Children Of Bodom

צילום: מתן פאר

לאחר יותר מעשור של שמועות ומגעים (ויש שיגידו עשור מאוחר מדי) Children of Bodoom הגיעו לאדמת הקודש על מנת להופיע לערב אחד בלבד. העובדה שעבר זמן רב מאז ימי הזוהר האמנותיים והיצירתיים שלה לא הפריעו לה למלא את הבארבי ביותר מאלף איש שחיסלו את הכרטיסים כבר מספר ימים לפני ערב המופע. על אף שהלהקה לא הוציאה אלבום משמעותי או מוצלח במיוחד בתשע השנים האחרונות (או במילים אחרות "מחזרו את עצמם למוות") הקהל הרב שתפס כל פינה בבארבי הוכיח את מה שידענו כבר ממזמן- המטאליסטים הישראלים זוכרים חסד נעורים לאלילי העבר האהובים שלהם ויודעים להעריך אותם על יצירותיהם הגדולות גם שנים רבות לאחר שנוצרו.

להפתעתם של רבים, את הערב פתחו נסיכי הדת' הישראלים The Fading . על אף שלא מדובר בהופעה הטובה או הסוחפת ביותר שהלהקה נתנה על במות ישראל, הבחירה בלהקת דת' מלודי מקומית בכירה היה מתבקש מבחינת ההתאמה המוזיקלית למופע המרכזי. בהתחשב בסאונד השערורייתי איתו נאלצו הקהל והלהקה להתמודד (צניחות ווליום, גיטרות קצב אילמות, סולואים מהירים המושתקים באמצע , מערכת תופים מחרישה ועוד ועוד ועוד…) דה פיידינג צלחו את משימת החימום בהצלחה ואף הציגו בפני הקהל מספר שירים חדשים, אשר מביניהם בלט באיכותו (עד כמה שניתן היה לשמוע) Artificial future" " המהיר והדחוס, המציג את הלהקה בשיא כישוריה הטכניים. לא היה זה עד "The age of phobia" המקפיץ וחביב הקהל שעלו לבמה אנשי ההפקה הטכניים והכינו את השטח, לאחר ההמתנה המסורתית המייגעת, לעלייתם של החמישייה, היישר ממעמקי אגם בּודום.

למרבה האכזבה, שלל התקלות הטכניות לא פסחו גם על חתני הערב, כשאלה עלו לבמה ופתחו את הסט-ליסט עם "Relentless Reckless Forever", הנושא את שם אלבומם האחרון והשביעי במספר. כיאה ללהקת הופעות ותיקה ניתן היה לראות בקלות שהחבר'ה בסך הכול הגיעו לעוד יום עבודה: החל מAre you dead yet?" " הדיסוננטי וההמנוני, דרך "Roundtrip to hell and back" החדש ועד ""Hate me!, אשר כבר הספיק להפוך לקלאסיקה- חבריה המשויפים והמשופשפים של COB הציגו מטאל מהיר, מלודי ומנוגן כהלכה ללא שום סימן למאמץ מיוחד או להוצאת אנרגיות מיותרות. "living dead beat" סיפק טעימה מהמטאל המודרני והגרובי יותר איתו השתעשעה הלהקה בשלושת אלבומיה האחרונים, בעוד ש"Kissing the shadows" הזכיר לקהל את ימיה הראשונים והניאו-קלאסיים, תוך כדי נגינה חלקה, הדוקה והמהוקצעת אשר כוללת במהלכה את קרב הסולואים הכה אופייני בין גיטרת האי.אס.פי הצעקנית של Alexi Laiho (שירה וגיטרות-לִיד) לסינטי הקטנטנה והמוטית של Janne Wirman . לייהו, מצדו, סיפק את מלוא הסחורה המזוהה איתו במהלך השנים, לרבות טכניקות הטאפינג המרשימות, הנגינה המהירה-עד-בלתי-אפשרית וזעקות ה"יאו יאו!" המשעשעות והכול-כך אופייניות לו. זאת, כמובן, מבלי להתחשב באי-הדיוקים בנגינתו של האיש והמצח, אשר היו אופניים לנגניתו החיה עוד מימיה הראשונים של הלהקה, ויש שיאמרו אף הפכו לאחד מסמליו המוכרים של ענק הגיטרה הגמדי.

על אף רשימת השירים המגוונת יחסית אשר הציגה הלהקה במהלך הערב, רשימה אשר כללה שירים ממספר אלבומים ולא הכבידה עם חומר חדש, לא ניתן היה להתחמק מההרגשה שמשהו חסר על מנת להעיר את הקהל ולגרום לו להשתולל כפי שהוא יודע לעשות כ"כ טוב. אותו ה"משהו", הפתעה גדולה, הם שירי הלהקה מטרילוגיית האלבומים הראשונה שלה. "השיט הישן" כפי שכינה אותן אלקסי מספר פעמים במהלך הערב. וכך, לא היה זה עד שנוגנו "Children of Bodom" או מחרוזת השירים ההזויה אשר כללה הכלאה בין "Bodom after midnight" ל- Bodom beach terror"" מאלבומיה הראשונים שהקהל הראה סימני חיים ראויים לסוג מופע שכזה; קפץ, השתולל ודחף את מי שעומד לידו. כאילו יש איזה מין קסם במילה "בודום", שכן רק במהלך הרצתם של שירים אלה היה נדמה שהקהל, אשר נשאר על אש קטנה במהלך רוב ההופעה, מצא סיבה אמיתית לקום ולהתפוצץ על רחבת הבארבי כפי שנדרש.

בתחילת הסיבוב השני של מסע ההופעות השנתי שלה (והמי-יודע-כמה שלה באופן כללי) COB היא כבר מזמן לא הלהקה הצעירה והרעבה שהייתה בסוף שנות התשעים. כנציגה כמעט יחידה שנותרה מהגל הניאו-קלאסי הפיני אשר היה עמוס לעייפה בסופו של אותו עשור, COB נהנית ממעמד עולמי ויציב של אייקון מטאלי ייחודי. אמנם מעמד זה לבדו אינו מספיק לקבוצת יוצרים על מנת להמשיך ולהקליט חומרים מקוריים ומרגשים, אך הוא ללא ספק מספיק על מנת להעביר שעה וחצי של הופעת הבי מטאל כייפית, מהוקצעת ומרשימה. או, במילים אחרות, "יאו יאו!".