קניבל צעיר ונאה: סקירת הסדרה "דאהמר – מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר" – חלק שני

את הפופולאריות העצומה של "דאהמר – מפלצת", שלפי התכנון המקורי נועדה לרדת מהמסך כעבור 10 פרקים אך בשל הצלחתה המטאורית מתוכננות לה על פי דיווחים עונות המשך, אפשר לייחס לתרבות הצריכה הטלוויזיונית, שזקוקה לאספקה סדירה של רוצחים סדרתיים, ושלוקחת את המשוואה ""If It Bleeds, It Leads שלב אחד קדימה.

כפי שהוסבר בחלקה הראשון של הסקירה, סדרות כמו "דאהמר – מפלצת" וחברותיה לז'אנר משקפות נאמנה את הטְרֵנְדיות של רוצחים סדרתיים ואת המגמה של הפיכתם לסלבריטאים שמעלליהם מתורגמים לסרטים ולסדרות. הרוצחים שעומדים במרכזן של סדרות מסוגת דוקו־פשע מוצגים כדמויות אפלות ואניגמטיות, מעניינות הרבה יותר מ"סתם" אזרח מן השורה ששעות הערות שלו מורכבות על פי רוב מרצף חדגוני של נסיעה-עבודה-נסיעה-קניות-משפחה.

על פי אותו הרציונל, "דאהמר – מפלצת" אמורה לספק גם היא לצופיה את ליטרת הבשר שהם כה משתוקקים לה. הפרוטגוניסט שנמצא במרכזה, נער אקסצנטרי שאת תחביבו הלא מזיק לכאורה לבתר חיות דרוסות פיתח ושכלל בבגרותו לכדי מיומנות של ציד אדם שהחל ב-1978 והסתיים ב-1991 עם מעצרו, הוא לכאורה הארכיטיפ הקלאסי של רוצח סדרתי. דמות דמונית וסדיסטית; שטן בהתגלמותו שעטה את דמותו של בן טובים מהמיד ווסט עם מראה של מתמחה בבית הלבן.

אישיותו של דאהמר ומעלליו מעוררים עניין וסקרנות גם בחלוף כשלושה עשורים לאחר שאסיר אחר, כריסטופר ג'יי סקאבר, רצח אותו בנובמבר 1994, באקט שניתן לראותו כצדק פואטי או כסגירת חשבון סימבולית של פוליטיקת הזהויות (רוצחו של דאהמר, שהחלק הארי מבין 17 קורבנותיו היו בני מיעוטים כהי עור, הוא אפרו אמריקאי). גם מי שלא חבש מעולם את ספסלי החוג לקרימינולוגיה, רוצה לפצח את קוד המנעול שמאחוריו חבוי מנגנון ההפעלה של דאהמר; לפענח את צפונותיה של אותה קופסה שחורה שהשתבשה כליל ושגרמה לאדם נורמטיבי למראה להידרדר למעשים סדיסטיים ומעוררי חלחלה כמו לקדוח חורים בגולגולותיהם של קורבנות חסרי ישע, לשפוך חומצה למוחותיהם, לבתר גופות ולשמור איברים במקרר הביתי.

הלהיט מבית נטפליקס מספק את תאבונו של הצופה במובן זה שהסדרה צוללת לתוך דמותו של הרוצח. בדומה לדיוק הכירורגי של גיבורי הדרמה הרפואית "ניפ/טאק", הסדרה שבה דרך כוכבו של יוצר הסדרה ריאן מרפי, ובדומה אולי גם לדאהמר עצמו, הסדרה מבתרת באיטיות את דמותו. בתסריט שמלא בקפיצות קדימה ואחורה בזמן ובפלאשבקים מהורהרים, בוחנת הסדרה בקפידה את אורחות חייו של הגיבור, מציצה לתוך הפנטזיות הכמוסות שלו ומתארת את הטרנספורמציה שמתחוללת בתוכו: את האופן שבו מתרגם הצעיר הנבוך את חלומותיו בהקיץ על טרמפיסט נטול חולצה לכדי מציאות, ואת ההתרחשויות שבמהלכן הופכת אפיזודת רצח לבינג' רציחות; חור שחור שאליו נבלעים לבלי שוב צעירים, רובם בעלי גוון עור כהה, חלקם בנים למשפחות קשות יום.

מרפי ושותפו משכבר הימים איאן ברנן, שליהקו לתפקיד הראשי את אוון פיטרס, הרחיקו את הרוצח מתמונת ה"מאג שוט" ומן הכותרות הסנסציוניות והצעקניות על הרגליו הקולינריים א-לה ד"ר חניבעל לקטר ובנו קלסתרון מורכב שלו, שנפרש על פני 10 פרקים: מרביתו מבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות וחלקו פרי דמיונם של היוצרים.

דאהמר מוצג כבעל אישיות מופנמת ועצורה בדרך כלל, עם טנטרומים פה ושם, אך גם כבעל יכולות ורבליות, כושר שכנוע, מניפולטיביות ויכולת לאלתר שקרים על המקום. למשל, לשכנע צמד שוטרים חדלי אישים שקונראק סינתסומפון, נער בן 14 ובן למשפחת מהגרים ענייה מלאוס ששוטט בקרבת ביתו עירום ומבולבל, הוא בן זוגו הבגיר, ששתה לשוכרה ויצא מדירתו על רקע ריב אוהבים ביניהם, באחת הסצנות היותר מקוממות בסדרה.

גיבור "דאהמר – מפלצת" הוא אדם שכשל פעם אחר פעם ושנפלט ממסגרות שונות (סולק מהקולג' בעקבות הרגלי השתיה הכבדים שלו ושוחרר מהצבא שאליו התגייס בלחצו של אביו), אך גם ממוקד ומוכוון מטרה כשמדובר באיתור קורבנות – בעיקר גברים צעירים בני מיעוטים דוגמת סינתסומפון. בתעתועי גורל אכזריים נרצח האחרון על ידי דאהמר בזמן תקופת המבחן לאחר שחרורו מהכלא בגין תקיפה מינית של לא אחר מאשר אחיו המבוגר יותר, שרק בדרך נס נמלט מגורל דומה.

מעל הכול, דאהמר הוא אדם בודד שכמה לקשר אנושי ושחרדת הנטישה שלו היא פתולוגית, אקוטית ובעלת השלכות הרסניות. הוא מסרב להרפות מקורבנותיו ומוכן להרחיק לכת לשם כך, עד כדי ניסיון חולני לבצע בכמה מהם לובוטומיה כדי למחוק את אישיותם ולהפוך אותם לזומבים: עבדי מין צייתנים נטולי אוטונומיה שיתמסרו לו באופן אבסולוטי, יספקו את תאוותיו ויישארו עמו ללא החשש או הסיכון שיותירו אותו בגפו.

אך בתהליך דיאלקטי, הזומבי קם על יוצרו. דאהמר, שמבקש להכניע אחרים ולהפוך לשליט יחיד על ממלכה פרטית, צבא של מתים־חיים נטולי כוח רצון, הופך הוא עצמו עבד נרצע של יצריו האפלים. אישיותו מיטשטשת והוא עצמו הופך ליצור שנשלט או מונע על ידי דחף רצחני לטרוף בני אנוש, מת־חי שמשוטט במועדוני גייז, מוזן ברעב שאינו יודע שובע ל"בשר טרי", שאותו ירטש ויבתר לאחר מכן.

את הכמיהה לאיברים פנימיים נוצצים שמתגלים לאחר ביתור השלם לחלקיו הוא מגלה כבר בילדותו. את ה"תחביב" של ביתור חיות דרוסות הוא מאמץ מאביו ליונל, וזה מהווה עבורו גם ערוץ הידברות או מייל בונדינג עם האב, וורקהוליק שנעדר שעות רבות מן הבית גם בשל יחסיו הרעועים עם אמו של דאהמר. בשלב הבגרות, מגיעה ההארה שהחלקים הכמוסים והלחים מעוררים בו אקסטזה ועוררות מינית. אלו גורמים לצעיר המשולהב לעבוד שעות נוספות ליד מכונה לחיתוך בשר במעדנייה.

בדומה לליקוי החמה שאירע ביום הוצאתו להורג של רוצח סדרתי אחר, ג'ון ווין גייסי, וביום שבו דאהמר עצמו מוטבל בבגדים צחורים כאות לחזרה בתשובה, כך החלק האפל, הסדיסטי, באישיותו של דאהמר, הולך ומשתלט עליו, דוחק אותו להפוך את פנטזיות השליטה ואת חלומותיו בהקיץ לכדי מציאות.

את הפנטזיות המיניות שחולפות לנגד עיניו ושאותן הוא מנסה לדכא ולהדחיק, ללא הועיל, הוא מממש בבובת חלון ראווה שמתפקדת על תקן של פֶטיש. דהיינו, אובייקט חלופי ומלאכותי שמפצה על העדרו של הדבר האמיתי שאליו הוא מתאווה באמת ובתמים: טורסו גברי אילם, חסר יכולת לסרב וחסר יכולת לנוע ולהסתלק. בחיק הבובה, שאותה גנב ממחלקת בגדי גברים לאחר שפירק אותה לגורמים והרכיבה בחדרו שבבית סבתו, הוא מוצא נחמה ומרגוע, עד שהאחרונה נכנסת בחשאי לחדרו ובמעין טקס הסרת לוט, מגלה את מאהבו המוכסף של נכדה.

ברוח האגדה על הפַּסָּל פיגמליון שמתאהב בפסל השנהב של גלתיאה, הטורסו הדומם והמסותת כמו אל יווני מגלם את תכונותיו של הפרטנר האידיאלי; מודל שיש לחקותו ולשעתק אותו לבעלי רקמות אנושיות. הוא נוטל מקורבנותיו צלם אנוש, הופך אותם לאובייקטים דוממים ובוחר לנטרל את העוררות ואת תחושת החיוּת שהן חלק אינטגרלי מהחוויה המינית. תחת זאת הוא מוצא סיפוק בדממה האילמת של הפוסט מורטם.

דאהמר כורת אפוא עם תשוקותיו האפלות ברית בין הבתרים: הוא מתייחס למעשיו בחרדת קודש, בלהט דתי כמעט. כמו בכל מערכת אמונה, גם דאהמר מייחד מקום לאתר פולחן ולכלי קודש. במקרה שלו, קודש הקודשים שלו אמור היה לפי תוכניתו, שככל הנראה לא הספיקה לקרום עור וגידים, להיות מזבח שעשוי כולו מעצמות קורבנותיו.

גם תמונות הפולרואיד של קורבנותיו מילאו תפקיד מרכזי במפעל ההנצחה הפרטי שלו; חומר עזר ויזואלי לפורמלין שבו השתמש לשימור איבריהם של קורבנותיו.

אף שהעיד על עצמו כמי שפעל בעיוורון צבעים, התמונות שתפסה המשטרה בדירתו – של גברים כהי עור כפותים, בתנוחות שמזכירות את מרתפי האינקוויזיציה, חבולים ומצולקים כמו אבותיהם בתקופת העבדות – הן האנטיתזה לכרזות הפרסום מהניינטיז של בית אופנה איטלקי מפורסם שביקשו להעביר מסר של שוויון ושל הרמוניה בין גזעית. מתמונות אלה שצילם נודף ניחוח עז של גזענות.

ואם בניחוחות עסקינן, הריח, אחד מאויביו הגדולים ביותר של הרוצח הסדרתי המבוית, זה שמנצל את יתרון הביתיות ושמפתה או גורר את קורבנותיו לתוך מגרשו הביתי (בשונה למשל מרוצח סדרתי שמעדיף "לפזר סיכונים" ולפעול בתאי שטח גדולים), ממלא תפקיד מרכזי בעלילת "דאהמר – מפלצת". צחנת הבשר המרקיב או ריחם העז של הכימיקלים ממרתף סבתו או מדירה מספר 213 במתחם אוקספורד במילווקי שבו התגורר עד ללכידתו, הם מוטיב חוזר ונשנה בסדרה.
באופן כללי, החושים הם חלק אינטגרלי מהקאסט, ויוצרי הסדרה עושים בהם שימוש אינטנסיבי.

גם אם ניתן היה לחתוך בבשרן החי של הסצנות שבהן נראה דאהמר, בגילומו של פיטרס המצודד, מענג את עצמו, בסצנות אחרות חוש המישוש הוא בעל אפקט מצמרר וטורד מנוחה. כזו היא למשל הסצנה שבה דאהמר גומע את תכולתן של שקיות דם של מטופלים שאותן לקח מהמרכז הרפואי שבו עבד. הסצנה שהוזכרה לעיל שבה הוא מתעלס עם בובת הראווה היא קרינג'יות במיטבה, שמלווה את הצופה גם לאחר שאחרון הקרדיטים נעלם בתום הפרק העשירי. מעתה ואילך, כל כניסה למחלקת בגדי הגברים מובטח שתגרום לכם ללטף את הצוואר באי־נוחות.

תפקידם הדומיננטי של החושים בקידום העלילה, משתלב היטב עם קצב הילוכה האיטי יחסית של הסדרה ועם בחירתם של היוצרים להציע מסגרת עלילתית מאופקת ומרומזת יותר.

אף שהיא כוללת כמה סצנות מטרידות או קשות לצפייה, האלימות "בדאהמר – מפלצת" הרבה פחות גרפית ממה שניתן היה לצפות נוכח נתוני פתיחה שכוללים רוצח סדרתי, סדיסט, נקרופיל ולפי רוב הסימנים והעדויות גם קניבל, וגם ממרפי עצמו, שפתחי ניקוז ארגמניים או גופות פשוטות עור שתלויות בהיפוך על אנקולים הם אימג'ים שכיחים במגנום אופוס שלו, "אימה אמריקאית".

זעקות האימה ורעשי הניסור שבוקעים מפתח האוורור שמשמש במשותף את דירתו של דאהמר ואת דירת שכנתו, גלנדה קליבלנד, בגילומה המופתי של ניסי נאש, הם בעלי אפקט דרמטי יותר מסצנת סנאף ברוטאלית. רגעי הדממה התכופים בפרק השישי, שעוסק בטוני יוז, גבר שחור, הומו וחירש-אילם, שפגישתו עם דאהמר קטעה את פתיל חייו של איש צעיר ושאפתן שחלם על קריירה בעולם הדוגמנות, פותחים צוהר לעולמו של הקורבן. סצנות נטולות סאונד אלה, שבהן השחקנים מתקשרים זה עם זה בשפת הסימנים ושגם צחוקם וכל המתרחש סביבם לא נשמע, מהווים מעין סימולטור לאקו־סיסטם של יוז ושל חבריו לקהילת כבדי השמיעה ומגבירים את האמפתיה עמו ועם גורלו המר.

השקט וקצב ההתרחשויות האיטי הם חלק מהאפּיל של הסדרה ושל כמה מהסצנות האייקוניות שלה, כמו הרגעים שבהם דאהמר מכניס בסלו מושן את ידו לשערו הבלונדי או האיטיות שבה הוא מפזר את אפר קורבנו הראשון מגג בית הוריו, כמעט כמו מאמין הינדואי שניצב מול הגנגס.

הסדרה מלאה ברגעים דוממים, כמו אלו בחקירותיו/וידוייו שבהם עשן הסיגריות מתאבך וצבעם הכתום של מדי האסיר מתמזג עם צבעה של פחית ה-Orange Crush. סצנות אחרות מתרחשות בסיטואציות בנאליות ובלוקיישנים של הבורגנות האמריקנית הזעירה: שיחות משפחתיות בדיינר או צפייה טלוויזיונית של סבתא ונכד. אך דווקא ברגעים "מתים" אלה, הדמות המפלצתית מתגלה בהדרגה, בין אם בהתקפי הטנטרום ובין אם במסכת שקרי ההסוואה וניסיונות הטשטוש שהולכת ונטווית תוך כדי תנועה.

למרות אי אלו נקודות חולשה – בראש ובראשונה א־סימטריה ניכרת לעין בין הרוצח לבין קורבנותיו בכל הנוגע לנוכחות על המסך כמעט לכל אורך הסדרה (למעט פרק 6 שהוזכר לעיל) ובשולי הדברים התפעמות יתר מחיטובי גופו של פיטרס שאינה מהווה אמצעי אומנותי ושאינה מקדמת במאומה את העלילה – "דאהמר – מפלצת" היא סדרה מצוינת, שלמרות טיפולה המאופק, באופן יחסי כמובן, במעלליו של רוצח ברוטלי, מהפנטת אליה את הצופה, גורמת לו לגמוע את עשרת פרקיה, אף שהעלילה ובמיוחד סופו של הגיבור זמינים לקריאה בוויקיפדיה.

גם המקרים הספורים שבהם היוצרים התירו לעצמם מעט חירות אמנותית, כמו הסצנה המקוממת אך שלא התרחשה במציאות שבה מוענק התואר "שוטרי השנה" לצמד השוטרים שהשיבו את סינתסומפון לידי טורפו, אינם פוגמים בכרוניקת האירועים שמתוארת בסדרה. זו בשילוב עם דמותו של דאהמר בגילומו יוצא הדופן של פיטרז, יוצרת רושם אמין ומשכנע. בסיום הסדרה, נותר הצופה עם שורה של שאלות ותהיות אודות ממדיו וגבולותיו של הרוע האנושי ובדבר החמקמקות שלו; בדבר האפשרות שאישיות מפלצתית מסתתרת מאחורי קלסתרון אנושי תמים למראה, סמויה מעיני המתבונן.

ציון: 4.5