בתחילת כיתה ט', החלטתי להסתגר בבית. אני לא זוכר כיום מה היה המניע להחלטה דרמטית זו. חצ'קון ענק שעיטר את אחת מלחיי היא אופציה סבירה בהחלט, אבל ייתכן שמדובר היה באירוע טראומטי אחר, לפחות מנקודת מבטו של מתבגר.

כחלק מתוכנית ההתנתקות, אימצתי לעצמי מניירות של דמות מסרט של בועז דוידזון, כזו שמפאת פגם חיצוני זמני או כיני ערווה כופה על עצמה בידוד חברתי מרצון. התקשורת שלי עם העולם החיצון הייתה מינימאלית, ולמעט להוריי לא פתחתי לאיש את הדלת. ואם פתחתי, היה זה לכדי חרך צר, אפוף חשדנות ושנאת זרים.

מי שבכל זאת קיבל מדי פעם היתר כניסה לעיר האסורה היה נ.ע., שלמד איתי ביסודי. נ.ע. שימש הדילר המוזיקלי שלי, כזה שמכר לי מעת לעת תקליטי פאנק ומטאל במחירים סבירים ומבלי שאצטרך לכתת את רגליי לחנויות התקליטים בתל-אביב, על מוכריהן האנטיפטיים. דרך נ.ע. למשל, התוודעתי ל-Kreator ול-Deicide.

באחד הימים הגיע אליי נ.ע. ובאמתחתו היה אלבום עם עטיפה בצבע כחול מבריק. שם האלבום: Crossover. הלהקה: Dirty Rotten Imbeciles ובראשי תיבות D.R.I..

בשונה מאלבומים אחרים מאותה תקופה (האלבום יצא ב-1987), העטיפה לא ביקשה להפוך את קרביו של המתבונן בה, ושתי הגולגולות שכן הופיעו בה היו קטנות יחסית ומוקמו בחלק התחתון. גם תמונות חברי הלהקה לא פיארו את החלק הקדמי, אלא דווקא לוגו מתכתי של גבר בתנוחת ריצה. הלוגו היה פשוט להחריד: כאילו שמישהו לקח דמות של גבר שאפשר למצוא על דלת של כל תא שירותים, אבל הוסיף לו אלמנט של תנועה, משל אותו גבר "הוריד חבילה" ונמלט מזירת הפשע.

אחוז סקרנות, שלפתי את התקליט מתוך העטיפה והנחתי אותו על הפטיפון, מבלי לדעת שאני עומד להאזין לאלבום חלוצי, ששמו הפך שם נרדף לז'אנר מוזיקלי חדש: קרוסאובר ת'ראש. גם אם יש טוענים נוספים לכתר, ובראשם Suicidal Tendencies, אין מחלוקת של-D.R.I., במקור להקת הארדקור פאנק מיוסטון טקסס, הייתה תרומה משמעותית בפיתוח סוגה מוזיקלית חדשה ששילבה אלמנטים של ת'ראש והארדקור פאנק.

הסולן Kurt Brecht למד ככל הנראה פיתוח קול אצל ג'ניס המאנפפת מסדרת הניינטיז "חברים" ואיכויותיו הקוליות נפלו באופן ניכר מאלו של סולני ת'ראש אחרים. ואולם, בשונה מהאלבום הקודם של ההרכב, Dealing With It שיצא שנתיים קודם לכן, ההפקה הייתה מלוטשת יותר, הנגינה טובה יותר, וסולואים כבר לא היו מילה גסה. השינוי העיקרי היה אורכם של השירים: בעוד שב-Dealing With It נדחסו בכ-35 דקות 25(!) שירים וכל שיר נמשך דקה בממוצע, ב"קרוסאובר", למעט כמה חריגים, השירים היו בני 3, 4 ואפילו 5 דקות.

הדוגמה המובהקת והמוצלחת ביותר לנוסחה החדשה מבית היוצר של האימבצילים היא השיר הראשון באלבום, "The Five Year Plan". דיסטורשן גיטרה שהלך והתגבר, התפתח לריף קליט במיוחד, שאליו הצטרפה חבטת תופים. התנועה בשיר הייתה מעגלית: ההתחלה הייתה איטית יחסית, ההמשך היה מהיר וכלל סולו, והשיר ננעל כפי שהתחיל. שינויי המקצב שירתו את תוכן השיר, שדיבר על גבר שמתכנן בקפידה תוכנית חומש שמטרתה לנקום באישה שעשתה לו עוול.

בתחילה הגבר השפוף והמדוכדך מצהיר על תבוסתו ועל נצחונה של זוגתו:
I lose, you win"
I Lose, you win
I lose, you win
I lose again"

אך ככל שהקצב מתגבר, הדובר מקבל מוטיבציה ואפילו אקסטזה, כשהוא מתכנן את הנקמה ואת עיתויה.
המעגל נשלם עם חילופי התפקידים ועם הכרזתו של הגבר על נצחונו:
I win, you lose"
I win, you lose
I win!"

כפי שניתן להתרשם, לא מדובר בליריקה שיש בה כדי להדיח את וולט ויטמן ממעמדו כמשורר הלאומי של ארצות הברית. ואולם, שירים אחרים היו פשטניים פחות, ועסקו בסוגיות חברתיות עכשוויות.
"Hooked", למשל, תיאר בצורה ריאליסטית, ואפילו גרפית, את מסכת הייסורים של מכור להרואין, שדרכו מטה בסחרור ספיראלי רצופה חורים בעור:
Hole after hole"
Just proving your point
Point after point
Just digging you hole
Slowly digging with a spoon"

"Red Line" הדידקטי משהו, מתריע מפני התופעה של בני נוער שמשתמשים בכביש כדי להעצים את גבריותם.

"Go Die" מביא לקדמת הבמה את תופעות הלוואי של תעשיית המוזיקה ואת הצדדים הפחות נעימים שלה. הנמען בשיר הוא מעריץ אובססיבי שעוקב אחר אלילו כמו "כלב ציד אבוד". המוזיקאי המתוסכל, שמנסה להיפטר מאותו אדם, ספק מעריץ ספק סטוקר, מאחל לו במר ייאושו: "לך תמות". בשירים אחרים, D.R.I. שמרו אמונים לתמות שמעסיקות בדרך כלל להקות פאנק: אנטי-ממסדיות ("Probation" ו-"Tear It Down"), ואנטי-דתיות ("No Religion").

את "קרוסאובר" שמעתי בשלמותו כמה פעמים, ולאחר כמה שמיעות זנחתי את הצד השני, והתמקדתי בששת השירים שבצד הראשון. ברוח ימי טרום האינטרנט, האלבום הבא של D.R.I. ששמעתי היה Dealing With It, שכאמור קדם ל"קרוסאובר", ושהערכתי אותו יותר בזמנו, דווקא בגלל היותו גולמי ו"נא" יותר. ואולם, מדי כמה שנים הקפדתי לחזור ל"קרוסאובר", ונזכרתי שבבדידות יש לעיתים גם יתרונות.