Opeth 2012

צילם: טל צבר

הערב הזה כבר התחיל טוב: ברגע האחרון התברר שכן, הולכים לראות את Opeth, במפתיע לא היו שום פקקים או תסכולי חניה אופייניים לתל אביב, ואפילו בכניסה לא עשו שום בעיות עם רשימת המוזמנים וצ'יק צ'ק התייצבנו בהאנגר 11 לראות את הלהקה המדוברת בפעם השלישית שלהם בארץ. הפעם הראשונה זכורה לי כחוויה קסומה ואחת ההופעות הבלתי נשכחות שראיתי כאן: תור ענק של אנשים בכניסה ל"תיאטרון" הקטנטן ביפו, כולם אדיבים ומחייכים ולא דוחפים בצורה לא-ישראלית בעליל (ולמרות שחצי מהם נאלצו להשאר בחוץ כי נגמרו הכרטיסים), ההתרגשות שבלראות בפעם הראשונה את אחת הלהקות שאני אוהבת במיוחד, ועוד מיד אחרי האלבום Ghost Reveries שגרם לי להדלק עליהם סופית אחרי יחסי אהבה-שנאה לא פתורים. הכל היה צפוף ומגעיל ודביק, ויצאתי משם עם שלל שאריות די.אן.איי לא שלי, אבל אולי דווקא המקום הקטן שיכל לאכלס עד אלף אנשים בלחץ עשה את כל ההבדל וההופעה היתה מדהימה, אינטימית, נכנסת מתחת לעור. הפעם השניה, בהאנגר 11, כבר היתה המונית יותר ומשהו בקסם פג. אחרי הכל זה לא כמו הפעם הראשונה, ואתה כבר לא מרגיש מיוחד, אתה כבר לא אחד מאלף האנשים שהספיקו לקנות כרטיס בזמן, וזה גם נדיר היום להתקל במטאליסט שלא שמע את השם שלהם. זו כבר לא להקה "למיטיבי לכת" בלבד או לווירדוז פרוגרסיביים, הם הפכו לנחלת הכלל. אבל למרות שהריגוש היה חסר משהו, ההופעה היתה מדהימה, הסטליסט מעולה, והסטנד אפ של Mikael Akerfeldt שנון ומצחיק. נכנסתי ללא ציפיות, כי כבר ידעתי מה הם שווים, ובכל זאת יצאתי מאושרת ושמחה ועם צוואר תפוס ואדרנלין בשמיים, ולא הפסקנו לדבר על זה עוד חודשים אחר כך.

ובפעם השלישית, גלידה? האלבום Heritage סימן את הדרך, והיתה לי הרגשה שהסטליסט הולך להיות ובכן, רגוע מדי. כמיטב המסורת של Opeth בהופעות, כשליש מהסטליסט היה מהאלבום החדש, וכל השאר – שיר מכל אלבום (למעט השניים הראשונים שלא כל כך מנוגנים בהופעות שלהם). עם עיכוב אופנתי אבל בלי הרבה יומרה, הם עלו לבמה, ללא להקת חימום, ללא משחקי תאורה-החשכה כדי "לשלהב את הקהל", ללא אינטרו מפוצץ של סימפוניה מורטת עצבים בת עשר דקות. פשוט עלו. והקהל, כהרגלו, אהב אותם, וראו שהם אוהבים אותו בחזרה – החבר'ה השוודים הקרירים כנראה התלהבו מהקהל הישראלי החם, בהופעה הראשונה הם נראו קצת בהלם מהקהל האוהד, וזו לדעתי גם הסיבה שהם חזרו לכאן כבר שלוש פעמים.

ההופעה התחילה בשירים מהאלבום Heritage – "The Devil's Orchard" ו- "I Feel the Dark". היה נדמה שהקהל (כולל אני) לא בדיוק עשה שיעורי בית, ואת רוב החומר החדש לא ממש הכיר, אפילו שיר קלאסי כמו "Face of Melinda" מהאלבום Still Life זכה לתגובות צוננות יחסית, ו- "Credence" מ- My Arms, Your Hearse מלכתחילה מיועד למעריצים הכבדים בלבד. Akerfeldt פטפט קצת שטויות, סיפר על שבדיה ועל המוזיקה שהם מושפעים ממנה, הדגים איך הפולק המקומי משפיע על שירי הלהקה, תיקשר עם הקהל ובגדול, היה מצחיק וכריזמטי כהרגלו. הפעם נחסך מקומו של המשחק המוזיקלי המפורסם שלהם (בו הוא מנגן שירי מטאל קלאסי והקהל צריך לזהות) ובכלל, הוא דיבר הרבה פחות מבדרך כלל, אבל עדיין תהיתי לעצמי איך מישהו שמסוגל לכתוב כאלה שירים מבאסים, חורפיים ורציניים, יכול להיות כזה קליל ומשעשע. כהקדמה ל- "Slither" הוא סיפר על Ronnie James Dio שחוץ מזה שהיה זמר גדול גם ידע לעשות שירים שמעיפים לך ת'ראש, והסביר שהשיר נכתב בהשראתו. פתאום קיבלתי פרספקטיבה אחרת על השיר שלא ממש שידר לי הבי-מטאל בהתחלה, והצלחתי לראות למה הוא התכוון כשהשווה ביניהם.

"To Rid the Disease" מהאלבום Damnation היה כבר הרבה יותר מוכר ואהוב והדים של הקהל ממלמל את המילים נשמעו מכל עבר – אחד הרגעים המכשפים והזכורים לטובה בהופעה ואחד השירים האהובים עליי. חוסר סבלנות כללי התחיל להסתמן ב- "Folklore" מהאלבום האחרון, שיחד עם שאר הסטליסט כבר יצר אווירה הרבה יותר מדי מעיקה, אבל הקהל התעורר מחדש עם ""Heir Apparent (Watershed), סוף סוף עם קצת גראולים כמו שצריך, וזה פתאום חידד לי עד כמה Martin Axenrot הוא מתופף טוב, ועוד יותר ב- "The Grand Conjuration" שסחט תשואות נלהבות, אחד השירים האהובים שהגדירו את Ghost Reveries. "The Drapery Falls" מ- Blackwater Park היה השיר שחיכיתי לו (כן, אני מאלה שמרמים ובודקים את הסטליסט קודם) ורק הצטערתי שלא היו יותר שירים מהאלבום המעולה הזה שעדיין נחשב לאחד האסים החזקים שלהם. אני לא יודעת אם זו היתה בעיה בסאונד, אבל הליינים שניגן הגיטריסט Fredrik Akesson משום מה נשמעו לי לא במקום, חזקים או חלשים מדי ולא קשורים לכלום באופן כללי, מה שהרס לי קצת את השיר, שלא אכזב בפעמים הקודמות. טקס זריקת המפרטים גם הוא לא קופח, ו- Akerfeldt הגדיל לעשות כשכל פעם קרא לאחד מעובדי הבמה, לצלילי מוזיקת סרטים מצויירים, להביא עוד ועוד מפרטים כדי שיהיה מספיק לכולם. כהדרן, כמה לא צפוי, קיבלנו את "Deliverance", אחד השירים העוצמתיים שבארסנל, שעם ליין התופים הבלתי נגמר שלו בסוף היווה סיום מצוין.

האווירה היתה כמו בהופעות הקודמות – אנשים נחמדים ואדיבים, כולם בראש טוב, המקום אמנם היה מלא אך ממש לא צפוף והיה אפשר לעמוד אפילו בשורות הראשונות עם מרחב נשימה וללא דחיפות. הסאונד היה, אפשר לומר, בסדר. כמו כמעט כל מקום פה בארץ, לעמוד בצדדים ומאחור עשוי להיות בעייתי, וכשהתופים התחילו לרעום הכל התבלגן וכאב באוזן. לא היו יותר מדי שירים רועשים, אז בסך הכל הסאונד החזיק את ההופעה. אבל כאן היה החסרון הגדול – רוב הסטליסט הורכב משירים שקטים, מה שאולי התאים להלך הרוח של Heritage, אבל לא ממש להלך הרוח של המאזינים שבאיזה שלב כבר נראו רדומים במקצת. אין לי בעיה גם לשמוע את כל האלבום השקט Damnation בלייב, אבל החומר של Heritage לא כל כך עובר את הבמה בצורה טובה. בצירוף הבחירה בשירים השקטים יותר של האלבומים האחרים התוצאה היתה קצת יותר מדי בשלב מסוים, מה גם שהשירים המוכרים תוזמנו לסוף, וראיתי לא מעט מבטים מבולבלים מסביב של מעריצים חדשים שלא ממש בקיאים בחומרים של הלהקה. מצד שני, ידעתי שככה זה יהיה ולכן גם לא ציפיתי לסטליסט קלאסי יותר כמו בהופעות הקודמות, ובאתי מוכנה להופעה רגועה בסטייל אחר, ללא ציפיות. Opeth הצליחו להרים הופעה מהפנטת ושונה ממה שאנחנו רגילים אליו, אולי זה גם הכיוון שהלהקה הולכת אליו בעתיד (בכל זאת, מתבגרים, למי יש כוח לדת' מטאל וגראולים עכשיו…), בחירת השירים יכלה להיות מאוזנת יותר, וכך גם סדר ההצגה שלהם, אבל חוץ מהבאסה שלא הספקתי להכיר את Heritage לעומק לפני ההופעה, לא התאכזבתי. זה לא היה קסום כמו ההופעה הראשונה, לא אנרגטי כמו ההופעה השניה, אבל זה היה עדיין, לגמרי Opeth.

Setlist:
The Devil's Orchard
I Feel the Dark
Face of Melinda
Slither
Credence
To Rid the Disease
Folklore
Heir Apparent
The Grand Conjuration
The Drapery Falls
Deliverance (הדרן)