Wolfchant – Bloody Tales Of Disgraced Lands
- A Tale From The Old Fields
- Clan of Cross
- I Am War
- Mourning Red
- Of Honor And Pride
- Ride To Ruhn
- The Betrayal
- Sacrifice
- Blood For Blood
- Clankiller
- Revenge
- Visions Of Death
- Praise To All
להקה בשם Wolfchant? למה נראה לי שאלה סתם עוד כמה חבר'ה שהצליחו לעלות על שם מגניב ללהקה שלהם, ציירו לוגו קוצני ונחמד, אבל עושים מוזיקה איכותית בערך כמו המיץ של הזבל? Wolfchant הם להקה חדשה בשוק והם באים אלינו הישר (היכונו להפתעה!) מגרמניה. הם מנגנים "Epic Pagan Metal" לדבריהם, והאלבום אשר נקרא Bloody Tales of Disgraced Lands הוא הבכורה שלהם, אחרי שהם הוציאו שני דמואים ב-2004. וכך לאחר אינטרו של בערך 2 דקות, האלבום מתחיל עם "Clan of Cross", אחד מהשירים שנועדו כדי לאפיין את האלבום, בו אנחנו מתוודעים בפעם הראשונה לשירה העוצמתית של Lokhi הסולן ולסגנון של הלהקה. השירים "I Am War" והבא אחריו "Mourning Red" שניהם נפתחים במקצב קליל ומתאים למוזיקה, שמדגיש את ההשפעה של מוזיקת הפולק על הלהקה, ולא רק מטאל. אז כאמור, הלהקה מנגנת מטאל מהול בכמות נחמדה של מקצבי פולק שונים, כשהשפעות מהבלאק מטאל מתבטאות בעיקר בשירה.
כבר מהשמיעות הראשונות מתבהר שחברי הלהקה מושפעים באופן נרחב מלהקת Mithotyn ז"ל השוודית, ובשירים מסוימים גם מהסצינה הפינית, עם השפעות מכיוון Ensiferum. הגיטרות באלבום אמנם ממלאות את תפקידן באופן ממצה ומתאים, אבל לא כשמצפים שהן ייצרו אווירה קודרת כלשהי כמו שמצפים מאלבום כזה. לעיתים הריפים יותר מדי "צעירים", אם אפשר לכנות אותם כך, פשוט ישנה הרגשה מתמדת שהמוזיקה חסרת עמוד שידרה של ממש. "Of Honor And Pride" הוא שיר שנמשך באותה מתכונת שהורגלנו אליה עד כה, אבל ניסגר בצורה שאני מצאתי משעשעת – קהל של כמה חבר'ה שרים ושותים. חבל רק שזה נמשך מספר שניות ולא יותר, זה החלק שבאמת נחמד בשיר. השיר הבא נקרא "Ride To Ruhn" והוא השיר היחיד בכול האלבום הזה שאני יכול להגיד שאני באמת אוהב. שיר שנפתח טוב, מהיר, שירה בלתי פוסקת, תופים שלא נותנים מנוחה ומבנה לא כל-כך צפוי מראש כמו חלק מהשירים הקודמים.
אם עד כאן האלבום היה ממוצע למעט שיר או שניים, מפה הוא רק מדרדר למטה כמו כדור שלג במדרון. החבר'ה האלה שרים על תהילה עתיקה וקרבות אפיים, אבל הם לא מצליחים ליצור את הקרקע המוזיקלית המתאימה ובגלל זה, המאזין מאבד כל תקווה לאיזה שיר אחד שיעלה את Wolfchant מדרגה. בשירים "Sacrifice" ו-"Blood For Blood" יש אכן עליית שלב אחד, אבל הלהקה נופלת בדיוק לאותו מקום כש-"Clankiller" מתנגן. האלבום נמשך ונמשך, ואני מבטיח לכם שבשלב הזה אתם כבר תחזיקו את עצמכם בכוח כדי לשמוע אותו עד הסוף, בידיעה שאי שם בחוץ יש להקות הרבה יותר טובות.
מה אני אגיד, זה נחמד, אבל יש המון דברים שמפריעים לי. אני לא בדיוק יכול להצביע על כל אחד כי אני לא בטוח שזה דברים שניתן לתאר יותר מדי בכתב, אבל אני בבירור יכול להגיד שסה"כ 13 השירים של האלבום עושים אותו לדי מעצבן ואף מייגע בשלב מסוים. אז כדי לסכם את האלבום, אצטט משפט שהמורות בביה"ס היסודי נהגו לומר: "פוטנציאל לא ממומש".