האלבום השחור של מטאליקה הוא כנראה אחד האלבומים החשובים ביותר בהיסטוריה של המטאל העולמי. הוא זה שהביא אותו לתודעה, שהצליח מסחרית באופן מסחרר ובעיקר הפך את מטאליקה למה שהיא היום – להקת המטאל המצליחה ביותר בכל הזמנים, כזו שאפילו לא נמדדת בסקאלה של להקות מטאל אחרות.

לכבוד יום ההולדת ה27 לצאתו של האלבום החשוב הזה, הבאנו לכם לא אחת אלא שתי כתבות (במכה אחת). ראובן שליט ואלון מיאסניקוב מספרים על החוויות האישיות שלהם מהאלבום הזה. מומלץ להאזין ברקע!
הלעיטני נא מין השחור הזה

היה זה על מרפסת צרה של פנימייה ירושלמית הפונה אל רחוב קטן וישן. התקופה הייתה עיצומו של הסתיו הישראלי המאוד קצר. רוחות קלות הניעו עלי שלכת צבעוניים אנה ואנה כאילו היו פיני משחק ורצפת האספלט היא לוח שחמט ענקי ולא סימטרי. על הכיסא הרעוע והחלוד בחלקו ישב נער צעיר עם עיניים סגורות והתנענע כמו בתפילה. על ברכיו שכב לו דיסקמן כסוף שראה ימים טובים יותר – משמיע רעשי מנוע חלשים בעודו שולח את הפתיח הסמי-מזרחי של Wherever I May Roam דרך האוזניות אל תוך עור התוף של הנער.

לא מודע לכל המתרחש סביב, לא לעלים שרקדו בין רגלי העוברים ושבים בהווה, ולא לסערת ביקורת ההתמסחרות שפרצה כשהאלבום יצא אי אז לפני עשור, נשבה הנער בצלילים מתנתק לכמה רגעים מהקיום הפיזי שלו כאן ועכשיו. השיר ממשיך וממשיך. עונג שקשה לתאר במילים ממלא אותו מקצה הבוהן ועד קודקוד. הוא תוהה אם ככה מרגישים נרקומנים כשהם מחדירים לגופם את הסם, או אם כך מרגיש מעשה אהבה אמתי עם אישה – תהיות של מתבגר.

השיר מסתיים. הנער פותח את עיניו ובלבול קל משתקף בהן. הרחוב המוכר כל כך נדמה לו לרגע כנוף מפלנטה רחוקה וזרה שאולי הוא ראה פעם באיזה סרט מד"ב. העלים המובסים ששוכבים שם על המדרכה בין משב למשנהו והמכוניות שנעות מעלה מטה באיטיות כפויה מרגישים לו כאילו הוא באולפן צילומים והכל מזויף. מסך ירוק אחד גדול ומלא באביזרי פלסטיק.

הנער עוצם שוב את עיניו, מדליק את הדיסקמן פעם נוספת ושוקע עמוק יותר לתוך הכיסא. טיפות קלות מתחילות ליפול. הרוח מתגברת וברחוב למטה מטריות בשלל צבעים נפתחות אחת אחרי השנייה, אך לו לא אכפת. הוא לא כאן. לא ברגע זה.

הנער הזה הוא אני, וזה הזיכרון האישי שלי מהאלבום השחור של מטאליקה שלשחרורו מלאו 27 שנה לפני מספר ימים. בהמשך נחשפתי לכל הסחי שנשפך סביב האלבום הזה. עשיתי היכרות עם האלבומים המוקדמים יותר של מטאליקה ונפתחתי גם למטאל אחר ו"מטאלי" יותר.

להיות מתבגר לפעמים זה אומר להיות טוטאלי. ככל שנכנסתי יותר ויותר למטאל כך קיבלתי אל עצמי את הדיכוטומיה הזו של ממוסחר מול אמתי. העדפתי להתעלם מהזיכרון המאוד חיובי והמענג שהאלבום הזה יצר בשבילי, וברחתי לרדוף אחר המחתרתי והחורני. בעולמו של מתבגר אתה יכול להאזין ולאהוב את Ride the Lightning או את האלבום השחור. לא את שניהם. אין מצב.

מאז בגרתי, וכמו שקורה לכולנו לטוב ולרע, האש המוחלטת של ההתבגרות דועכת לה לטובת יותר הכלה, יותר פשרה ויותר מציאות מורכבת. איך אמר אוסקר ווילד?!: " אני לא צעיר מספיק כדי לדעת הכל". ככל שהזדקנתי לי התחלתי להיזכר במוזיקה שגירתה לי את אזורי העונג במוח בצעירותי. שבתי מפעם לפעם להאזין ללהקות שלא הייתי מעז להודות שאני מכיר אותן לפני 15 שנה, וכן, בהחלט לאלבומים כמו האלבום השחור. למדתי שאני נהנה הרבה יותר מפלייליסט מגוון בו אני יכול לשמוע ברצף שיר של Mgła או Bolt Thrower, שיר של black sabbath ואז שיר נו-בריד של korn או של Ill Niño. האם אני פתוח להכל ואין חומר מוזיקלי שאני מתעב גם היום?! טוב, בואו לא ניסחף. אתה לא באמת מטאליסט אם אתה לא שונא חלק מהטרנדים היותר מיינסטרימים ומהמוזיקה שמתיימרת להחשיב את עצמה למטאל. ובכל זאת הזמן עושה את שלו והנוסטלגיה לא פעם מנצחת את הטהרנות.

מאז שמעתי אינספור פעמים את האלבום השחור, אך לצערי לא הצלחתי לשחזר את החוויה הבתולית והאורגזמית אותה חוויתי על אותה מרפסת ירושלמית לפני שנים. הטוטאליות של ההתבגרות היא לא דבר רע בהכרח. היא גורמת לך לדעת להתמסר כמו שאתה המבוגר והמפוכח כבר לא תוכל בחיים. במשך הזמן הבנתי שההתמסרות הזו והכניעה המוחלטת לצלילים שעולים מתוך האוזניות, הקלות הזו בו ויתרתי על הכאן ועל העכשיו והפליאה האמתית הזו ללא כתם אחד של זיהום ציני, כל אלו הן אבני יסוד של אותה חוויה – חוויה שאין לי סיכוי לחוות שוב.

אך לא הכל אבוד. גם לגיל ולניסיון יש פלוסים משלהם. הנה בזמן שאני כותב את הדברים האלו, ברקע מתנגן The Unforgiven ואני מבין שההנאה שלי ממנו אולי לא רדיקלית כמו אז, אך היא ישנה והיא יותר אינטלקטואלית ומורכבת במובן מסוים. והכי חשוב, היא תימשך לאורך שנים, לא על חשבון מוזיקה אחרת, ואין גם מוזיקה אחרת שתבוא על חשבונה.

יש משהו משעשע בזה שלאחר 27 שנה, אפשר עדיין להיתקל בוויכוחים ובסופות צואה (אחלה תרגום, לא?!) כל פעם שהאלבום הזה מוזכר. אלו צועקים "מסחרה" ואלו עונים להם ב"גאונות" וכן הלאה והלאה. כנראה יש דברים שלא ישתנו לעולם. האמת, הוויכוחים האלו הם כבר מזמן חלק מהחוויה והנוסטלגיה. בכל מקרה, אני רק רוצה לאחל דבר אחד לנער או לנערה של עכשיו שפותחים יוטיוב ולוחצים על האלבום הזה בפעם הראשונה או השנייה. תהנו! תהנו כמו שאני נהניתי אז, ואם האלבום הזה ספציפית לא עושה לכם את זה, תמצאו לכם אלבום שיעביר אתכם את החוויה הזו ואל תרפו ממנו ללא סיבה טובה.

על הקסם השחור

אני זוכר את הרגע שהאלבום השחור של מטאליקה יצא.
זה היה ב 1991, בתוכנית הרדיו המיתולוגית של בני דודקביץ "נותן ברוק", והם השמיעו שם לראשונה את הסינגל הראשון Enter Sandman. הקלטתי את זה בטייפ שלי מהתוכנית, והלסת שלי נפלה ופגעה ישר בבלטות. זה לא היה כמו היום, לא היה אינטרנט. עוד נסענו בכרכרות וגיל התמותה הממוצע היה 30 בגלל הדבר שבדיוק חיסל חצי מאוכלוסיות אירופה.

בגלל זה לא היו סימנים מזהים שזה יבוא, הרדיו היה הדרך היחידה לדעת שמטאליקה, שלא הוציאו כלום מאז Justice For All 3 שנים לפני זה, עומדים להוציא סינגל, ושהסינגל יהיה כבד, אבל פחות Thrash, ושהוא יהיה קליט, מלודי ובעיקר ענקי. לא היו טיזרים בפייסבוק, סימנים מקדימים באינסטגרם ודיק פיקס של האמט בסנאפצ'אט שירמזו על מה שעומד לקרות.

אחרי זה יצאו עוד איזה סינגל או שניים, The Unforgiven היה הסימן הברור הראשון שמשהו ממש השתנה פה במטאליקה, ג'ימס שר מלודי, יש קטעים שקטים, זה לא היה המטאליקה שהכרנו. אבל אז זה לא זעזע אותנו, להקות מטאל עושות בלדות – זה ידוע. ואם זה מטאל, או Thrash או סלדג' פוסט-מטאל סינגר-סונגרייטר קווקזי – זה לא ממש משנה, עוד לא למדנו אז לימודי מגדר והגדרת הז'אנר לא ממש עניינה אותנו עד כדי כך, זה פשוט היה שיר טוב.

הייתי אז במתח נפשי קשה. הרגע של ההמתנה לאלבום החדש היה משהו קשה מנשוא, התקשרנו לחנויות ובעיקר הלכנו אליהן, פז? פיקדילי? חור בשחור? מי יהיה המושיע שיביא את האלבום החדש של מטאליקה?

בסוף זה היה דיסקוס, חנות משוקעת במיוחד שפתחו באבן גבירול שרוב מה שאני זוכר ממנה שהיא הייתה מסדרון ארוך וצר עם דיסקים מכל מיני ז'אנרים עוטפים את הקירות. הם הביאו את הדיסק והתקליט ואנחנו הסתערנו על היעד. לי אז לא היה ממש כסף, או קומפקט. אז כרגיל הסתמכתי על חברים שיקנו את התקליט ויקליטו לי לקלטת.

חרשתי אותה למוות. באמת. אני חושב במשך איזה 3 חודשים שמעתי את האלבום הזה בערך 10 פעמים ביום, למדתי כל מילה, כל מכת סנייר בינונית, כל וואה וואה וכל Yea. ובסוף גם קניתי קומפקט (האמת היא שאבא שלי קנה לי) וקניתי את הדיסק (מהכסף של אבא שלי).

ההפתעה הייתה כשכל שאר המדינה פתאום ידעה מי אלה מטאליקה. זה התחיל כבר מ Enter Sandman שפתאום הושמע ברדיו שלא רק בתוכנית הרוק והמטאל של דודקביץ, והמשיך עם Sad But True ו Wherever I May Road ש MTV (אז עוד כוח גדול בתחום המוזיקה) הקרינו ללא הפסקה, פתאום כל חברי לכיתה בבת ים, שהכי קרוב שהם הגיעו למטאל עד אז היה הקטע בהופעה של עופר לוי שבו דפקו למישהו מיקרופון בצבע כסף מטאלי בראש, הכירו בעל פה שירים של מטאליקה ועשו Air Guitar מוגבל למראה במסיבות כיתה.

כשיצא Nothing Else Matters מטאליקה הפכו לביונסה של ישראל. באמת. הקליפ והשיר נחרשו כל כך הרבה ברדיו וב MTV שכל פרחה מתחילה זהתה עצמה כמעריצת מטאליקה. אלה היו ימים מבלבלים, מצד אחד פתאום השמיעו מטאליקה במועדונים ומסיבות כיתה, ומצד שני פתאום השמיעו מטאליקה במועדונים ומסיבות כיתה. הפיכתי לחלק מהרוב הייתה מענגת ומזוויעה במקביל.

כמובן שזה היה קצר, הרדיו בסוף נרגע, MTV עברו הלאה וחזרו לזבל המרקד הרגיל שלהם, ואני חזרתי להיות מוקצה מחמת דיסטורשן, אבל לרגע אחת קטן אי שם ב 1991, האלבום השחור/ST/אנערף של מטאליקה עשה אותי לחלק מהרוב. ואני שמח ומתעב את זה עד היום.