Metal at the Sublime

צילם: גיא פירסט

כבר שנים שלא הייתי באירוע מטאל ישראלי שכולל יותר משתי להקות במקסימום. אבל איכשהוא קרה שמצאתי את עצמי בסאבליים, באירוע שכלל בעיקר את הסצינה הצעירה יותר, לא פחות מחמש להקות על במה אחת, כמעט אף אחת מהן לא מוכרת. גילוי נאות – אני מתה על הילדים האלה שבאים לפרגן כקהל לחברים ולסצינה המקומית פשוט כי כיף להם, גם אם זה אומר להסחב בתחבורה ציבורית ולהתקע בתל אביב באמצע הלילה, ובעיקר אני מעריכה את אלה שמצליחים לתחזק להקה למרות כל הקשיים שבדרך. עדיין יש להם ברק בעיניים כשמדברים איתם על הלהקה שלהם, ברק שמתעמעם איפשהוא בין גיל 20 ל-30, כשהכל נהיה פתאום מסובך ומורכב ותלוי בעוד דברים שלא תמיד יש לך שליטה עליהם. יש להם רעל שיגרום להם לבוא להופיע למרות הקשיים, אפילו אם יש רק עשרה אנשים שבאו לראות אותם, אפילו אם הם בצבא ויוצאים רק כל שבוע שלישי. יש להם תמימות שגורמת להם להרגיש שהלהקה שלהם זה הדבר הכי חשוב בעולם, תמימות שראיתי נשברת כל כך הרבה פעמים עד כדי כך שהרבה מוזיקאים פשוט עוזבים את המוזיקה בהמשך חייהם כי "התבגרנו". אז נכון, זה מתחייב להרגיש קצת זקנה מדי כשהגיל הממוצע באירוע הוא 17 ואני כבר עשור מעל זה, אבל לראות את הלהקות הצעירות האלה מזיז בי משהו, נותן איזו תקווה – האופטימיות והדבקות במטרה שלהם פשוט מידבקת.

לזכותם ייאמר שהאירוע תיקתק. הלהקות עלו אחת אחרי השניה, עם רבע שעה הפסקה בין אחת לשניה להתארגנות. כל אחת ניגנה בסביבות החצי שעה ולא ניסתה לגנוב זמן במה ללהקות אחרות, כך שהכל נגמר בסביבות השעה 12 בלילה, ובמקום ערב מתיש וארוך היו כאן סטליסטים קצרים ובועטים שמספיקים כדי להבין את הקטע של כל להקה.

Spiteful
סגנון: פאוור מטאל

אולי אני טועה, אבל נראה לי שזו הלהקה עם הכי פחות ותק בליין אפ. יש להם רק סינגל אחד בחוץ, היה להם את הסטליסט הכי קצר, חמישה שירים שמתוכם שניים היו קאברים, הם נעזרו בבסיסט סשן, ובגדול נראה שהכימיה ביניהם עוד טרייה.

הם עלו לבמה בטי שירט וג'ינס ובלי פוזות מיותרות, עם הכלי המוזר הזה של קלידים-על-גיטרה (באמת לא הבנתי למה לא קלידים נורמליים, בקושי שמעו אותו), ומאוד הפתיעו אותי לטובה מבחינה מוזיקלית: הסאונד היה מצוין, הנגנים עשו את העבודה והתוצאה היתה פאוור מטאל מבריק ומרענן. הבעיה שפאוור מטאל בכזו רמה דורש קול חזק ואיכותי – ושם הם נפלו. הזמרת היתה מאוד כריזמטית ותיקשרה עם הקהל בצורה מצויינת, אבל נשמע כאילו היא חדשה על המיקרופון, היו חסרים לה עומק ואיכות, במיוחד בצלילים הגבוהים עם הסאונד הכאילו אופראי. זה בלט במיוחד בקאברים ל- Sinergy, בהם כל הלהקה נשמעה פחות בטוחה בעצמה אבל בגזרת המיקרופון זה ממש צרם. לי זה נשמע כמו חוסר נסיון ולא חוסר כשרון, במיוחד כשמדובר בזמרת צעירה, ואם הנקודה הזאת תתלטש הלהקה הזו עוד עשויה להגיע לגדולות.

לקראת הסוף המצב השתפר, כמו בשיר "Alone in the Dark", הסינגל שלהם, בו ממש ראו שכולם בטוחים בעצמם ונשמעו טוב יותר. גם בלט לטובה השיר האחרון "Scars", פאוור מטאל פולקי שמשך את האוזן, השירה נשמעה אווירתית ומהפנטת מעל המוזיקה הכבדה, אבל עדיין בדבקות בז'אנר ובלי נפילה למלכודות הידועות של הגות'יק מטאל. הזמרת כבר התחממה בשלב הזה וכולם היו משוחררים יותר, גם מבחינת ההגשה. אין ספק שהם יודעים להפעיל את הקהל ושהם מתים על מה שהם עושים.

הטוב: מוזיקה מרעננת בסגנון שדי נכחד כאן בארץ.
הרע: הווקאלס שלא עומדים באותה רמה של שאר הנגנים.
השני שקל שלי: להתחמם טוב לפני ההופעה, ומי אלה Sinergy למען השם? תבחרו קאברים מוכרים יותר ותראו איך הקהל נופל לרגליכם.
לסיכום: צברו נסיון, לטשו את עצמכם ונתראה בעוד שלוש שנים.

Dead on Impact
סגנון: ת'ראש מטאל

תכל'ס, בזכות הלהקה הזאת הגעתי לערב הזה. במקרה יצא לי לשמוע חלק מהחומרים שלהם עוד בהתהוות, ואני מכירה מקרוב את הקשיים שנתקלו בהם, לכן מאוד שמחתי לראות אותם מתגברים על הכל ועולים אחרי לא מעט זמן מהפעם האחרונה שהיו על במה.

קל לראות שהלהקה, המבוגרת מכולן מבחינת גילאים, כבר עברה כברת דרך. יש להם תקשורת מצוינת בינם לבין עצמם, הם יודעים איך לעמוד על במה, וגם כשפקדו אותם תקלות טכניות דוגמת מיקרופון שלא עבד בתחילת השיר הראשון ומיתר שנקרע באמצע ההופעה ואף אחד לא שם לב, ורק בשיר האחרון הם עצרו לסדר את זה, הם עברו את זה כמו גדולים ולא נלחצו. שני השירים הראשונים " My Personal Wrath" ו- "Pick a Poison" היו הטובים יותר מהסט, וישר בלט המתופף שסוחב את כולם על הגב ונותן עמוד שדרה מאוד חזק. הכל מאוד מוקפד ומתוקתק, אפילו שהמוזיקה לא מאוד פשוטה. כששמעתי את החומרים בעבר פחדתי שזה הולך לכיוון הדת' מטאל כי המוזיקה שלהם כבדה לז'אנר, אבל הבחירה דווקא בסולן עם שירה נקייה אך כוחנית היתה מצוינת לטעמי ונותנת עניין ומקוריות ללהקה. בשלב הזה גם המקום התמלא ונראה ש- Dead on Impact גם הצליחה להביא הרבה קהל תומך.

הם לא אוהבים לדבר, החבר'ה האלה, ופשוט עפו קדימה עם החומר בלי לעצור. בכלל, הם היו נראים מאוד מרוכזים בעצמם לאורך כל ההופעה בלי התייחסות לקהל, אמנם היה שואו מטורף אבל נראה כאילו כל אחד השתולל לעצמו, ללא תקשורת עם הקהל. בכלל, כבר מרגע העליה קלטתי שלסולן הזה יש קוצים בתחת. חוץ מזה שהוא לא מפסיק לפזז על הבמה (שזה טוב), הוא פשוט לא יודע להרגיע (שזה לא טוב). אולי זו הסיבה שלקראת הסוף הלהקה נשמעה עייפה יותר.

דווקא השירים שהתחילו בצורה שקטה יותר לא עברו טוב ונדמה שהסולן לא הצליח לשחרר יותר מדי אמוציה, אולי כי הוא פשוט התאמץ יותר מדי – ויש מקרים שבהם להכנס במשהו בפול-פורס זה פשוט לא עובד וצריך לדעת גם לקחת אחורה כשזה מתבקש. שירי הכאסח נשמעו נהדר, השירים שבהם יש יותר שירה נקייה וברורה – פחות, וגם יש שאריות של מבטא ישראלי מציק. הייתי גם מכניסה כמה שבירות מוזיקליות מעניינות יותר כדי לשבור את הרצף ולמנוע התעייפות של המאזין. מה שכן, יש להם אחלה סינגל בשם "Progress to Nothing" בהפקה פגז שהוקלט באולפני Black Horizons ועבר מאסטרינג בחו"ל, בהחלט שווה שמיעה – הלהקה עוברת סטודיו כמו מלכה והשיר הזה נשמע טוב גם בלייב.

הטוב: חטיבת קצב ורית'ם גיטרות שיעיפו לכם את הראש.
הרע: היפראקטיביות, לא רואים את הקהל.
השני שקל שלי: תרגיעו עם הווליום, תשקיעו בניואנסים ובריפים מעניינים.
לסיכום: אתם בדרך הנכונה ונשמעים מעולה באולפן, תוציאו כבר משהו.

Separation Anxiety
סגנון: דת' מטאל אווירתי

אז מסתבר שהגיטריסט של Separation Anxiety הוא גם הגיטריסט של Spiteful שעלו ראשונים, ואני חייבת להודות ששתי הלהקות הללו נשמעו מצויין בגזרת הגיטרות. הלהקה הזאת עומדת על במה בקשיחות שמאפיינת להקות סטייל Metallica, עם השיער על הפנים והגיטרה נמוך, והכריזמה נוטפת מהם. הפתיחה הדרמטית עם הכינורות היתה מעט צ'יזית, ואז המתופף התחיל להתחרע ראשון, זה אולי הדגים לנו את היכולות שלו אבל זה היה מאוד מוזר לפתוח הופעה בסולו תופים ולא בשיר שמזוהה עם הלהקה.

כבר על ההתחלה מסתבר שיש להם טייטנס לא רע בכלל, אבל מה שהציק לי במיוחד בשירים הראשונים היתה העובדה שהגיטרה השניה התעקשה בלי הרף לבצע ליין מלודי מעל הרית'ם השובר שנשמע מאוד לא במקום. נכון, זה מאוד קורץ לבלאק מטאל סימפוני שהם ללא ספק מושפעים ממנו, ואני לא יודעת אם זה היה הסאונד שהוציא את זה צורם, אבל זה היה נשמע פשוט כמו זיוף, ובטח שלא הוסיף לתחושה של השיר. שלושת השירים הראשונים – ""Balanced Hierarchy, "Ocean of Solitude" ו- "Gog & Magog" חוברו להם יחדיו ללא הפסקה ביניהם ונשמעו כמו שיר אחד ארוך. מצד אחד זה טוב, כי זה מראה על קו אחיד ללהקה, אבל מצד שני – אם קשה להבדיל מתי שיר מתחיל ושיר נגמר כנראה שגם הדמיון ביניהם אולי גדול מדי.

בשלב הזה הקהל כבר התחרפן ופתח מעגלי פוגו בכיף, וחובבי הז'אנר בטח ייהנו מהלהקה הזאת, שיש לה גם EP בשם Asylum בחוץ. השם Septic Flesh נזרק לאוויר יותר מפעם אחת ומסתבר שהחבר'ה יחממו את ההופעה של הלהקה היוונית שתפסה די חזק כאן בארץ – כבוד. הם גם ניגנו שני קאברים ל- Septic Flesh ונשמעו עליהם נהדר, נדמה שהליינים היותר מלודיים בגזרת הדום\בלאק יושבים עליהם פרפקט, וגם מי שלא כל כך חובב את הז'אנר יכל להנות מהביצוע, שתכל'ס לדעתי היווה את השיא של ההופעה שלהם. השיר הסוגר "Famine" שהמשיך את הקו הזה, היה מוצלח במיוחד לדעתי משום שהוא כלל את כל האלמנטים האלה וגם היה יותר ברור וקליט, והייתי שמחה אם היו יותר שירים כאלה, ששוברים את המקובל והרגיל בז'אנר.

הטוב: פוזה קשוחה של להקה שלא מפחדת מכלום.
הרע: מלודיות שנשמעות כמו אלתור לא מוצלח במיוחד.
השני שקל שלי: צאו מהקופסה, שברו תבניות, אל תפחדו לחדש או להרגיע עם הקצב לטובת קריצה לז'אנרים אחרים.
לסיכום: צאו למסע מוזיקלי, השתמשו בחוסר הפחד שלכם כדי לקחת את עצמכם לגבהים חדשים.

Arsenide
סגנון: דת' מטאל מלודי

אין לי מושג מה היה הדבר הזה שהם שמו בהתחלה, משהו מוקלט מתוך סדרה מצויירת, אבל זה בהחלט משך את תשומת הלב לבמה. "Parasite Paradise" פתח בגראול עצבני כל כך שגם מי שכבר שמע הכל נחרד. הפזמון שלו מכיל משפט אחד שנצעק לאוויר וזה עובד – שובר את התבנית ונחקק בראש. השיר השני, "Mass Burial Machine", לדבריהם "מדבר על מלחמה וזה מה שאנחנו רוצים לראות פה" וייצא כסינגל שני בקרוב. לאורך כל ההופעה הסולן בולט לטובה – הוא נע על כל גבולות הקול האנושי, מגראולים עמוקים ומפחידים ועד לשריקינג גבוה ומצמרר, מאוד ורסטילי ולא משעמם לרגע, זה הגיע לשיא בשיר "Burning Throne" בו יש מעברים לא קלים ומהירים בין הקולות השונים, ושמעתי אנשים שממש לא מתחברים לז'אנר מתרשמים מהיכולת הזו. המתופף, לעומת זאת, מושך אחורה לעיתים בקטעים המהירים וזה נשמע כאילו הוא לא עומד בקצב. בכלל, הלהקה הזאת לא יושבת טוב כמו האחרות, חסר להם הרבה ליטוש (אחרי הכל, הם ילדים) אבל האנרגיה המטורפת שלהם מפצה על הרבה דברים. גם הסאונד שלהם היה מאוד נמוך עד כדי תחושה של בלגן שלם בחלק מהשירים המהירים יותר.

הם גם היחידים שהתייחסו לפסח – עם כיפות וציצית מאולתרת הם ניגנו גרסה שוברת ל"שמחה רבה" שלא שמעתם כמוה, זה היה בהחלט במקום ועורר חיוך. שני השירים האחרונים דווקא הזכירו לי יותר דברים לא ברורים סטייל Cannibal Corpse, גם עלה סולן אורח בשם "בוזי", מה שלטעמי היה מיותר לגמרי כי זה לא הוסיף כלום למה שכבר היה על הבמה. לזכותם ייאמר שיש להם קהל מאוד תומך, החבר'ה שלהם ממש עמדו על הבמה ועשו הד-באנג לאורך חצי הופעה לפחות.

הטוב: רוע נוטף.
הרע: הרבה שירים נשמעו מעורבלים ולא ברורים.
השני שקל שלי: תושיבו הכל כמו שצריך, אל תוותרו לעצמכם כשזה מגיע לטייטנס.
לסיכום: אתם חמודים, לא לוקחים את עצמכם ברצינות ומדברים גם לכאלה שלא שוחים עמוק בז'אנר, סחתיין.

Canine
סגנון: גרוב מטאל\מטאלקור

עוד בבוקר Canine ביקשו ממני: "תרחמי עלינו, הגיטריסט שלנו נתקע בצבא, ואין לנו מושג איפה הבסיסט". בפועל? כולם הגיעו, כמעט דפקו נפקדות בשביל זה, כן החבר'ה חיילים, אבל הגיעו גם הגיעו ולא היה אפשר לפספס את הרעל בעיניים שלהם כבר מרגע העליה לבמה. לא ראיתי הרבה להקות שעומדות על הבמה כאילו הן נולדו שם, במן בטחון מופגן כזה, והאנרגיה וההתמדה שלהם בהחלט ראויות לציון.

הפתיחה המוקלטת היתה דרמטית כמתבקש, הליינים העצבניים של הבתים ב" Betrayal" ו- " Degeneration" נשברים בליינים מלודיים יותר בפזמון. השילוב של גראולים רעים עם קול נקי עובד להם מעולה, דווקא בגלל שהם לא הולכים לכיוון הטחון של המטאלקור שכמעט מחייב זמר ממש בכיין בפזמון אחרי כל הכאסח. זה גם נחמד שיש להם זמר אחד ולא שניים כמקובל בז'אנר כי הכל נשמע באותו לבל ואין יותר מדי תהפוכות, אבל תכל'ס החסרון הגדול אצלם הוא שהשירה הנקיה פשוט לא נשמעת טוב כל כך וחסר בה הרבה עושר וניואנסים שימלאו את החללים בזמן שהכלים לוקחים אחורה בכניסה לפזמונים למשל. זה פשוט נשמע כמו דיבור, סתמי, חסר מעוף.

אמצע ההופעה כלל שלושה שירים מהאלבום החדש שהם עובדים עליו כעת, "Silence Before Chaos" כלל התחרעות מטורפת – לא כוס התה שלי למרות שיכלתי לזהות שם כמה השפעות של Pantera עוד לפני שגיליתי שהם מושפעים מהם, הקטע השקט דווקא היה מאוד במקום וכך גם הירידה לליינים ת'ראשיים, ובכלל החומר החדש מנסה להיות קצת יותר גרובי ומבין כל הלהקות הערב שהתיימרו להיות "גרוב" הם באמת קיימו את ההבטחה הזו. המועדף עליי היה "Shellshock Relapse" מה- EP על שלל שריקות הגיטרה שלו, המטאלקור בפזמון שדווקא לא מציק, השיר הזה מעניין יותר ואולדסקול במהות שלו ולכן דיבר אליי יותר. ההופעה נסגרה בסולו תופים מטורף (שזה הרבה יותר טוב מאשר לפתוח הופעה ככה) שמטרתו היתה לקבל לחיקם את המתופף החדש כמו שצריך, ות'אמת? הוא בכלל לא רע.

את החומר הקודם שלהם ניתן לשמוע ב-EP בשם "Degeneration" שאת כולו ניתן לשמוע אונליין בדף הלהקה ונשמע מעולה יחסית לעובדה שהוקלט בחדר חזרות, ההפקה מושקעת יחסית ובכלל, רואים שהם שומרים על רמה ולוקחים את עצמם מאוד ברצינות. עדיין אין להם "חתימה" משלהם, משהו שבאמת יהיה ייחודי להם, ומה שנראה כהססנות לדרוך במקומות לא מוכרים יכול להיות מכשול בדרכם אם לא יחכימו להתגבר מעל זה.

הטוב: גאוות יחידה! צוות מנצח עם לויאליות בשמיים.
הרע: שירה נקיה טעונה שיפור.
השני שקל שלי: דרושה התגבשות של ייחודיות וסטייל, תרעננו קצת מלודיות, תוסיפו השפעות. אל תתקעו במשבצת הנוחה והמוכרת.
לסיכום: עם כזו מוטיבציה בטוח תגיעו רחוק, אני אמשיך לעקוב

לגלרית התמונות הראשונה
לגלרית התמונות השניה