קוברים עשור – סיכום שנות 2010-2019 במטאל של מגזין מטאליסט
אף אחד לא יאשים כנראה את העשור האחרון בזה שהוא היה העשור הטוב ביותר של ז'אנר המטאל.
הוא בהרבה מקרים אפילו היה אחד הפחות טובים כי איבדנו בו כמה מוזיקאים ענקיים מהז'אנר, ביניהם את למי, דיו, ג'ף האנמן ועשרות אחרים, וזה שמעט הם אלבומי המופת האמיתים שנוכל להגיד שיצאו בו. אבל הוא כן הכיל לא מעט אלבומים משובחים, להקות חדשות, ז'אנרים חדשים – ובגדול המשיך את המסע הבלתי נגמר של הז'אנר הזה – שנראה ששום אופנה או חוסר הצלחה מסחרי לא עוצר את אלו שמנגנים ומאזינים לו.
זה היה העשור השני של מגזין מטאליסט, שהתחיל דרכו ב 2002 וממשיך גם עכשיו – כמעט 18 שנה לאחר מכן, ועשור חזק לסצנת המטאל הישראלית שראתה כמה שירים ומספר הולך וגדל של מוזיקאים מקומיים ואלבומים חזקים. לכבוד סיומו הקרב של העשור, ישבו כתבי אתר מטאליסט וסיכמו את העשור שלהם – עם 10 האלבומים הטובים ביותר שיצאו בו.
אלון מיאסניקוב
The Vision Bleak – The Unknown (2016)
אני מניח שזה מצחיק, לפתוח את רשימת אלבומי העשור באלבום שכמעט אף אחד בארץ לא שמע עליו, אבל מה לעשות – הלב רוצה מה שהלב רוצה והלב שלי רוצה חשיכה גרמנית גותית קודרת וכבדה בשם The Vision Bleak.
הלהקה המדהימה זו הוציאה את אלבומה השישי ב 2016, והוא כלל מטאל גותי סימפוני עם השפעות של דת' מטאל בסאונד הכבד, השפעות של בלאק באווירה ודום בכבדות והטקסטים. הם מעולם לא הגיעו לפסגת הז'אנר או מכרו המוני אלבומים – אבל מבחינתי מדובר באלבום מופת בז'אנר ואחד הטובים של העשור.
Judas Priest – Firepower (2018)
בחירה קלה. למרות שזה לא היה אלבום מושלם, ובהחלט לא Painkiller שכלל רצף בלתי נגמר של שירי מטאל מושלמים, זה עדיין היה אלבום קאמבק By the book שכלל סאונד מודרני וחזק, שירים קליטים וכתובים היטב, כבדות, והרמוניות טובות שכמעט כבר נשכחו בז'אנר בשנים האחרונות. ואם אלבום קאמבק של ג'ודאס לא ראוי להיות באלבומי העשור אז אני לא יודע מה כן.
Carcass – Surgical Steel (2013)
עוד אלבום קאמבק, חלוצי הגריינד שהפכו לחלוצי הדת' המלודי חזרו במפתיע ב 2013 עם מתופף חדש וחייתי, סאונד משובח של אנדי סניפ שגם היה אחראי לג'ודאס פריסט שהזכרתי, ושירים מעולים שהכילו את הטקסטים החדים מתער של ווקר לצד נגינת המופת של ביל סטיר. כמי שגדל על המוזיקה של הלהקה בתחילת שנות התשעים ואחריהן – זה היה אחד מרגעי השיא של העשור בשבילי.
Overkill – Ironbound (2010)
אוברקיל מעולם לא נזדקקו לקאמבק, כי הם מעולם לא עזבו, אבל אין ספק שהאלבום הזה שלהם מ 2010 היה הטוב שלהם מזה שנים. אלבום Thrash כבד, מלודי, מופק היטב, עם השירה הנחירת של בובי בליץ והטקסטים לעיתים חסרי המשמעות אך מגניבים לאוזן שלו.
אלבום שהחזיר לי את האמונה בז'אנר ה Thrash האהוב.
Accept – Blood of the Nations (2010)
עוד אלבום שפתח את העשור בסערה, עוד אלבום שהפיק אנדי סניפ – גיטריסט להקת Sabbat לשעבר והמפיק שמחזיר להקות מהאוב. ההרכב שחזר לפעולה עם סולן אמריקאי משובח הביא את אלבום ההבי מטאל האולטמיטבי, עם המנוני מטאל כבדים, מנוגנים היטב וקלים להפליא לשירה ציבורית. ללא ספק אלבום שכל אחת מלהקות המטאל הוותיקות של דור המייסדים צריכות ללמוד ממנו כמה דברים.
Forbidden – Omega Wave (2010)
העשור התחיל בבום עם אלבומה החמישי והאחרון של אחת מלהקות ה Thrash הגדולות. אלבום מושלם שהכיל את הכבדות, המלודיה, הנגינה והשירה המופתית של הסולן ראס אנדרסון. הלהקה מעולם לא הגיעה אפילו קרוב ל Big Four, אבל מוזיקלית לדעתי היא צריכה להיות שם בהחלט.
Anthrax – Worship Music (2011)
החזרה המיוחלת של ג'ואי בלדונה לאנת'רקס, לאחר עשור שכולו בעיות, החל מהפרידה מג'ון בוש המצויין ועד גיוס הסולן החדש שנפרד מהם בתביעות הדדיות. וזה הגיע בדמות אלבום אולד-סקול כבד ומלודי שברובו עשה טוב על הלב.
Testament – Dark Roots of the Earth (2012)
עוד להקה שמעולם לא הפסיקה, אבל באלבום הזה עשתה איקס בכל הצ'ק בוקסים הנכונים – כולל גיוס מחדש של אלכס סקולניק, אולי גיטריסט ה Thrash הטוב ביותר בתולדות הז'אנר לצד מרטי פרידמן.
האלבום הזה, שהרוויח גם עטיפה מרשימה של הישראלי אלירן קנטור, היה מופת של כבדות, ומלודיה, וכמובן – שעל הסאונד היה שוב אנדי סניפ, שאולי בו צריך לחבור כאיש העשור במטאל.
Iced Earth – Dystopia (2011)
הלהקה הזאת הוציאה כמה אלבומי מופת, ונפרדה מלפחות שני סולני ענק, כמה מוזר שהאלבום הכי טוב שלה מזה שנים היה דווקא זה שבו היא הציגה סולן חדש לגמרי, אבל סטו בלוק פשוט הביא את כל הטוב שהיה גם במאט בארלו וגם בריפר ובשילוב עם אלבום מלודי כבד ומשובח עזר ללהקה להוציא את אחד מאלבומי המטאל המלודים הטובים של העשור.
Amon Amarth – Jomsviking (2016)
על פניו זה היה עוד אלבום ברשימת האלבומים הארוכה של הויקינגים משבדיה, אבל משהו בכתיבה ובסאונד של האלבום פשוט תיקתק מושלם. טקסטים כוחניים על ויקינגים, חרבות ויקניגים עם חרבות – יש, לחנים כבדים וקליטים עם השפעות ברורות מאירון מיידן, יש, גראול עבה ואימתני של יוהן הייג העבה והאימתני – יש, ולהלן דוגמא לאלבום מטאל קיצוני מושלם שקורץ גם לאוהבי דת' מלודי וגם לאוהבי מטאל פחות כבד.
מתן קדר
Machine Head – Unto The Locust (2011)
אחרי שהאלבום שלפניו היה אלבום מופת, מאשין הד הצליחו שלא ליפול והביאו אלבום חזק, מלודי, מחושב היטב ובועט
Amon amarth – Surtur Rising (2011)
החבורה השוודית בעוד אלבום שמראה שאחרי כל כך הרבה שנים בתחום, לא נגמר להם הסוס, וגם לא הדרקון
Ex Deo – The Immortal Wars (2017)
אלבום שכולו נשמע כמו פס קול לסרט מלחמה אפי עתיק, ועושה את זה מבלי לפסוח על שום פרט. יצירת מופת
Ahab – The Boats Of The Glen Carrig (2015)
האלבום הטוב ביותר של החבורה הגרמנית. פיונרל דום במיטבו שמבוסס על ספר מרתק.
Alcest – Spiritual instinct (2019)
תעשו לעצמכם טובה ותנו לנשמה שלכם לצלול לתוך האלבום. אין מה להכביר במילים. תודו לי אחר כך.
Clouds – Doliu (2014)
אלבום דום מטאל שכולו יצירת מופת מדהימה, וכך גם כל אלבום שהלהקה הזאת הוציאה אחריו.
Swallow the sun – Songs From the North I, II&III (2015)
אלבום העשור שלי. אלבום משולש של להקת הדום הטובה בעולם בעיניי, שכל דיסק בו בסגנון אחר.
Fleshgod Apocalypse – King (2016)
אלבום קונספט של הלהקה האיטלקית שמספר את מעללי בית המלוכה כשכל שיר הוא זוית של דמות אחרת.
Behemoth – The Satanist (2014)
יש שיאמרו שזהו האלבום הכי טוב של להקת הבלאקנד דת' הפולנית. אני אומר שאת האלבום הזה נרגל כתב כשהוא מאושפז בבית חולים, וזה מדהים.
Belphegor – Blood Magick Necromance (2011)
החבורה האוסטרית האהובה עליי בעוד אלבום קריפי ביותר עם שירים שמצד אחד הם די מלודיים ומצד שני אלימים בטירוף.
ניצן כהן
Nightwish – Endless Forms Most Beautiful (2015)
מדובר באלבום מצוין שיותר מכל מביא איתו הבטחה גדולה. הלהקה האגדית צירפה לתוכה את הזמרת הגדולה (כנראה) בעולם המטאל ויצרו יחד איתה כיוון חדש ומרענן. בין מלודיות משכרות, ביצועים מטריפים ונושא מרתק שמלווה את כל האלבום, מדובר באחד מהאלבומים הטובים של Nightwish אי פעם. ההבטחה, ללהקה שמוכיחה את תסמונת האלבום השני, היא בעיקר בציפייה לאלבום הבא עם Floor Jansen שיהיה אולי הטוב אי פעם.
Amorphis – Under the Red Cloud (2015)
זה באמת ממש לא בסדר לבחור בסיכום עשור אלבום שהשתתפתי בו, לכן הנחתי לQueen of Time (למרות שבעיני, הוא מנצח) אבל האלבומים האחרונים של הלהקה הזאת השאירו בי חותם שמעטות אחרות הצליחו. התמות המוזיקליות שAmorphis בוחרים פעם אחר פעם גורמים לי לחזור שוב ושוב לדיסקוגרפיה של הלהקה המדהימה הזאת ולחכות בסבלנות עד שאגיע לעשות הנוכחי, כמה להקות יכולות לזכות במעמד הזה?
Trivium – The Sin and the Sentence (2017)
אני מחזיקה בדעה לא פופולרית, לפיה מדובר באחד האלבומים הטובים של העשור – לא כי הוא לא טוב, אלא פשוט לא מספיק. ועדיין, בתור להקה שלא חיבבתי (בלשון המעטה) עד לאלבום האחרון, העובדה שהשירים האלו לא יוצאים לי מהראש כבר שנתיים בהחלט מדברת בעד עצמה.
Allegaeon – Proponent of Science (2016)
זה האלבום וזאת הלהקה שהצליחו לראשונה להוכיח לי באופן מובהק וחד משמעי שדת' מלודי הוא הסגנון שמעניין אותי. אלבום חזק ומרתק, מבחינה מוזיקלית וליריקלית שלחלוטין כבש את העשור מבחינתי.
Beast in Black – Berserker (2017)
בניגוד ליתר הדעות שלי, כאן יש קונצנזוס לא קטן – מדובר באלבום מוביל וחשוב בעולם הפאוור מטאל. היצירה הזאת חדשנית ומודרנית ומשלבת אלמנטים ישנים (לא בהכרח מספיק כדי שנוכל להתרפק עליהם) באופן שעוד לא שמענו במטאל. עם כל זה, מספיק לראות אותנו צועקים ברכב "I am crazy mad insane, out of my brain" כדי להבין מה הוא עשה באוויר.
Amberian Dawn – Magic Forest (2014)
הלהקה המתוקה הזאת מטיילת לה בעולם המטאל הסימפוני עם תשומת לב מינימלית מצד הקהל, אבל בשנים האחרונות היא רק הולכת ומשתפרת. על אף ששני האלבומים האחרונים היו כבדים ומעניינים יותר, אין ספק שזהו האלבום הבולט של העשור בעבורם ובעבורי, אחד האלבומים הבולטים בעשור כולו.
Kamelot – Silverthorn (2012)
אם להישאר בעולם המטאל הסימפוני, אז בוודאי שאחת הבולטות בעשור הייתה Kamelot. על אלבום העשור התחרו בעוז Silverthorn המוקדם יותר וHaven שיצא באמצע העשור, נשאר מחוץ לתחרות אלבומם האחרון The Shadow Theory. הניצחון של Silverthorn היה כמעט מוחץ, עם שירים בולטים כמו Sacrimony, Torn ו-Solitaire ובאופן כללי, אלבום מצוין.
Megadeth – Dystopia (2016)
אי אפשר לבחון את Megadeth בלי ההשוואה שהם עצמם יוצרים לMetallica, וההשוואה הזאת יוצרת אסון בעבורם, במיוחד כאשר בחודש ינואר 2016 הם הוציאו אלבום מופלא ומבריק, רק בשביל לנסות לעמוד למול המפלצת של מטאליקה (שרק ממש בקושי לא נכנס לרשימה הזאת עבורי) שיצא רק בנובמבר אותה השנה. עם זאת, לא נוריד את ערכו של האלבום המופלא הזה – הוא באמת היה מצוין והשאיר חותם בשירים קליטים וחכמים להפליא, עם מלודיות שנשארו הרבה אחרי סיום ההאזנה וגם אחרי ההופעה שלהם בארץ בסיבוב ההופעות שלו.
SinHeresy – Domino (2017)
האלבום הזה, שאולי לא ביצע אימפקט משמעותי בעולם, השאיר אותי על קצה הכיסא בניסיון לאתר את המקום הזה שאותו SinHeresy מתחילים לפתח יחד עם להקות אחרות שמבליחות להן מעולם הפאוור והסימפוניק מטאל והוא הכיוון אליו המטאל המלודי הולך עכשיו – כיוון שאני אישית, מאוד שמחה עליו.
Xandria – Sacrificium (2014)
הלהקה הזאת במשך שנים הייתה חרפת המטאל הסימפוני, מעטים אהבו אותה והיא בוודאי לא נחשבה לאחת הטובות בסגנון. כמובן, עד לשינוי הקיצוני שהתרחש באלבום הזה. הסולנית והבאסיסט החדשים הובילו בביצועים מרשימים לשירים שעברו שיפור מוזיקלי מופלא מהאלבומים הקודמים ויצרו יחד יצירה גאונית הכוללת שירים קליטים ומבריקים, מרגשים ומקפיצים שרק גורמים לי לרצות לראות אותם שוב בהופעה. כמה חבל שלאחר אלבומם הבא, שהיה מצוין גם הוא, הם נפרדו מהסולנית המצוינת. עכשיו אנחנו מחכים לראות האם ומה תשחרר הלהקה בעתיד…
ראובן שליט
Mgla – Exercises in futility (2015)
קשה להפריז בחשיבותו של האלבום הזה לכל מה שהוא בלאק מטאל. ב-2015 האולימפוס המטאלי קיבל לשורותיו חבר בכיר מאוד, וסצנת השחור הפולנית קיבלה את הכרתה כאחת הסצנות היצירתיות והפוריות של העשור. – Exercises in futility היא יצירה מדויקת. היא יצירה מאוזנת. היא יצירה מלנכולית ואפלה ומלודית ומחוספסת. היא בדיוק איך שבלאק מטאל אמור להיחוות בימינו אנו.
Thy Catafalque – Sgùrr (2015), Meta (2016)
היחס שלי לפרויקטים של איש אחד במטאל היה תמיד אמביוולנטי. להקה זה תמיד נשמע רציני יותר ועולם המטאל מלא בילדים עם הרבה תשוקה אך עם מעט ידע ופרספקטיבה שמרימים "יצירות" במרתף אצל ההורים. מצד שני, לא מעט קלאסיקות מטאל הן תולדה של מוזיקאי וכותב יחיד ושתי ההוצאות הנ"ל הן בדיוק כאלו – קלאסיקות מטאל במלוא מובן המילה. האוונגרד של הגאון ההונגרי הוא לא פרוגי במובן המעייף, הוא לא קקופוני, לא דיסוננטי ולא פלצני במוזרותו כמו לא מעט מוזיקה המתקראת "אוונגרדית". מה הוא כן?! מהפנט, מופלא, קסום ואורגזמי – לא פחות.
Aquilus – Griseus (2011)
דמיינו לרגע מלחין נאו-קלאסי עם מגוון השפעות מפולק ועד אמביינט מחליט לעשות אופת' רק עם בלאק מטאל במקום עם דת' מטאל. הצלחתם לדמיין?! עכשיו דמיינו שהמלחין הזה הוא סך הכול בחור צעיר ממלבורן אוסטרליה ללא רקע עשיר בז'אנר וללא להקה. "כוונות והחלטות זה בסדר, אך האם זה גם יצא לו טוב?!" אתם לבטח שואלים. אני לא יודע אם אוכל לענות לכם על כך במקרה ולא האזנתם להוצאה הזו עד עתה או שאתם לא מאזינים לה כרגע. אם אתם מכירים את האלבום, אתם יודעים על מה אני מדבר, ואם לא, כל מה שאוכל להגיד שזו יצירה לכל מי שיש בו אהבה לדבר הזה הנקרא מוזיקה. וש- Griseus הוא האלבום הזה שסוחט תדהמה אמתית ונדירה של פעם בעשור.
Vektor – Outer Isolation, Terminal Redux (2016)
אני בטוח שאני לא היחיד שלפחות אחד מהאלבומים של האמריקאים מככב ברשימת אלבומי העשור שלו. אני בטוח שדפיילר עמיתי יכתוב כל מה שצריך לכתוב על התופעה המוזיקלית הקרויה Vektor שהסתיימה מוקדם מידי בנסיבות לא מחמיאות. לכן אכתוב רק המלצה אנטומית קטנה – אם עדיין לא שמעתם את אחד האלבומים הנ"ל או אפילו את הראשון שלהם מהעשור הקודם, כל מה שאתם צריכים לעשות לפני שאתם אצים ללחוץ על הדלק, זה להחזיק את הלסת שלכם חזק חזק כדי שלא תיפול לכם מהפרצוף.
Satyricon – Deep Calleth Upon Deep (2017)
לדעת רבים יש שתי סטיריקון. להקת הבלאק סטיריקון ולהקת הבלאק נ' רול הקליט סטיריקון. יש כאלו שהסטיריקון השנייה היא תועבת תבל מבחינתם, ויש כאלו שהסטיריקון הראשונה גולמית וקיצונית מידי לטעמם. אני?! אני אף פעם לא השתתפתי כצד בפולמוס הזה. כלומר אני מסכים לחלוטין שיש שתי סטיריקון, אך אף פעם לא הייתה לי בעיה לא עם סטיריקון הקלאסית והמופתית של Mother North ולא עם סטיריקון המשעשעת והכייפית של King. מבחינתי Deep Calleth Upon Deep מחבר בין שתי הלהקות ועושה את זה בצורה כל כך מושלמת שהדבר המכוער היחידי בו זו עטיפת המונק שלו.
Ahab – The Boats of the Glen Carrig (2015)
לא איש של דום אני ובטח לא של פיונרל דום. אני מבין ומעריך את הרעיון מאחורי הז'אנר. את האווירה המוחצת את הנפש שהפיונרל דום מנסה ומצליח לייצר. את התהום המשתקפת מהריפים העמוקים והאיטיים, אך שתי פנים יש לאל יאנוס ואותה איטיות שהיא קריטית למה שטוב בפיונרל דום היא גם מה שקשה לי בו כמאזין עם סף ריכוז לא גבוה. ובכל זאת הגרמנים התעלו לא רק על עצמם באלבום הימי הנפלא הזה, אלא על כל הז'אנר ויצרו בהשפעת ספרו של סופר האימה האנגלי ויליאם הודג'סון את הקראקן הגדול של העשור.
Katatonia – The Fall of Hearts (2016)
כשאני חפץ במלנכוליה שהיא תוצר של שמיים חבולים באפור. כשאני מתגעגע לשלג שקט שיורד ומכסה הכול, את היופי ואת הכיעור. כשאני משתוקק לצריבה של הרוח בעור, לאוויר הקפוא שמרענן בחדות את קנה הנשימה, לחורף אמתי, יש לי שתי אופציות. או לנסוע לאירופה בדצמבר או האלטרנטיבה הזולה והנגישה בהרבה – להאזין לאלבום הטוב ביותר של קטטוניה בעשור הזה.
Eternal Champion – The Armor of Ire (2016)
קשה לי לאבחן במילים מה מייחד את האלבום הזה בתוך הגל המבורך של המטאל המסורתי המתחדש ששטף אותנו בשנים האחרונות. אולי זה הרמיזה החדשנית לרוק גותי שאולי בישרה גם את אלבום הבכורה המצוין של Idle Hands שיצא השנה. אולי אלו הריפים הקריספיים שבאין הגדרה אחרת ומתחכמת יותר פשוט נותנים בראש. אולי זה הקול המיוחד של הסולן, אולי המלודיות האפיות ואולי כל התשובות נכונות.
Tribulation – The Children of the Night (2015)
ואם כבר נגענו ברוק גותי, אי אפשר להתחמק ממי שלקחו אותו כל הדרך עד למחוזות השחורים של המטאל הקיצוני והעמידו יצירת מופת חד פעמית. האלבום הזה נוטף מוות אלגנטי כמו ערפד ויקטוריאני חיוור ורצחני. כמו ארון קבורה שחור ויפיפה. כמו קווי מתאר של קתדרלה גותית מבעד לערפל. השוודים ניסו להביא לעולם פן אחר של מטאל גותי ממה שהוא הכיר עד עתה, והם בהחלט הצליחו.
Blood Incantation – Starspawn (2016)
אלבום הבכורה של האמריקאים הדהים ב-2016 את עולם המטאל הקיצוני עם דת' שיש בו הכול, מאולד סקול ועד גישה עכשווית, מאווירה ועד אגרסיה, מטכניות ותחכום ועד ישירות וברוטליות. כל אחד יכול למצוא באלבום הזה את המסוף הנוח מבחינתו ממנו הוא יוכל להתחבר ליצירה המושלמת.
Elder – Reflections of a Floating World (2017)
מודה ומתוודה, מחוזות הסטונר זרים לי כמעט לחלוטין, אך כשיצירה היא קלאסיקה אמתית, בדרכה אל אוזניי המאזין היא לא גוברת רק על מכשולי הזמן, אלא גם על המחסומים בין הז'אנרים ועל דעות קדומות. האלבום הזה של השלישייה האמריקאית הוא מסע חוויתי, מלודי ומופלא שיכול לרכך גם את האוזן הלעומתית ביותר.
The Ruins Of Beverast – Exuvia (2017)
האלבום הזה גדל איתי מהאזנה להאזנה. האמת לא היה לי קל אתו בהתחלה. כמו סרט זר הוא דחה אותי ברפטטיביות שלו, במוזרות החייזרית שמקרינה ממנו ובאיטיות עלילתו המוזיקלית, אך ככל שעבר הזמן התחלתי לחזור אליו להאזנות חוזרות מתוך משיכה חזקה שהתקשיתי להסביר לעצמי. רק לאחר עשרות האזנות ושנתיים נפל לי האסימון וראיתי את היצירה הבלאק/דום/דת'/אינדסטריאלית שהיא – לא פחות מפנומנלית.
Mord'A'Stigmata – Hope (2017)
תקראו לזה פוסט-בלאק, אוונגרד בלאק או סתם בלאק מטאל עם מוזרויות. אני קורא לזה עוד פנינה של פעם בעשור מבית היוצר של הסצנה הפולנית המדהימה, וכמובן התאהבות מצליל ראשון. סך הכול ארבעה קטעים ופחות משלושת רבעי שעה של מוזיקה אינטליגנטית ואפלה שנכנסת כמו חץ של קופידון שטני ללב.
Moonsorrow – Jumalten Aika (2016)
מעניין אך גם עצוב לגלות שאחד הז'אנרים היותר פוריים ואהובים עלי בעשור הקודם – הפולק/ויקינג מביא רק נציג אחד (אם נתעלם לרגע מהאלמנטים הפולקיים במוזיקה של Thy Catafalque) לשולחן שלי בסוף העשור הזה. בשנות האלפיים יכולתי להרכיב את רשימת אלבומי העשור רק מאלבומים בז'אנר עם הוצאות מופת כמו Falkenbach-Heralding the Fireblade, Turisas-Battle Metal או Thyrfing-Farsotstider. בעשור הזה רק Jumalten Aika נכנס, ומה שזה אומר על הז'אנר, זה אומר לא פחות על האלבום הזה וכמה הוא טוב.
Trees Of Eternity – Hour Of The Nightingale (2016)
מעבר לסיפור הרקע המרגש והטרגי של האלבום הזה, לטעמי הוא מהווה דוגמה ומופת לאיך מטאל מהסוג אותו מכנים Female-Fronted Metal צריך להישמע ולהיכתב – חכם, נוגה, נוגע, מאוזן ובעיקר מלא ביופי ונשמה הנוכחים בו בכל מלודיה ובכל ריף. תענוג.