Woods of Desolation – As The Stars
"מה לי ולבלאק מטאל?" אני שואל את עצמי לא מעט בשנה האחרונה. מאז ומעולם סלדתי מהז'אנר והתרחקתי ממנו בערך כמו ממחלה. בלאק מטאל אף פעם לא דיבר אלי, בעיני זה תמיד היה האח המתלהב והמרעיש של הדת' מטאל, הז'אנר הזה שנשמע כמו החבר שלכם שתמיד תמיד ינסה לשכנע אתכם שהוא יותר טוב ויותר גבר לא משנה מה תגידו. לא דיברו אלי התחפושות, הפוזה וה ""רשע"" שמאחורי המוזיקה. אינני טיפוס שנובר בטקסטים של אלבומים לצד המוזיקה אבל גם מוזיקלית הרגשתי שפרט לאוירה שלא קנתה אותי לא היה לי מה לחפש באגף השחור של המטאל. היחידות שהצליחו לגעת בי הן להקות כמו Absu,, Dissection, Sacrament, Watain, Annal Natrakh ואם היו להקות נוספות שנגעו בי זה רק גם אם למרות היותם מחופשים ודבילים המוזיקה שלהם הייתה מספיק כוחנית כדי לסחוף אותי איתה או שהיה לה ערך מוסף אחר עבורי.
זה לא שדת' או ת'ראש או אפילו גריינד זה מופת לבגרות מוזיקלית ומוזיקה נטולת פוזה, כולנו ילדים מתלהבים לובשי שחורים. אבל בשאר הז'אנרים תמיד הרגשתי שהגישה נלקחת בערבון הרבה יותר מוגבל ולא ברצינות התהומית והפוזה המעיקה כל כך של הבלאק מטאל.
ועכשיו מגיעים לחיה הזאת שנקראת Depressive Black Metal, שבכלל לא הבנתי. הכרתי לא מעט אנשים שהתרגשו מהעניין אבל בעיני זה נראה תמיד כמו הקצנה מחורבנת של מה שהיה רע ממילא. פעם ראשונה ששמעתי Bethlehem נקרעתי מצחוק ודמיינתי בראשי צרחות של עינויי פטמות. אז מאלבום אחד למשנהו, בשנתיים האחרונות צללתי יותר ויותר למקומות אוירתיים במוזיקה וקצת ויתרתי על הכוחניות שבגללה הרסתי לעצמי את השמיעה מלכתחילה, והנה בתחילת השנה נתקלתי בעטיפה יפהפיה ובלהקה בשם Woods of Desolation שהוציאה בדיוק את האלבום השלישי שלה, ניגשתי למלאכת השמיעה ומהר מאוד התאהבתי ושקעתי באלבום הזה.
תארו לעצמכם מה רבה הייתה המבוכה שגיליתי שאותו Depressive שאני כה נהנה לצחוק עליו הוא מה שמרכיב את המוזיקה של הלהקה הזאת. פאדיחות.
אבל עם השמיעות שהלכו וגברו אני זכיתי להכיר את אותו צד של הבלאק מטאל האוירתי שכן אהבתי. לא מדובר בשירי הלל לרשע, בשירים גרנדיוזים עם מקהלות מופלצות או בשום דבר מגונדר אחר. יש פה צד של הבלאק מטאל שזכיתי להכיר מאוחר יחסית עם האלבום של Deafheaven בסוף השנה שעברה(שגם הוא לא ממש בלאק מטאל כשלעצמו). צד שלוקח את הפן האווירתי ומחבר אליו רגש בכשרון מינימליסטי. כשחקרתי אודות הכשרון מאחרי האלבום כמנהגי המגונה לעשות תחקיר מודיעיני אודות להקות שאני כותב עליהן, גיליתי שמדובר בבחור אוסטרלי שכנהוג בבלאק מטאל מנהיג את הפרויקט הזה לבדו כשהוא מצרף אליו נגני סשן מלהקות כגון Germ ,Drudkh, Drohtnung, Austere ועוד שמות על בבלאק היותר מחתרתי שעד היום היה רחוק ממני שנות אור.
אבל בואו נדבר על האלבום עצמו, Like Falling Leaves פותח בבלאסט ביטים ושירה מחורחרת ומהר מאוד מתגלה כאפוס רגשי מלא בהלקאה עצמית. השירה התופים וההפקה התגמדו והחווירו אל מול הגיטרות ואילו גיטרות. פריטות טרמולו בלתי פוסקות שאינן מחדשות דבר בז'אנר, אבל יושבות פה כל כך נהדר, יסלחו לי שונאי המשלים המתפלצנים, אבל הגיטרות פורטת על הרגש, לא פחות. וכשמגיע ה C-Part שמחזיר את השיר למחוזות יותר מחוראים אי אפשר שלא להתפעל. זה כתוב לא פחות ממדהים בעיני.
Unfold לא מכביר במילים אלא פשוט ממשיך לתת לטונים של הגיטרה להוביל והם מובילים עצב עצום, סוף סוף אני מבין מה מדכא כאן, אבל יש פה דכאון מופשט ויפהפה, כזה שאין בו מניירות, תחפושות או קשקוש אחר שיסיט ממנו את תשומת הלב. אין לי מושג מה ננבח ב And If All The Stars Faded Away(ותאמינו לי שבניגוד להרגלי ניסיתי הפעם להשיג את המילים ונתקלתי ב "לא" מהדהד) אבל משהו בשיר הזה עובד לכיוון הפולק הסקנדינבי הבועט, כזה שדי חסר מאז שנות ה-90' וזורם יד ביד עם כל מה שנבנה עד כה.
בשלב הזה אם שרדתם יחד איתי אני מתפלא אם לא נשאבתם פנימה. היער המבודד נתן אותותיו ואני שקעתי עמוק עמוק בפנים. This Autumn Light עובד עליך ל2 שניות עם פתיח גותי צ'יזי, אבל מהר מאוד אנחנו חוזרים לטריטוריה המוכרת, אנחנו כבר עמוק בפנים סובלים את סבלו של D המוח הידיים והרגליים של ההרכב שעושה גם בשיר הזה עבודה נהדרת.
Anamnesis נותן לנו מין הפסקה אמביוולנטית בדמות שיר אינסטרומנטלי אוירתי שנופל לכאן ולכאן ובעצם משאיר אותנו עם המון מחשבות לקראת השיר הבא, Withering Field שמתחיל מעומעם ועובר למשבצת של פולק-בלאק נושך שכבר מזכיר יותר בלאק מטאל סטנדרטי – בקצב ובאוירה ובועט ללא הפסקה לכל אורכו. עד שמגיעים לרצועת הסיום Ad Infinitum שהיא חגיגה של 5 דקות של מצבי רוח משתנים, עצב מריר מהול בשמחה וסיומת טעונה ומצוינת עבור האלבום הזה.
D והבייבי שלו Woods of Desolation זיקקו את מה שהם עושים לכדי נוסחה חדשה. ברור לי שהם לא ממציאים את הגלגל, שהז'אנר ראה להקות מקוריות מהם ואף אמיצות מהם ובכל זאת, האלבום הזה הראה לי צד יפהפה ומרתק של הבלאק מטאל והדפרסיב בלאק בפרט. אז אולי אני לא מכיר את הז'אנר, אולי יהיו בלאקרים שישבו ויגחכו במין צחוק מטאליסטי מתנשא ויפלטו משפט סטייל "פחחח הוא לא שמע בכלל את X, Y, Z והוא חושב שהוא מבין משהו!" אבל אני יודע שאני זכיתי לצלול למסע ואלבום מיוחדים מאוד של מטאל כועס ומלוכלך אבל מלא במקביל באוירה מופלאה. אם אי פעם אלך לאיבוד ביער ואסתכל אל הכוכבים לא אתנגד שהאלבום הזה יתנגן לו ברקע.