סלאש אוכל את הכובע – היהודים, Guns N Roses, Ugly Kid Joe
ראו הוזהרתם – הסקירה הקרובה לא תשולב בפלאשבקים מרגשים מהתקופה הטובה של Guns. אני לא זוכר את ההופעה הקודמת שלהם בישראל. יכול להיות שהייתי בה, אבל הייתי בן שנתיים.. מי זוכר. בנוסף, החלטתי לוותר על הקלישאה הכוללת משחק מילים עם רובים ושושנים בכותרת הכתבה. 19 שנים מאוחר יותר, פארק הירקון – 16:30 בצהריים ביום קיץ הביל ומלא פקקים לכל עבר. שערי פסטיבל Summerock 2012 מחכים שאלפי המעריצים הנלהבים ירוצו דרכם. אני חייב להתוודות: באתי לכאן רק כדי בשביל Ugly Kid Joe. האמריקאים המופרעים האלה חזרו לקרוע את הבמות אחרי 15 שנות שקט. בונוס נוסף שהלהקה רכשה לטובתה הוא יעל – נגנית החיזוק החדשה. היא ישראלית שחיה בארה"ב, ומחליפה את מתופף הלהקה הוותיק Shannon Larkin שמופיע בימים אלה עם Godsmack ולכן לא משתתף באיחוד.
את הפסטיבל יפתחו להקת "היהודים" המקומית כהופעת חימום להופעת החימום. ראיתי את היהודים 3 פעמים בשנה האחרונה, ולכן לא הגעתי נלהב למדי להופעה שלהם. אני חייב לציין שמהרגע שנכנסים למתחם ההופעה הענק, משתלטת על האזור אווירת פסטיבל רוק אמיתי. היה שם כל מה שפסטיבל רוק צריך: במה, תאורה, שירותים כימיים בכמות מזערית יחסית לקהל, דוכני מזכרות, דיסקים, אוכל ובירה שעולים כמעט כמו הכרטיס עצמו, מוזיקת רקע מגניבה, ואנשים בכל הגילאים שלבושים בהתאם למעמד. הפסטיבל הזה הוא לכולם (כל מי שאין לו דאגות בחשבון הבנק, כמובן) – הורים עם ילדים קטנים על הכתפיים שלובשים חולצת Guns שיכולה לכלול בתוכה עוד 3 ילדים, קשישים שהביאו כיסאות מהבית וצפו בהופעה ממורד גבעת הפארק, בני נוער מרדנים שבאו לפרוק עצבים, ובנות צווחניות שקצת עברו את גיל הצרחות, אבל לא אכזבו בנושא. בקיצור לא עוד הופעה סטנדרטית.
אחרי בירה קרה ויקרה, התקדמתי לכיוון הבמה כדי לתפוס מקום טוב, אך כנראה שהפקת המופע לא חשבה כמוני. טבעת הזהב המוכרת לשמצה הגיע גם להופעה זו. הכרטיס אליה היה יקר פי שתיים, מה שמוביל אותנו לבעיה הבאה – מתחם טבעת הזהב בתחילת הפסטיבל הכיל רק כ- 20% מתכולתו. כנראה שהאחוזים הנותרים נשארו בבית. לעומת זאת, בטבעת הפשוטה יותר, זאת שפונה לכל הקהלים – המצב היה אחר לגמרי. צריך היה להידחף ולחכות בצמוד לגדר מספר רב של שעות בשמש הקופחת כדי לתפוס מקום עם מרחק צפייה סביר להופעה של אקסל וחבורתו. מי שכן הצליח להידחף לשורות הקדמיות באמצע, זכה לעמוד כעשרות מטרים מהבמה, ולפגוש מולו את עמודי התאורה הענקיים או את עמדת הסאונד שהסתירו.
היהודים – השעה 17:30 והיהודים עולים לנגן, בדיוק בזמן. מתחם הפארק כמעט וריק. בלי בעיה תפסתי מקום טוב בקהל. היהודים עלו וניגנו לעצמם, כמעט בלי התייחסות לקהל ואחרי חצי שעה ירדו, ולדעתי נמלטו ממתחם הפארק. זה הרגיש יותר כמו חזרה שבמקרה הייתה פתוחה לקהל הרחב, מאשר הופעה. שום מילה לא הוחלפה עם הקהל, המון להיטים היו חסרים בסט, והסאונד לא היה במיטבו. אבל נו, להגנתם יאמר שזה לא תענוג גדול להופיע מול יציעים ריקים.
Ugly Kid Joe – אחרי בירה נוספת, צריבה ארוכה בשמש וציפייה רבה, ב-18:30 עלתה להקתUgly Kid Joe לנגן. כנראה שרוב הקהל היה עדיין תקוע בפקקים, ולכן מרבית שטח הפארק היה כמעט וריק. מה שהוביל להתייחסות צינית מצד Whitfield Crane – סולן הלהקה, שקרא לאלה שנשארו לשבת "כוסיות" והפציר בהם לקום ולקפוץ יחד איתו. קייטנת הרוק נמשכה כאשר בשיר השלישי הוא ירד מהבמה, קפץ מעל גדר הביטחון, ורץ (בזמן שהוא שר) אל אלפי המעריצים שנמצאים בטבעת המשנית. מדובר במרחק של עשרות מטרים מהבמה, אבל הוא לא התעצל וחילק כיפים לכל דורש. המאבטחים ההמומים לא ידעו אם לרוץ אליו או להמשיך לבהות. נחשו מה הם החליטו לעשות? אחרי שיר שלם שהעביר Whitfield עם הקהל המקומי, הוא חזר לבמה והמשיך להפעיל אותם מלמעלה. הייתה אנרגיה מעולה, הנגנים ובעיקר הסולן נשמעו מעולה, בדיוק הסאונד שציפיתי לו. כאילו לא עברו להן 15 שנים. הסולן עם כובע המצחייה המוכר וחברי ההרכב נראו כאילו יצאו מחדר החזרות שלהם בקליפורניה, שנת 1993. הרגשתי מעט מובך עבור הקהל המקומי וגם עבור הלהקה עצמה שהיציעים עדיין נותרו כמעט וריקים, בנוסף לעובדה שרוב הקהל (לפחות באזור בו עמדתי) לא הכיר כמעט אף שיר.
ואם בכל זאת החליט הקהל בטבעת הכסף למחוא כפיים או לקפוץ, חברי הלהקה היו צריכים משקפות כדי לראות. כנראה שאני היחיד שציפה למנת הפתיחה יותר מאשר למנת הסיום. אבל לUgly Kid Joe זה לא שינה כלום. הם המשיכו לנגן ולהפציץ. באמצע ההופעה, בין השירים, דחף הסולן את המיקרופון אל יעל, המתופפת הישראלית, והכריח אותה "לדבר אל העם שלה". מובכת ומפוחדת עלתה יעל על מערכת התופים שלה ודיברה בעברית צחה אל הקהל המקומי. "מה נשמע?" אמרה בגמגום, לצד תשועות מהקהל. וכמובן שלא ויתרה על ד"ש למשפחתה שבקהל. הלהקה המשיכה לנגן את מיטב הלהיטים, עד שהגיע השיר לו חיכו כולם Cat's In The Cradle"" בגרסה אקוסטית ואיטית למדי. סוף סוף הקהל התעורר והתחיל להגיב להופעה. הסולן המשיך לפלרטט עם הקהל ולהפעיל אותו בלי הפסקה, בזמן שהוא מודה למפיק הפסטיבל גד אורון שהביא את הלקה לארץ, שבזכותו "זכתה הלהקה להסתובב בחוף הים ולהופיע בארץ הקודש". אחרי שעה של נגינה, השיר שסגר את ההופעה היה כמובן הלהיט הגדול ביותר של החבורה – "Everything About You". בביצוע מושלם נעלו חברי Ugly Kid Joe 2/3 מפסטיבל הרוק. אין ספק שהייתה הופעה מעולה למרות חוסר הנוכחות בקהל. קולו של הסולן נשמע בדיוק כפי שהיה בשנות ה-20 לחייו. צעיר, עצבני ומלא אנרגיה. השיר האחרון ציין רק דבר אחד – Guns N' Roses קרובים מתמיד.
השעה 19:30 וחברי Ugly Kid Joe יורדים מהבמה. אנשי הצוות הטכני עובדים במרץ על שפצור הבמה לקראת המופע המרכזי, ואני מחליט לנוח לקראת בואו של אקסל. לאחר 40 דקות בתור ושחיטת הארנק סופית לערב זה, הצלחתי בקושי רב להשיג את כוס הבירה הקרה שלי. ישבתי בדשא יחד עם שאר חברי ה"טבעת הזולה" והשמש סוף סוף שקעה. כפי שהצהרתי מוקדם יותר, הילדים המכוערים עניינו אותי הרבה יותר מאשר הרובים והשושנים. הגעתי חסר ציפיות להופעה. אני לא כועס על סלאש, לא מעריץ של אקסל, לא אכפת לי שהם רבו, אין לי חולצה או פוסטר שלהם בבית, וכמובן שנחשפתי ל"טוב ליבה" של סצנת הרוק העולמית, בסרטונים ששותפו ברשת של אקסל צווח כמו ברווז בלי רגליים, או נופל מהבמה. וכמובן ששמעתי את הסיפורים על האיחורים, בלוני הגז, הזיופים וחסרונו המובלט של סלאש.
בתקופה האחרונה שלפתי מהארגזים המאובקים והדמיוניים את השירים הישנים של Guns והכנתי לעצמי סטליסט לקראת ההופעה. נחשפתי ללהיטים שלא הכרתי קודם לכן, כמו Civil War, It's So Easy ועוד. יש להם אחלה מוזיקה, אבל לא משהו שציפיתי לו מדי. טבעת הזהב כבר הייתה יחסית "מלאה". תפוסה של 40%. בשטח הטבעת המשנית, האזור היה כמעט ומלא לחלוטין. להערכתי הגסה בשיא המופע היו בקהל כ-13,000 איש.
Guns N' Roses – השעה 20:45 ולפתע אורות הזרקורים נכבים. הקהל שואג. איחור של רבע שעה, וההופעה מתחילה. מצויד בבטן מלאה בירה, פרצוף אדיש ועייפות – קמתי מהדשא לתפוס מקום טוב. יחסית. חברי הלהקה עולים בזה אחר זה ומתחילים לנגן את שיר הנושא מהאלבום האחרון והידוע לשמצה "Chinese Democracy". לא התרשמתי. הסאונד לא משהו. השיר מסתיים, ונראה כי כמות הפלאפונים המצלמים בקהל עולה על כמות האנשים (באופן חשוד). חושך על הבמה. אחד משלושת הגיטריסטים של ההרכב מתחיל לנגן את ריף הפתיחה של "Welcome to the jungle" והקהל בהתלהבות מטורפת. הוא מנגן רק את הפתיחה ועוצר, כך מספר פעמים. לפתע אקסל זועק "You know where you are?" והשיר מתחיל. אפילו אני התלהבתי. הקהל מכיר בעל פה כל מילה, כל תו, כל צווחה. היה קשה לשמוע את אקסל שר בגלל ה"כישרונות הצעירים" בקהל שהחליטו לשתף ביכולות שלהם. במהלך השיר הבחנתי שהסאונד השתפר משמעותית, וכעת ניסיתי להבחין מרחוק מי עומד על הבמה. נסו לעקוב – יש את אקסל כמובן, יש 3 גיטריסטים שכל אחד מהם נראה כמו גרסה שונה של ג'וני דפ (כל אחד מסרט אחר), יש בסיסט שגם שר, יש שני קלידנים (לא כולל את אקסל שניגן קצת בפסנתר), ויש מתופף שנראה כמו מאבטח בחדר כושר. הבמה מעוטרת ב-4 מסכים סביבה, כאשר ההופעה מצולמת Live ומשולבת יחד עם מסכי הVideo Art המושקעים. הבמה עצמה בנויה עם מדרגות ומפלס עליון שחברי הלהקה מסתובבים ורצים עליו. אך כנראה שזה לא מספיק לאקסל. הוא הוסיף מדי פעם זיקוקים, פיצוצים, כדורי אש שעפים מהבמה ואפילו קונפטי של עלי שושנים.
אקסל והחבורה המשיכו לנגן עם ערבוב להיטים, שירים חדשים, סולואים, קאברים ומה לא. אקסל בקושי החליף מילה עם הקהל הישראלי, אבל כנראה שזה הקטע שלו. חוץ מלומר "שלום, איזה ערב חם בתל אביב!" הוא לא טרח לפטפט. אבל זה לא הפריע למקומיים. הקהל כבר לא סקפטי – הקרחות ביציעים הגלידו כמעט לגמרי. השמש הפסיקה להציק, וכולם חזרו אחורה בזמן לערב נוסטלגי וחד פעמי. אני מוכרח לנפץ את האגדות ולהגיד חד משמעית – נכון, אקסל שמן יותר, סנוב יותר, זקן יותר, וקצת יפה פחות. אבל אקסל רוז פשוט נשמע מצוין. הנגנים נשמעים מצוין לא פחות, באופן מפתיע. במהלך כל הערב אקסל הציג את הנגנים ובתורו כל אחד עלה לקדמת הבמה ונתן סולו אימתני. את הסולו המצטיין (באופן לא משוחד בכלל) אני נותן לגיטריסט היהודי רון "במבלפוט" ט'אל על הביצוע של "התקווה" במלואו עם שירת הקהל העצומה, וחיבור גאוני ל"Don't Cry". שיא הערב.
דבר אחד הפריע לי אצל אקסל. הוא ברח בכל מספר רגעים לאחורי הקלעים, אולי למסכת החמצן, אולי להחליף בגדים, אולי בעצם לתת כבוד לנגנים שעל הבמה. למרות שהיו רגעים בהם הוא ירד מהבמה וחזר לאחר מספר שניות. וכן, הוא לא היה בשיאו במשך כל ההופעה אבל בהחלט נתן את כל מה שיש לו. והוא לא צעיר. העיקר שאת הלהיטים הוא ביצע כמו שצריך. זאת עדיין Guns N' Roses – הגיטרות עדיין יללו, אקסל עדיין ריקד על הבמה, הבנות עדיין צווחו ובכו, ועדיין היה גיטריסט עם כובע על הבמה. לא סלאש, אלא דיג'יי אשבה. בחור צעיר שזוכה בתואר המקועקע ביותר מבין חברי הלהקה, גיטריסט מוכשר שלא נופל מרמתם של הקודמים לו בהרכב הלהקה.
אקסל והחברים לא ויתרו על אף אחד מהקאברים המוכרים. היו שם פול מקרטני, בוב דילן, פינק פלויד, ואפילו נפתלי הרץ אימבר. כל קאבר מרגש מהקודם, עם ביצועים מדויקים ועוצמתיים חברי Guns N' Roses עושים כבוד ליוצרים ענקיים. החלק הראשון של הערב היה לא רע בכלל, אני אפילו מעז לומר טוב. אך החלק השני היה פשוט מעולה. אחרי מספר שירים חדשים וסולואים, "Sweet Child O' Mine" היה הלהיט הפותח בחלק השני. אקסל נשמע מצוין ועדיין מגיע לקולות הגבוהים מבלי להישמע כמו קרפדה. חברי הלהקה יורדים מהבמה ופסנתר מעוטר מגיח אל מרכזה, עם פנס בודד שמאיר אותו. אקסל מתיישב ומתחיל לנגן, לאחר שבפעם השנייה להערב שינה את לבושו. אבל בניגוד למדונה, הוא באמת יודע לנגן. מתיישב לצד הפסנתר, והאצבעות מתחילות לרוץ. הוא מנגן במשך דקות ארוכות, מפינק פלויד ועד אלתורים מסובכים במיוחד. לפתע, בלי התרעה מוקדמת אקסל עובר לנגן את אחד מהלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה "November Rain". חברי הלהקה חוזרים לבמה ומלווים אותו. מבחינתי זהו שיא ערב נוסף.
השארתי את האדישות בתור לבירה, והצטרפתי לבחורה לידי שלא הפסיקה לקפוץ ולזייף את המילים. עכשיו הגיע תורו של "במבלפוט" להראות מה הוא יודע. אקסל יורד מהבמה ורון מוביל את הלהקה עם שיר שלו בשם "Glad To Be Here". אני חייב לציין שהוא שר מגניב, לא עובר את רף כוכב נולד או אפילו את בית הספר למוזיקה ה"נחשב", אבל הוא שר מגניב. נשמע כמו שילוב בין פיראט לאירי שיכור. מכאן רון עובר כאמור לגרסה האדירה של "התקווה". נפתלי הרץ אימבר מתרגש בקברו. הקהל מתלהב מכל שיר, מכל תו ומכל חולצה שאקסל מחליף. אנרגיות מטורפות, כולם שרים יחד, אקסל והחברים נראים מרוצים, הקהל מרוצה ואנחנו מגיעים לדקות האחרונות של ההופעה. כעת הלהקה עולה חזרה ואחד השירים האהובים עליי מתחיל – "Civil War". מיד אחריו בוב דילן מקבל כבוד עם גרסה ארוכה ואדירה ל"Knockin' On Heaven's Door". אקסל המשיך לשיר את הפזמון יחד עם הקהל ולא היה נראה שאף אחד מהם מתכוון להפסיק בקרוב. לאחר כמעט עשר דקות הלהקה סיימה את השיר ועברה לקטעי סולואים ולשיר האחרון לפני ההדרן – "Nightrain". עוד להיט מבית היוצר של אקסל. הלהקה ירדה מהבמה לאחר שעתיים וחצי של הופעה סוחפת ואיכותית, עם מיטב הלהיטים והפירוטכניקה. למרות האורות שנפתחו בפארק והלהקה שעזבה את הבמה, אף אחד מאלפי המעריצים בקהל לא זז ממקומו. עיריית תל-אביב ומפיקי ההופעה דאגו לוודא ולהזכיר לאקסל לא לאחר כדי להספיק לרדת מהבמה עד 23:30 – שעת העוצר בפארק הירקון.
בשעה 23:15 חזרו חברי Guns N' Roses לבמה להדרן אחרון בהחלט. לאחר אלתורים וסולואים נוספים, הלהקה החלה לנגן להיט נוסף שהקהל בהחלט ציפה וחיכה לו – "Paradise City". במהלך השיר, כשהצצתי בשעון והבנתי שזה השיר האחרון להערב, התחלתי להתקדם בצעדים בטוחים לאחור, לכיוון היציאה. ההופעה הסתיימה, ואלפי האנשים נהרו החוצה אל עבר יום העבודה הקרב לבוא בעוד מספר שעות. נכנסתי לאוטו ורק חיכיתי להגיע כבר הביתה. לא כדי לישון, לא כדי לנוח. אלא כדי לשמוע Guns N' Roses. אני לא מעריץ, לא הייתי ולא אהיה. וכן, ב- 80% מההופעה אקסל היה במיטבו. את 20% האחוזים הנותרים הוא השאיר לגיל, לחוסר החמצן ולזיופים בשירים החדשים. ההופעה הזו בהחלט הייתה שווה את המחיר. למרות בעיות ההפקה, החום הכבד והמחירים בדוכנים. למרות שלקח לי שעה להגיע הביתה, מתוכה 40 דקות נשארתי עומד בפקק שבחניון. היה שווה כל רגע. שיגידו עד מחר שאקסל לא יודע לשיר, שסלאש חסר, שהם מאחרים ושהם נשמעים כמו גרסת כיסוי לעצמם. Guns N' Roses מודל 2012 נשמעים מעולה, מנגנים להיט אחר להיט, עם סטליסט ארוך ומגוון שמשקף מה הם יודעים. הנגנים הצעירים יודעים מצוין את העבודה, ואין ספק שההופעה הזו תיזכר בארץ לעוד הרבה שנים. מופע רוק כמו שצריך. לא אסיים בלי קלישאה קטנה לסוף – סלאש אוכל את הכובע.