הכל, Witherscape מסתמן כהרכב המשלב בין תקופת Alive Again של Nightingale עם יותר נוכחות בשירה, לתקופת Infernal של Edge of Sanity עם גיטרות הנוטות יותר לליווי. 43 הדקות של The Inheritance מוכיחות לנו ש-Widerberg האלמוני הוא שותף שווה בכוח שכותב סולואים מטלטלים, אבל הכוכב האמיתי היה ונותר Swanö. גם אחרי שש שנים מאחורי הקונסולה ולא המיקרופון, שירתו עוצמתית ברגע אחד, עדינה בזה שאחריו ומרגשת כל העת. כמתופף הוא אינו נותן לעצמו את קדמת הבמה כמעט בכלל, אך משכיל להפגין מיומנות בנקודות הנכונות. שיתוף הפעולה בין השניים יצר משהו חדש-ישן והמון שירים טובים, ולמרות שחלקם לא מוסיפים על קודמיהם (“Crawling from Validity” ו-“The Wedlock Observation” המסיימים), השלם מתעלה על סך חלקיו. כל מי שגראול הוא לא מילה גסה בשבילו, חייב לעצמו את The Inheritance, אלבום מיוחד ומהטובים ששוחררו השנה.