Black Horizons 2

אם כשהתחלתי לשמוע מטאל הייתם אומרים לי שבעיר שלי יהיה פסטיבל מטאל מכובד הייתי צוחק לכם בפנים. השנים חלפו המטאל השתבח, ועם מסורת שהחלה ע"י שי שליבו בשני פסטיבלי הללויה בשנים 09'-10' והומשכה ע"י מאיר גור וסטודיו Black Horizons גם השנה זכינו לפסטיבל מכובד ומדגם מיצג של סצנת המטאל הישראלית על שלל גווניה וטיפה טיפה הרגשה של חו"ל בארצנו הקטנטונת. אני והצווחן המקצועי יותם אבני יצאנו ללקט רשמים על מה שהלך שם ומה שלא הלך.
דני אחירון – 16.10

אז הגעתי לי ביום הראשון למקום, מצויד בבירות ששתיתי בחניה בהמשך היום(כי במקום יש איסור חמור להכניס אלכוהול וכל חומר חוקי או לא חוקי אחר) תוך חשש רציני שאני מאחר ומפספס את הלהקה הראשונה להיום הלא הם Bounded By Chains רצתי ואצתי מתוך תחושת אחריות עיתונאית, אך תוך זמן קצר הסתבר לי שטעיתי והלהקה מסתבר לא עולה בכלל… אך אל חשש! לא עבר זמן רב והלהקה הראשונה להיום עלתה לה לבמות.

Spy Borg

השתנתי לי להנאתי וחשבתי על דברים טובים, שלפתע שמעתי להקה מתחילה לנגן AC-DC בגרסה אינסטרומנטלית, כשאצתי לי חזרה אל עבר הבמה ראיתי ארבעה חבר'ה לבושים יפה, ממש הרכב של מוזיקה קלאסית למראית העין עומדים ומנגנים להם גרסאות סמי קלאסיות של אגדות מטאל למיניהן, בהמשך עוד זיהיתי שם את Futureal של Iron Maiden וגם את Killing in the Name of של Rage Against The Machine . בגדול אפשר להגדיר את החברה הללו כסוג של Apocalyptica תוצרת הארץ. יש אנשים שיאהבו ויהנו מזה, בשבילי זה קצת פיספוס בפסטיבל מטאל וקצת שומם בכללי. מצד שני הרבה אנשים נהנו ורקדו שם וגם עשו מין פוגואים הזוים מעורבבים בריקודים וסה"כ הם גם מנגנים ברמה גבוהה, מקווה שיצליחו בהמשך.

Design Flaw

לאחר לגימת בירות קצרה חזרתי קצת אחרי תחילת ההופעה של החברים האלו. קראתי את הראיון של ליעד איתם במגזין לא מזמן לכן היה לי מושג מאוד כללי מה הם מנגנים. ולמרות השיר המוקלט ששיחררו החבר'ה, החומר דווקא נטה פחות לפרוגרסיב ויותר למטאלקור מודרני. סה"כ יושבים טוב מאוד, וההייפ שישנו סביבם די מוצדק. הבעסה היחידה שלי הייתה שקצת לא שמעתי את הבסיסט חן ולעתים חוסר היכולת של הסולן מאור להתמודד עם החומר מה שבא לידי ביטוי בשירים שבהם הוא לא נשמע יושב אחד על אחד עם החומר. בהופעה התחלתי לראות את הקהל מתחיל להתעורר ופוגואים החלו להתרחש להם בין השירים. סה"כ הרכב מבטיח עם פוטנציאל שקשה לפספס, שמתבלט יפה בבליל הלהקות החדשות.

Separation Anxiety

במעבר קצר מאוד עלו להם הבאים בתור, ולאחר איוש קצר של הכלים החלו להפגיז. המוזיקה הפעם הייתה Death Metal עצבני ועתיק עם אוירת Doom כובשת. הלהקה עצמה נשמעה כבעלת ניסיון וניגנה טוב מאוד, לצערי, התקשתי להתחבר ושמעתי עוד להקת Death חביבה אך כטיפה באוקיינוס עצום של להקות מהסוג הזה. כמו שציינתי, הרמה הייתה גבוהה מאוד, ופרט לכנרית חמודה שעלתה לנגן ולא ממש נשמעה בין הגיטרות, אף אחד לא היה אדיש באולם. בין לבין ניגנו קאבר ללהקת Septic Flesh שאומנם לא זיהיתי, אך איתי הפנה את תשומת לבי אליו וגם הוא נשמע מעניין. קצת שיעמם אותי, אך חובבי הDeath המיואש יהנו, ואין לי ספק שאלבום הבכורה של ההרכב שיוצא לו בקרוב הולך להישמע מצוין.

Digested

לאחר הפסקת הבירות הבאה הגעתי לרעש המחריד של Digested, עוד להקה ששמעתי אותה ושמעתי אודותיה אך לא יצא לי להיתקל בהם בהופעה. ומאותו רגע שנכנסתי לא הפסקתי לדפוק את הראש. אומנם כשהגעתי שמתי לב לכמות טיפה יותר מצומצמת של אנשים ובצדק, כי Brutal Death Metal זה ממש לא לאנשים רגישים. אני לעומת זאת נהנתי לחלוטין. אולי זה השילוב החולני של השירה הביובית של אבירם ביחד עם השאגות הטיפה יותר גבוהות של אביאל, או שאולי הבס ספוג השמן או ואליד הגיטריסט עם הכדור האמת שזה לא משנה, ופשוט נהנתי במובן הכי טהור שיש. ביחד איתי כל מי ששרד מול הבמה ניענע את הראש ללא הפסקה, במיוחד לקראת הסוף בקאבר רצחני ל Stripped Raped & Strangled של הסנדקים Cannibal Corpse. הופעה שוברת ומצוינת.

Vipress

ההרכב הותיק הזה שמורכב מכמה ותיקי סצנת מטאל – גל פיקסל על השאגות, שהיה בעברו בLehavoth ז"ל ו vultures ז"ל וכיום מרוכז בלהקה השטנית Arallu, טל בכר על הגיטרות גם כן היה בעברו נגן של orphaned land בטורים בעולם, ניגן במספר להקות מקומיות וכיום ידוע כגיטריסט בהרכב Prey For Nothing. על התופים ישנו Steel שמתופף בהרכב ה old school death העולה Sonne Adam במעללי הבסיסט והגיטריסט השני אני קצת פחות מעודכן, אך את ההרכב ופועלו כבר כמה שנים עוד מימי הMyspace וההקמה שלו אי שם ב2007 למרות זאת מעולם לא יצא לי לשמוע אותם בלייב. ההופעה עצמה הייתה נחמדה מאוד, Thrash-Death מלודי חביב, אבל לא נפלתי לשום מקום. בהתאם לרזומה הנגנים בהרכב מנגנים ברמה גבוהה מאוד, אבל זה לא מה שמציל אותם באוזניי מליפול לתהום הנשיה של עוד להקת מטאל מגניבה אך ממוצעת להחריד.

Dark Serpent

תופעה קשה מתרחשת לכותב סקירה זו בעת ההופעות של Dark Serpent – פציעות פוגו איומות ונוראות. אינני חובב פוגואים גדול, אבל אנרגיות ה Thrash הפסיכיות של ההרכב הזה שואבות אותי כל פעם מחדש לפוגו העצבני שמתרחש בדרך קבע בהופעותיהם. אין לי הרבה לספר על הלהקה, למי שלא מכיר הם אחד מהרכבי ה Thrash הותיקים בארצנו, שקנו להם מקום של כבוד ובצדק בהופעות המופרעות שלהם ובחוש ההומור העוקצני של אורי הסולן/גיטריסט. הפעם זכינו לשמוע הקדשות לאנשים המסריחים שהיו בחוץ בזמן ההופעה, למי שהולך לצימר בחוף הים ולחובשי הכיפה. מאחל לעצמי ולסצנת המטאל הישראלי לשמוע עוד הרבה על ההרכב הזה, שנותן בעיטה כואבת בתחת של כל מי שחושב ש Thrash Old School בן זונה מקומו בשנת 89' בקליפורניה. ושבעזרת השם והשד נחזיק בידי עותק פיזי של האלבום המצוין שלהם.

Desert

הערב התקרב לקראת אמצע חלקו השני, והנה עלו להם על הבמה כוהני המטאל המלודי וה Power האפל, בהופעה שובה כהרגלם. אני לא חסיד גדול של ההרכב ושל הז'אנר אבל סה"כ היתה הופעה מוצלחת מאוד, ההרכב הזה רק הולך ומשתפר וממשיך וגולש למחוזות בינלאומיים. אירועים אירוע הזוי היה של חברי Digested רוקדים לצלילי Power מתקתק (יש מצב טוב שדמיינתי את זה) וזכורה לי לטובה הופעת אורח מוצלחת של הקולגה יותם אבני בשיר The Unsubdued. סה"כ הופעה מכובדת, של הרכב מטאל מלודי שהולך וגדל. ונותר לי רק להוריד את הכובע בפני החברים על כך שהם נושאי המגבעת של ז'אנר שהוא לא כ"כ פופולרי בארצנו ובמטאל העולמי .. ועל הופעה איכותית נוספת בפסטיבל.

Godwrath

עם 2 להקות לסיום, וראש מפוצץ אלכוהול התחילה לה ההופעה של Godwrath שבה חזיתי לראשונה בסולן החדש של ההרכב, ישראל, שנתן בראש ואפילו התעלה על הסולנית המיתולוגית של ההרכב מיכל. ההופעה עצמה הייתה אנרגטית, הקהל היה ביתי, וראו שהלהקה עצמה מרגישה בבית בהתאם. תופעה ששמתי לב אליה כחנון קומיקס הדוק היא שבן, היה הבסיסט השני באותו יום שעלה להופיע עם חולצה של The Punisher. נגני הבס לתשומת ליבכם. לקראת אמצע ההופעה עלה לבמה חבר ותיק של הלהקה וגיטריסט בלהקת Requiem For A Dawn הלא הוא, מאור רביב לקאבר מצוין ל Slipknot שהדליק כל מי שעוד היה כבוי בקהל. הסט ליסט נמשך עוד 3 שירים לאחר מכן והקהל מצדו הציף את ההרכב באהבה ולא נתן להם לרדת. כיף לראות להקה נאהבת ומחזירה את כל האהבה באנרגיות הופעה בלתי נשכחות.

Prey For Nothing

אומנם הם עלו אחרונים אותו ערב, אבל נדמה היה שבעת ההופעה של ההרכב כל מי שעוד היה בחוץ התגרד לו פנימה. בהופעה עצמה ניכר שהיו מעט מאוד אנשים שלא שאגו עם הלהקה את השירים ואומנם לאורך כל הפסטיבל לא הייתה כמות מזהירה של קהל, אבל ההרגשה הייתה שכל הנוכחים הינם מעריצים משולהבים. במהלך ההופעה נוגנו שירים מהאלבום החדש הקרב ובא, וניתן לכולנו תאריך ליציאתו – 9.12 במקביל נוגנו פנינים מהאלבום הראשון. יותם הסולן ושני הגיטריסטים טל ויניב התהדרו בציוד אלחוטי לכבוד ההופעה והפגינו ספונטניות בימתית בדמות ירידה חופשית אל הקהל כמה פעמים ומשחק מהנה של "איפה אפי?" מצד יותם שנראה מבסוט מהרגיל מהצעצוע החדש. הלהקה חתמה את ההופעה עם הקאבר ללהיט האייטיז Big In Japan ועם השיר Cowardice באחת ההופעות המהנות של ההרכב שיצא לי לראות וחתמו בצורה מוחצת את היום הראשון של הפסטיבל.

יותם דפיילר – 17.10
באמת שניסיתי למהר כמה שיותר על מנת להגיע להופעות הראשונות של הפסטיבל ביומו השני, אבל אתם צריכים להבין שהגעתי סחוט לחלוטין אחרי הופעה ארוכה יום לפני כן – ועל כן אם חלק מדבריי יצאו מעט מחוץ להקשרם או מרחפים כמעה, אין מה לעשות. אם יש משהו שאני ממש אוהב במטאל, זה לגלות להקות חדשות ומגניבות. למזלי בפסטיבל Black Horizon נחשפתי לכמה שכאלה. ביום הראשון בזמן שהתארגנו כלהקה הספקתי לראות הרכבים מגניבים שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותם כמו Design Flaw או Spyborg עליהם שמעתי רבות. יצא לי לראות את הלהקה האחות שלי, Vipress עם חומר חדש ואחרי שלא ראיתי אותם כבר כמעט שנתיים על הבמה, והו כמה שהתגעגעתי, אבל על כל אלה דני כתבנו לענייני דברים טובים כבר טרח לעדכן אתכם, ועל כן אעדכן אתכם על מה שקרה יום לאחר מכן.
Arsenide

ההופעה שפתחה את היום השני התחילה עם להקת Arsenide, שאם אינני טועה מבוססת במודיעין. הלהקה מורכבת מכמה נגנים שניגנו לשעבר בהרכב היבשושי Burier's Body – ולאחר ניפוי חוליות חלשות החליטו לקחת עצמם בידיים ולבשר בשורה מטאלית חדשה. הלהקה פצחה עם ביצוע לשיר הפתיחה של Family Guy אם אני זוכר נכון, מן שעשוע שבוזבז ללא מטרה על מעט מאד קהל. אני חייב לציין שציפיתי להופעה הזו, חצי בגלל השיר ששוחרר לאחרונה Broken Angel עם המלודי שנדבק לראש וחצי בגלל שהלהקה התעקשה שאראה אותה. אז הרשמים החיוביים שמדובר בלהקה עם סולן שמפציץ בגראול חזק ומקצועי, רעיונות מלודיים נחמדים, ולא הרבה מעבר לזה. ללהקה עדיין יש כברת דרך לעבור עד ששאר החומר שלהם יהיה ברמה של Broken Angel, ולמתופף יש גם מצילה לתקן באופן דחוף כי הקראש נשמעת כמו קרטון ביצוע. לסיכום, יש פוטנציאל, אבל זה עוד לא שם. הקאבר ל-Slipknot היה נחמד מצד שני.

Sin Of Thought

ישר אחרי Arsenide עלו להקת המטאלקור Sin Of Thought, מן מקום מפלט עבור ווליד (עם הכדור!), גיטריסט Digested, לנגן מוסיקת מטאל מעט יותר משוחררת וללא חוקים, שלא לומר אפילו קצת אלטרנטיבית. מדובר בלהקה שכל חבריה יודעים את מלאכתם, אבל משהו בחומר פשוט לא נגע בי מספיק. מטאלקור או פוסט-הארדקור נחמד, מעט טכני אבל לא בצורה שתמנע מהמאזין לדפוק את הראש עם הקצב, ובגדול מבוצע טוב ועם סאונד מגניב. אולי זה בגלל ששמעתי כבר מספיק להקות כאלה עד כדי מיאוס או שיש משהו פשוט לא כריזמטי בביצוע הבימתי של Sin Of Thought, אבל אני משוכנע שחובבי הז'אנר יהנו מהלהקה הזו הרבה יותר ממני, כי באמת מדובר בחבר'ה מקצועיים. הקאבר ל-Muse בהחלט בוצע בתור נקודת אור עיקרית, ביחד עם השיר שסגר את ההופעה, Horizons Of Fire – שדווקא בפסטיבל הזה נשמע מעט ציני, מכל בחינה.

Silent Sin

עכשיו, קבלו איזה קטע מצחיק. הלהקה הזו עשתה את כל הדרך מטבריה עוד מהיום הקודם, ישנה בפארק, וגילתה 10 דקות לפני שהם היו אמורים לעלות לבמה, שהסולן שלהם גיא עבו עדיין תקוע בדרכים בגלל שהמפקד שלו מיען מלשחרר אותו מוקדם. Silent Sin פעילים כבר שנתיים רצופות ועושים Death Metal גרובי ומרסק, עם EP מוקלט שנשמע כמו רצח המוני מוסיקלי. הלהקה עלתה, ניגנה שיר אינסטרומנטאלי, ובנוסף להכול, אחד מהמיתרים של הגיטרה נקרע. מכיוון שגיטרה עם 7 מיתרים יותר קשה למצוא בשליפה, הלהקה נכנסה לתסבוכת, עם סולן נעדר וגיטריסט בשיפוצים, אז ברגע שהגיטרה הייתה מוכנה, שנייה לפני שהיו גוררים אותם באכזבה מהבמה, החלטתי לעשות מעשה. קפצתי על הבמה. אמרתי "אנחנו Silent Sin", שאלתי את דביר הבסיסט איך קוראים לשיר הבא ופשוט אלתרתי. במצבם, נראה לי סולן שמאלתר גראולים היה טיפ'לה יותר מוצלח מלרדת מהבמה, אז אני משוכנע שרק טוב יצא מזה – במיוחד שבאמצעו של השיר השני, גיא עבו היקר רץ בריצה לבמה והחליף אותי באמצע השיר. משם המשיכה הלהקה לרסק עם ה-Death Metal שלה, בשואו אגרסיבי, קפיצות ופוגואים משובחים. הופעה עם כל כך הרבה בלאגן בהתחלה שהסתיימה בהצלחה נקראת אצלי בלקסיקון הופעה מוצלחת.

Apatica

את Apatica אני רואה בפעם הראשונה, אבל זה לא הפעם הראשונה שאני שומע עליה. מה לא שמענו על ההרכב הזה מהעיתונות. חייל חובב מטאל שאיבד את שתי רגליו במלחמת לבנון השנייה, החליט להמשיך וליצור מוסיקה למרות הכול, נעמד על הבמה על שתי רגליים תותבות וגיטרה, ופשוט המשיך לנגן ולשיר. מהבחינה הזו מדובר בניצחון אנושי ואישי חסרי תקדים, אבל המוסיקה היא משהו אחר. הייתי מגדיר את המוסיקה של Apatica כשילוב בין Metallica המאוחרת של Reload, Paradise Lost של Draconian Times ומאיר בנאי והפליטים באלבום הבכורה שלהם. יש ללהקה פוטנציאל מסחרי עצום כלהקת רוק כבד אוטנטית, השרה בעברית ועם טקסט לא מטומטם (דבר נדיר בשוק המוסיקה העברית), אך העצבות שלהם, הטרגדיה שמרחפת להם מעל הראש, ומתן שמואלי (Orphaned Land) על התופים שפשוט גדול באיזה 5 מידות על מוסיקה מהז'אנרים האלו – לא חופפים אלו עם אלו. אולי זה רק הרתיעה הטבעית שלי ממוסיקה מלנכולית יותר, אבל Apatica לא רעים בכלל, בטח לא כמו שאני מציג אותם פה, פשוט יש משהו מאד ישראלי, לא רק העברית, במוסיקה שלהם – מה שכמעט אוטומטי מרחיק אותם מכל מה שהוא כן מטאלי בעיניי. חוץ מהקאבר ל-For Whom The Bell Tolls שבוצע ללא רבב.

Eternal Decay

בואו רגע שבו ואספר לכם איך הופעת Black Metal צריכה להיות. צריכים לעמוד מינימום של אנשים על הבמה. שלושה אנשים זה בהחלט מספיק. אין צורך לזוז, אין צורך לשכנע את הקהל שהם אוהבים את מה שהם שומעים, ואין צורך להתחנף לאף אחד. גם ה-Black Metal הכי מלודי והכי מלא בקלידים לא צריך להתחנף. הוא אפל לא רק בגלל המוסיקה, כי את המוסיקה אפשר לשמוע בבית, אלא בגלל כל הפאסון. Eternal Decay אמנם מעורים היטב במה שקורה בסצינת המטאל הישראלית, בתור האחראים הבלעדיים הנושאים על כתפיהם את מועדון ה-D Music, ובהכרח את כל סצינת המטאל של הצפון בשנתיים האחרונות, אבל לראות אותם מופיעים על הבמה זה עדיין מחזה נדיר. הקול המהפנט של תומר שנע בין צרחות בלאק לבין שירת-נאום מלודרמטית ונגינת גיטרה מנסרת, הטריק הגאוני של שילוב שירה נקייה עם קלידים באותם התווים ובאותו הקצב כדי לגרום למקשה אחת מלודית להשמע כמו מקהלה, ומאור המתופף שכמעט וביקע את מערכת התופים במהירות מסחררת פשוט הוכיחו שלמרות כל מה שחושבים על ה-Black Metal בארץ בין כל גלי ה-Metalcore האלה, הוא עדיין חי בועט נוהם ונוקם, לא מעט בזכות Eternal Decay וחברותיה לז'אנר.

Spawn Of Evil

כל הופעה של Spawn Of Evil היא בעצם הופעה חגיגית ומיוחדת. למה ? לא יודע, נמצא סיבה תמיד. למשל, הסיבה הפעם היא שובו של חזי הבסיסט (לשעבר Immaterial) לשורות הלהקה סוף כל סוף, כשהוא על חצי מדי א', ואין ספק שקריעתו הצפויה של ליאור פלג (שדרן "מת על מטאל") לגזרים כפי שהבטיח מוטי רוקח סולן הלהקה בתוכניתו של הנ"ל שיקרה- היא מאורע חגיגי (אם כי לא בטוח משמח). Spawn Of Evil לא עושים שום דבר חדש. שירים כמו Sane Man כבר רצים בהופעות מזה שנים, והם החומר החדש שלהם. קאברים כמו "נעליים" המעולה לרמי פורטיס או Screamanger של Threapy? כבר הופנמו היטב, ועדיין – ההופעה שלהם עדיין מבולגנת, אגרסיבית, מלוכלכת ומשמחת. כמו מסיבת שתייה הוללת בלי אלכוהול – רק עם Old School Death Metal. יש כאלה שיגידו ש-Spawn Of Evil נטולי בשורה מוסיקלית אמיתית. הם צודקים. הבשורה המוסיקלית של הלהקה שייכת לאבות הז'אנר כמו Deicide ו-Master. הנה היא בקצרה : "תהרגו אחד את השני בפוגו". תודה ויום נעים.

Hammercult

הנה הם באים, הנה כת הפטישים. מה לא נאמר על Hammercult שעוד צריך להאמר ? להקה שתוך שנה (שנה !) הצליחה לעלות לגדולה, לחתום בלייבל שמנוהל על ידי אחד האושיות הבכירות בסצינה האירופאית, לנצח את Wacken Metal Battle כנגד כל הסיכויים, לבשל סיבוב הופעות עם D.R.I. האגדית, להוציא EP בכורה ולדרוך לכל צרי העין על היבלות, בכוח, והכי חזק שאפשר. ההופעה של Hamemrcult לא סומנה באף סימן מיוחד. לא היה פה חגיגה ולא הייתה פה איזו בירוקרטיה שצריכה להתנוסס על דגל. פשוט Thrash Metal מודרני ובועט עם ארס, רעל וחומצה. יקיר שוחט קרא להופעה "הופעת אנדרגראונד אמיתית" כאשר הבין שהקהל המצומצם שפקד את המקום משתף פעולה בפוגואים בלי הפסקה, אבל אין ספק שגם אם מדובר ב-40 וגם אם מדובר ב-4000, הפטישים האלה נותנים תמיד הרבה יותר מ-100% של מטאל וסגידת שטן צנועה.

The Fading

אבל עם כל הכבוד לפטישים, לא יעזור בית דין, הרכב הבית של אלעד מנור ואריה ארינוביץ', The Fading היא עדיין ההופעה הכי טובה בארץ, ובפער גדול. לא ברור אם השניים התחילו רק להתחמם על הבמה עם Hammercult אבל כש-The Fading התפוצצו על הבמה עם Failure Proven – זה היה פיצוץ לכל דבר. החבורה לא הופיעה מאז מאי על במות בארץ, כנראה כדי לפנות מקום לתנופה של Hammercult, אבל עכשיו הם חוזרים, כאשר הופעה אורחת עם ענקית המטאל Children Of Bodom בקנה שלהם, והופעה נוספות באוקראינה, אחת מהם כחימום ל-In Flames האגדית, מדובר בלי ספק בהרכב עם ההופעה המחשמלת והמוסיקה הבועטת ביותר בין ההרכבים בארץ. גם שירים כמו One Step To Drama, Comfort Myself המצוין, Angel Within הסופר מלודי, Sin Collector שהפך ללהיט ענק, Age Of Phobia המופתי וחתימה יפה עם Kingdom Loneliness הקלאסי של הלהקה, שכל שיר רק הפך את The Fading ליותר ויותר ענקיים בעיניי. הלהקה הזו מוכיחה היטב איך להקות מקצועיות מתנהגות על כל סוג של במה בארץ, וגם כאשר יש מבוכה קטנה ("אופס, זה השיר הלא נכון") זה עדיין נעשה בטוב טעם, בחן, ובמצוינות יתרה. הלהקה גם הרביצה שלושה שירים חדשים, חלקם מעולם לא נוגנו בכלל על במות בארץ, בעולם (ולדברי איליה, גם לא בחדר החזרות של ההרכב), שהציגו המשך מעניין ל-In Sin We'll Find Salvation. ההופעה של The Fading בכנות השאירה רק טעם של עוד, וחתמה את הפסטיבל באופן מצוין.