An Evening with Pain of Salvation

לפני חצי שנה בכנרת חוויתי חוויה ששום דבר אחר לא השתווה לה. הופעה שהיתה התפוצצות אחת גדולה, שגרמה לי ולאחרים להזיל דמעות ממש, שלא היה בה שום דבר לא במקום או מיותר. גם מי שלא הכיר את הלהקה קודם היה די בהלם מהאנרגיות המטורפות של להקה שלא מתביישת גם להסיר את הבגדים (מטאפורית!) ולהציג גם את הצדדים הכי פגיעים וחלשים שלה, ועוד לעשות את זה כמו רוקסטארים – שינוי מבורך בעולם הפרוג שבו כל להקה מתחרה בשניה מי מנגנת יותר מהר ומגניב וכל העניין הזה של השואו, של כנות כלפי הקהל– נשכח איפשהוא.

מיותר לציין שהתרגשתי לשמוע שהם הולכים לעשות את זה שוב, ובטווח של כחצי שנה בסך הכל, והפעם קרוב לבית, בתל אביב. אבל אם ההופעה הקודמת משולה אצלי להארה מדהימה שעדיין לא עיכלתי עד הסוף, מההופעה הזאת דווקא יצאתי בסך הכל מרוצה – אך ברגשות מעורבים.
Oceanic

נדמה שבהופעה של שלוש שעות מותר ואף רצוי לוותר על הופעת חימום. הקהל גם ככה היה די מותש מהעיכובים בלו"ז והתחושה היתה שאין לאף אחד יותר מדי סבלנות לראות עוד להקה על הבמה, לא כשעוד צפויה הופעה ארוכה מאוד לאחר מכן. אבל למרות הטעות האסטרטגית שבעניין ולמרות הקהל הקר יחסית, שלא באמת הכיר את החומרים קודם, Oceanic ניסו לתת את המיטב שלהם ועל כך הם ראויים להערכה.

עושה רושם ש- Oceanic מנסים לשלב בין פרוג מסורתי עם כמה קטעים בועטים לבין ייאוש ומלנכוליה חבויה שמאפיינת להקות כגון Porcupine Tree או אפילו Solstice Coil המקומית. השירים עשויים היטב, יש עמוד שדרה ברור ביניהם והאוזן לא נזרקת קדימה ואחורה בין סגנונות שונים כמו שהרבה להקות אוהבות לעשות בפרוג – לטעמי הרגל רע, מחרפן ומיותר. החומר דורש יותר משמיעה אחת, אבל היה קל להבין לאן הלהקה מכוונת, מאיפה היא באה ולאן היא הולכת, יתרון ברור בסצינה, כנראה גם משום שהם בוגרים יותר ומגובשים בטעמם המוזיקלי.

בשמיעה ראשונה ולא מעמיקה, לא שמעתי יותר מדי חידושים מוזיקליים בחומר שלהם, מעין "פרוג בלתי מזיק" שכזה. לא היה שם משהו יותר מדי פורץ גבולות וכל מי שקצת מתמצא בסגנון ורגיל למקצבים יכל להרגיש שם בנוח, לטוב ולרע. היות ואני לא חושבת שחדשנות מוזיקלית הכרחית אצל כל להקה (כי בינינו, כמה כבר אפשר לחדש?) כל זה היה יכול להיות לגמרי בסדר אלמלא השירה שהיתה חסרה מבחינתי. קודם כל, ניכר כי עידן ליברמן (סולן, גיטריסט וכותב עיקרי) אינו זמר מקצועי. לא היתה שם טכניקה מרשימה או מניירות, אפילו היה ניכר שהוא מתאמץ מדי פעם, אבל מה שהכי הפריע לי בשירה הוא החסרון הבולט של הנוכחות. לא היתה שם כריזמה או סקס אפיל, והתוצאה היתה קהל שלא נסחף אחרי הלהקה.

זה לאו דווקא פונקציה של שואו (שלטעמי היה ניתן להשקיע בו יותר) אלא של אנרגיות – ודווקא ניכר כי Oceanic מאוד מאמינים במה שהם עושים, רק שזה לא הוקרן החוצה בעוצמה גבוהה מספיק על מנת שארגיש את זה גם. זה כן נמצא שם, היה ניתן לראות את ההבעות על הפנים של עידן ולהבין שהוא מתרגש ממה שהוא שר, אבל זה היה עדיין עצור בפנים, כמו מישהו ששר לעצמו, לא מפורק לרסיסים על הבמה. וזה צרם לי, במיוחד כשמופיעים לפני להקה כמו Pain of Salvation – שאצלה מילות המפתח הן כריזמה והתפרקות לכל כיוון. לו הלהקה היתה מסירה את מסכות האיפוק שלה זה היה יכול לעבוד, אך החומר בגרסתו הנוכחית אינו מסוגל לעמוד בפני עצמו ללא שירה חזקה, חשופה, חסרת בושה ומלאה באמוציה שגם מהדהדת החוצה ולא רק בפנים. אציין לטובה את חטיבת הקצב שבלטה בנוכחות ובדיוק שלה, ובכלל את איכות הביצוע והסאונד שהיו לא רעים בכלל, ובגדול עושה רושם של- Oceanic יש עדיין מה להציע ואפילו לא מעט, רק שדרוש כאן ליטוש מסויים בכל מה שקשור להגשה ולתקשורת עם הקהל, או במילה אחת: תעוזה.

Pain of Salvation

עקב איחור רציני בפתיחת השערים וקיומה של הופעת חימום, נוצר מצב ש- Pain of Salvation עלו לבמה רק קרוב לחצות. מצב בעייתי כשאתה יודע שזה הולך להגמר אחרי שלוש בלילה, ושיש יום עבודה למחרת. בנתיים הנעמתי את זמני בהכרת האנשים מסביבי ושירה משותפת עם חברותיי (אלו שבאתי איתן, ואלו שהכרתי רק שניה לפני כן) ממיטב שירי הלהקה. לא מעט אנשים בקהל כבר הכירו אחד את השני בפסטיבל בכנרת, שם היה הרבה זמן לדיבורים והכרויות מטבע הדברים – והאווירה היתה מאוד חברית וכיפית, ודי מהר נוצר מצב מדבק בו כל מי שמסביבנו שר וצחק איתנו. בהסתכלות לאחור, נראה לי שאפילו רק בשביל זה היה שווה ללכת להופעה הזו, שכן עם כמה שאווירה טובה אינה נדירה בהופעות מטאל, כאן זה באמת היה משהו ייחודי. לאורך כל ההופעה ראיתי אנשים שזה הרגע הכירו מתחבקים, מתלהבים ומתרגשים יחד, מפנים אחד לשני מקום על מנת שיוכלו לראות טוב יותר, מחייכים וצוחקים זה מהבדיחות של זה – כנראה שמשהו בלהקה הזאת מהווה טריגר לאמוציות, כי היו שם כאלה והרבה.

כמו בהופעה הקודמת, Pain of Salvation עלו לצלילי שיר הנושא מהמחזמר Hair, והתחילו מיד להפגיז בשירים החדשים יותר: "Road Salt", "Softly She Cries" ו- "Linoleum". גם מקומו של The Perfect Element לא נפקד ועימו Ashes"" המתבקש שגרם להיסטריה כללית בקהל וויברציות ריגוש של ממש, עד שהלהקה סיימה את האפיזודה החשמלית הראשונה בכאסח כאוטי של "Diffidentia (Breaching the Core)" מהאלבום BE, בו הקהל כבר היה משולהב לחלוטין. בין לבין Daniel Gildenlow ניהל איתנו מונולוג ארוך שבין השאר כלל את הרפתקאותיו בארץ, את דעותיו הנחרצות לגבי דת, מעליות שבת כמטאפורה קיומית, וגם תרגול הכריזמה הכובשת שלו כשגרם לכל הקהל לצעוק במלוא הריאות "What the Fuck" ודברים אחרים בקצב אחיד. האנרגיה היתה פשוט אקססטית, כמעט ואין הופעות שבהן כבר מהשיר הראשון זה קורע אותך מבפנים, שממש מרגישים את זה בבטן, במיוחד לאור האינטרקציה הנהדרת של Gildenlow עם הקהל: הוא יהיר, הוא פגיע, הוא ממש נותן את כל כולו עד שרואים בבירור את הזיעה והעייפות על פניו, אבל הוא לא ייתן פחות מזה, לא כשהקהל כולו שופך עליו כל כך הרבה אהבה ואנרגיה בחזרה, בדיוק כמו שהוא העיד על עצמו שהוא אוהב.

הרגיעה הגיעה לאט, דרך שירים רגועים ואקוסטיים יותר – "1979", "To the Shoreline", "Chain Sling" – בהם עדיין כיכבו התופים, עד ש- Gildenlow, Ragnar Zolberg הגיטריסט ו- Gustaf Hielm הבסיסט תפסו שלוש גיטרות אקוסטיות והתיישבו לבצע את מה שלדעתי היה החלק החלש יותר של הערב. זה החל בטבח נוראי של השיר האלמותי "Holy Diver" של Dio שנוגן בגרסת רגאיי (!) מאולתרת למדי ובגרסה סבירה יותר של "Perfect Day" הלעוס של Lou Reed . אין ספק של- Gildenlow יש אחלה קול ושכל הלהקה יודעים לאלתר וליצור וריאציות ייחודיות – אבל לא היה כאן משהו יותר מדי מעניין לטעמי (השעה כבר שתיים בבוקר, זוכרים?) ועם כל הכבוד, יש שירים שלא נוגעים בהם. קיבלנו גם השמעת בכורה לשיר "Falling Home" מהאלבום האקוסטי החדש, שיישא את אותו השם, ואחרי ש- Gildenlow ו- Zolberg "רבו" ביניהם כמה הם לא ניגנו אותו טוב, הם ניגנו אותו שוב. זה היה עלול להיות חמוד לולי התחושה היתה שהלהקה מנסה למשוך זמן על הבמה כדי למלא שלוש שעות, תחושה שאפילו Gildenlow הודה בה בפה מלא כמה פעמים במהלך ההופעה.

לאחר מכן קיבלנו משחק "כסאות מוזיקליים", בו Gildenlow תפס את התופים (והוכיח שהוא מתופף ממש לא רע), ו- Zolberg את המיקרופון, שנכבש אחר כך על ידי המתופף Leo Margarit בגרסה לא רעה בכלל לקלאסיקה "Nights in White Satin". זה היה מרענן ומפתיע לגלות שהמתופף, אותו נגן שבדרך כלל נמצא רחוק על הבמה ונדיר שבכלל יודעים איך קוראים לו, באמת יודע לשיר. בסוף השיר העוצמה שיצאה ממנו העבירה אנחת השתאות בקהל, מה שגרר עוד קאבר, הפעם ל- "Don't Talk to Strangers" של Dio שבוצע בצורה נהדרת, למעט העובדה שהוא לא ממש זכר את המילים, ואיכשהוא נדחפה לשם השורה "Don't talk to flowers". אם חשבתם שזה עבר בשקט טעיתם: היציאה הזו גררה דאחקות בלתי פוסקות מצד Gildenlow והקהל לאורך כל המשך הערב.

היה הרבה הומור בג'אם החצי אקוסטי הזה, ואני בטוחה שגם חברי הלהקה החדשים והבלתי מוכרים יחסית נהנו מההזדמנות לתפוס את מרכז הבמה. אבל זה היה פשוט ארוך מדי, והשעה היתה כבר מאוד מאוחרת. מצד אחד – זה נתן לנו הצצה נדירה לחדר החזרות שלהם, עם כל הקטעים והשטויות והקאברים הטפשיים, מה שבדרך כלל לא רואים בהופעה רגילה, אבל מצד שני – כל החלק הזה היה יכול להתקצר משמעותית ועדיין להיות בטעם טוב. בשלב הזה חלק מהקהל כבר התייאש וחתך הביתה, לנסות לתפוס כמה שעות שינה לפני השבוע הארוך ולדעתי זו היתה החמצה – היה ניתן לצמצם את ההופעה לשעתיים איכותיות במקום לעשות שלוש שעות מפוזרות, בהן גם חברי הלהקה, שהודו שלא היה להם זמן לעשות חזרות ולהכין הופעה כמו שצריך, וגם ככל הנראה היו כבר עייפים אף הם – היו נהנים יותר.

לאחר ההפוגה הזו, Pain of Salvation חזרו לנגן סט "רגיל" שכלל שירים אהובים כקונצנזוס כגון "Used", "Stress" וכמובן "Iter Impius" מהאלבומים הותיקים יותר. רגע מרגש במיוחד נרשם כשהשיר "Beyond the Pale", ובדיעבד ההופעה כולה, הוקדשה לגיטריסט ינאי הבר-צחור ז"ל שנפטר לפני כחודש בגיל 26 בלבד, גיטריסט מוערך ואהוב שרבים בקהל הכירו אישית, כולל אני. Pain of Salvation היתה הלהקה האהובה על ינאי שלא זכה לראותה על הבמה, והאמפתיות של Gildenlow לנושא והנכונות שלו להתחשב בבקשה שהעברנו לו היתה בהחלט ראויה להערכה, ואני בטוחה שזה נגע בליבו של כל מי שזכה להכיר את האיש המדהים הזה. כשהקהל כולו דקלם יחד את המילים הסוגרות של השיר התחושה היתה מהפנטת ממש, כאילו כל המסה האנושית הזו התאחדה לרגע אחד במחשבה אחת ויחידה.

ההופעה הסתיימה בקול גדול ב- "The Perfect Element", כולל סולו הגיטרה המקדים, ולהדרנים קיבלנו "No Way" בועט במיוחד בשיתוף הקהל שצעק את כל המילים, ואת "Sisters" – סיום אינטימי להופעה אינטימית, נהדרת ובלתי שגרתית בעליל. הדבר היחיד שבעצם העיב במקצת על ההנאה שלי מהערב הזה היתה ההבדלים באנרגיה בין תחילת ההופעה לסיומה: בהתחלה התחושה היתה מצמררת, כובשת, כאילו קהל שלם בער מבפנים – תחושה נדירה שהמוזיקה ממש מחלחלת לך לעצמות, במיוחד כשהלהקה על הבמה מתפרקת לך מול העיניים כדי להעביר את האמירה. אבל אז התחיל הקטע האקוסטי והקאברים והנונסנס, והתחושה הזו פשוט נעלמה, ולא הצלחתי לשחזר אותה שוב שעה לאחר מכן. לדעתי היה אפשר לעשות סט אקוסטי רציני יותר, שכולל שירים מהאלבום האקוסטי 12:5 ושירים אחרים של הלהקה בגרסאות לא קונבנציונאליות, ולוותר על חלק מהקאברים ותחלופת הכלים. כי בגדול – ההופעה היתה נהדרת, אבל לא יצאנו משם עם דמעות בעיניים ועם אש בלב כמו שקרה בהופעה הקודמת, למרות שהיא בהחלט התחילה בצורה הזאת.

נכון, ראיתי כמה אנשים שיצאו בתחושת אכזבה, במיוחד אלו שלא היו בהופעה בכנרת וציפו לקבל חוויה זהה ולהשלים את מה שהפסידו. לדעתי, גם אם היה ניתן לעשות דברים קצת אחרת – זה היה רחוק מאכזבה, שכן מי שנכח בשתי ההופעות נהנה משני העולמות. הלא לנגן בדיוק את אותו סט בטווח של חצי שנה זה לא ממש ריאלי, וכאן קיבלנו הזדמנות שאולי לא תחזור למשהו קצת שונה. אולי יש כאלה שיטענו שאני משוחדת כלפי הלהקה האהובה עליי ביותר כבר שנים, ולכך אענה שאין זו הערצה עיוורת – זו העובדה הפשוטה ש- Pain of Salvation מצליחים לכבוש את המקום הזה בליבי שוב ושוב, בכל אלבום והופעה מחדש, כפי שהם הצליחו לעשות גם הפעם.