משהו עובר על הסצנה הקטנה שלנו פה בארץ – ללא ספק. העקבות של Meshuggah, Crowbar וה-Emocore הבכייני מארצות הברית נראים, אם לא כולם אז לפחות אחד מהם, בכמעט כל להקת מטאל ישראלית שהוציאה חומר חדש בשנה האחרונה. החל ב-Eternal Gray (שניגנו בהופעות האחרונות עם אייל קצת שירים חדשים) כולל את Excessum ואפילו, במפתיע, Orphaned Land. הערב שהתקיים בהיינקן הבימה קלאב הדגים עד כמה האמרה האחרונה נכונה.

אני מודה, מעולם לא הייתי במועדון הזה – רק שמעתי סיפורי זוועה ואימה על היחס הגרוע שמקבלים מהבעלים – במיוחד אם יש לך דיסטורשן ודאבל בס בלהקה. המועדון לכשעצמו לא רע בכלל להופעות מבחינת הבמה והמראה הכללי, הסאונד סביר בהחלט ויש מספיק מקום לעמוד אם לא ממש רוצים להידחף במרכז המעגל עם אנשים קירחים שלובשים מעילי עור עם ניטים. מה שגרע לי מאד מהאווירה הכללית זו הרגשת הזלזול שהייתה מהמארגנים כלפי הערב. הערב החל באיחור של כמעט שעה מכיוון שלא אפשרו ללהקות להתחיל לנגן עד שההצגה שהייתה בקומה למעלה תסתיים. מאותה סיבה התקלוט בתחילת הערב החל באיחור גדול גם הוא וגם אז על ווליום נמוך.

Fatal

הערב בא לציין סוף תקופה של כתשע שנים בה הייתה להקת Fatal פעילה. עם דמו אחד בכיס (Genocide) ועוד שיר אחד ששוחרר לאינטרנט – Fatal צברה לעצמה קהל מעריצים לא קטן והייתה אולי להקת ה-Melodic Death Metal הרצינית הראשונה בארץ. לפי מה שהבנתי, הנגנים החלו פחות ופחות להתעניין במטאל ובכלל חברי Fatal מעולם לא היו ידועים ברצינות שלהם בהשקעה בלהקה.
מכוון שכך – ההחלטה דווקא לפתוח את הערב עם Fatal הייתה תמוהה במקצת ואף עשתה עוול עם הלהקה ואף עם הקהל לדעתי – שלא זכה לשיא לו ציפה. בכל מקרה, השירים בוצעו בצורה מעולה ולמי שהכיר את השירים עוד מקודם הייתה הנאה כפולה – עם הסתייגות מסוימת מההופעה הפושרת. לא מה שהייתי מצפה מהופעת פרידה של להקה בסדר גודל כזה.

ארז הוא סולן מצויין ומלבד צחקוקים מוזרים תוך כדי הצרחות והנפת אגרוף לאוויר בסגנון Manowar – הוא גם זה שהחזיק את השואו הפרונטלי של הלהקה. שני הגיטריסטים הסתפקו בנפנוף שיער סמלי פעם-פעמיים בשיר והתרכזו רוב הזמן בנגינה עצמה (מה שנכון נכון – תפקידי הגיטרה של Fatal לא קלים במיוחד). נתיב – מלבד היותו בסיסט בחסד על (ועל זה עוד ידובר בהמשך) נראה מאד מנותק מהלהקה ואף נבוך מחלק מהקטעים אותם נאלץ לנגן. היחידי שנראה כאילו הוא ממש נהנה להופיע היה המתופף שפשוט השתולל על המערכת – כנראה היחידי שהעריך את הפעם האחרונה בה ינגן מטאל כנראה ב-Live. נראה כאילו הנגנים לא יכלו לחכות רק לסיים את ההופעה ולעוף משם (מה שהתברר כנכון לגבי חלק מהחברים…), אבל למזלם השירים העוצמתים שלהם עומדים בפני עצמם והקהל במועדון לא חש בכך וכיבד את המוזיקה במעגלי פוגו גדולים במיוחד.

הקטע המרגש הגיע לפני השיר האחרון (עדיין… מוקדם מאד בערב עצמו…), כשהלהקה הורידה את הכלים ועמדה מחובקת לפני הקהל כשהחברה מודים לכולם על תשע שנים נפלאות – ועלו לנגן שיר נוסף אחרון. סוף מאכזב ביותר ללהקה.

Abed

אחרי Fatal הגיעה ההופעה שלה חיכיתי בערב הזה. Abed התברגו לערב ממש בשבוע האחרון לפני ההופעה – ולהגיד לכם את האמת? זה לא הורגש בכלל. אני חושב שזו ההופעה הרביעית של Abed שאני נוכח בה וזו ההופעה הראשונה שיצא לי להתרכז סוף סוף בשואו ובמוזיקה של החבר'ה. פשוט מדהים. חברי ההרכב עולים לכל הופעה (לא משנה כמה לפני הודיעו להם עליה) כאילו זו ההופעה הראשונה והאחרונה שלהם בחיים. ההופעה נפתחה עם Cold Smoke שריף הפתיחה שלו נשמע כאילו Crowbar החליטו לנגן Morbid Angel. אני מצטער, אבל החומר החדש של עבד לא רואה ממטר את החומר הישן. אני לא חושב שאני זוכר עוד להקה ישראלית שכותבת חומר כל-כך טכני ושעדיין נשאר כבד.

גל, גיא ומתן, שכבר זכה לכינוי Dimebag הישראלי, לא נחים לרגע וכל זאת תוך נגינה של חלק מהריפים המסובכים יותר מבחינה טכנית ורית'מית שארצינו הקטנה ראתה. יותם (שאותו אין צורך להציג בשום אופן…) שהגיע אחרי הופעת קאברים לטסטמנט ערב קודם ושיתוף הפעולה עם רן ירושלמי, התוספת החדשה ללהקה, גרמו לשירים החדשים כמו The Coming of Soon לגרום לי להזיל ריר ולחכות לאלבום (רק שיתפסו את עצמם בידיים ויכנסו להקליט כבר!!!). ההופעה המעולה הזו נגמרה דווקא בירידה – Mechanical Sycth הוא לא שיר לגמור איתו את הערב לדעתי ובטח לא אחרי החומר החדש שפשוט גורם לו להחוויר (בניגוד ל-Oporation Silence שעדיין תופס).

כמו כל הופעה של עבד מי שגנב את ההופעה הוא המתופף הגאון שלהם – גולדשטיין, שזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלכם לראות אותו מופיע עם הלהקה לפני הגיוס (את רעמת השיער עוד תוכלו לראות בהופעה עם איטרנל גריי בחודש הבא).

Dissonant

Dissonant, שעלתה אח"כ, היא ללא ספק אחת מהלהקות האהובות עלי ביותר בארץ כיום. יש בה פשוט משהו שתופס אותך… אולי אלו המלודיות המעולות, אולי הריפים הגרוביים שמושפעים מפנטרה, אולי הכבדות שנשארת לאורך כל השירים ואולי זו העובדה שנראה כאילו חברי הלהקה פשוט כ"כ נהנים מהמוזיקה שהם מנגנים – שפשוט לא איכפת להם מה כל השאר חושבים.

ההופעה התחילה עם האינטרו שאלו העוקבים אחרי הלהקה כבר למדו להכיר ולאהוב והחל משם – השתוללות טוטאלית על כמעט כל סגנון מוזיקלי שקשור למטאל הכבד יותר. אני חושב שהשיר הכי מדובר בכל הופעה של דיסאוננט הוא Lust שנפתח בסולו Tapping מרשים מאד של נתיב הבסיסט שהרשה לעצמו גם לרדת לקהל במהלך אחד השירים תוך כדי נגינה. הלהקה נמצאת בימים אלו בתהליך הקלטת ה-EP שלהם ואני לא יכול לחכות לשמוע איך הוא ייצא. יחד עם ה-Abed וה-Eternal Gray הוא סוגר את שלושת הדיסקים הישראליים שאני הכי מצפה להם. הערה נוספת – מבחינתי יוני לקח את הערב מבחינת השואו. פשוט לא האמנתע שהוא יכול להשתולל בצורה כזו (כולל קפיצות וסיבובים באוויר) ועדיין לשמור על רצף הנגינה… השאיר אותי עם פה פעור.

עוד התרשמות גדולה שנשארה עלי מאד מההופעה הזו זו היכולת הטכנית של כל אחד מנגני הלהקה. סנוף הוא סולן אדיר שעובר מקולות Clean לצרחות – מה שנשמע מצויין. ונגה, יוני ונתיב, בדומה לעבד, מהווים את אחת השלישיות היותר חזקות שיש לנו פה בארץ. גם דור, שלצערו היה צריך לעלות אחרי גולדשטיין – סיוט של כל מתופף, בהחלט לא יצא פראייר ותופף בסגנון שמאד הזכיר לי את ריצ'ראד קריסטי מדת'.

Breorn

את Breorn שסגרה את הערב ראיתי בפעם הראשונה – ומהתגובות של האנשים שכבר מכירים את הלהקה, הגעתי לצערי מאוחר מדי. לצערי אני לא יכול להשוות אותם להרכב הישן עם איתן אבל הבנתי בנתיים שנכון לעכשיו – זה לא זה. ישי הגיטריסט עבר לעמדת הסולן וגויסו שני גיטריסטים חדשים – אריאל מ-Decayed Soul הוא אחד מהם.

אני פחות מתחבר לסגנון שהלהקה מנגנת – מעין מטאל דרומי שכזה שמושפע ישירות מ-Crowbar והקטעים הבלוזיים יותר של פנטרה. בניגוד למה שהיית מצפה הלהקה לא יצאה כבעלת השואו המטורף ביותר כי אם ההפך הוא הנכון לגמרי. שני הגיטריסטים עמדו כמעט ללא נוע במשך כל ההופעה מה שלא כ"כ השתלב עם הקפיצות המטורפות (שהצילו לי לגמרי את ההופעה) והדאחקות שישי הריץ עם הקהל. רועי חן זה רועי חן והוא עדיין אולי המתופף האהוב עלי בארץ. Feel וגישה כזו על התופים גורמים לי פשוט לשכוח משאר הלהקה ופשוט לבהות בבן אדם מנגן… מדהים… כמובן שלא יכלנו לוותר על הפירוק הטקסי של הדאבל פדאל של רועי שגרם לעצירה של כמה דקות בהופעה. לא נורא בכלל מכיוון שאז אריאל החל להראות מה הוא יודע לנגן. בואו פשוט נגיד שיכלתי לספור יותר מכמה גיטריסטים שלא סגרו את הפה במהלך ה-4 דקות של ההפסקה.

מבחינתי הופעה שהתפספסה ואני מאד מקווה שזה בגלל שהם עדיין לא סגורים על עצמם עם ההרכב החדש. מחכה בקוצר רוח להופעה הבאה.

מספר עובדות מפתיעות על הערב:

1. לא היו שום קאברים במשך כל הערב – למרות שיותם אבני היה על הבמה.
2. הסולן שהכי פחות זיין את השכל על הבמה – יותם אבני.
3. הגיטריסט של Fatal ראה לנכון לבצע את השיר האחרון שלהם אי פעם על הבמה – עם שיער אסוף…
4. מסתבר שאנחנו עבד, אני שיכור, אתם מתים ואון אימפוטנט.
5. הנהלת ההיינקן הבימה קלאב מכה שוב (דו-משמעית) והחצי שעה הראשונה של התקלוט עברה ללא תקלוט והחצי שעה השניה על ווליום 4.
6. אני לא חושב שאי פעם שמעתי תקלוט כ"כ לא קשור לערב שזכה לכ"כ הרבה מחמאות – מהלהקות שהופיעו בערב.
7. חלק מהשירים שסבא "קנטור" שם בתקלוט:
Allan Holdsworth – Metal Fatigue
Naked City – Speedfreaks
Martyr – Hopeless Hopes
Actual Time – Crank

(יוגב סיטון)