Power And Prog To The People

מה אומר ומה אגיד, יש גם טיפת מקוריות בסצינה הישראלית. כשלהקות דת' לסוגיו צצות כאן כמו פטריות אחרי הגשם, הרבה זמן שלא שמעתי חומר קצת אחר, ועוד בלייב. אפשר להבין זאת – אחרי הכל, הרבה יותר קל לשלהב קהל בסגנונות אלימים יותר, אך ההופעה שהתקיימה במועדון הקולטורה ביום שבת האחרון הוכיחה שאפשר גם אחרת. הערבוביה היתה מושלמת: ראפ משולב עם מטאלקור, פאוור, פרוגרסיב – ויתרה מזאת, הערב היה ברובו על טהרת שפת הקודש. מוזר? בהחלט, וערב שלא יישכח למפגיני הנוכחות שהגיעו ולא שכחו לפרגן למרות מספרם המצומצם. ואולי דווקא בזה טמון חלק מהקסם: היכולת לראות את הבמה בלי להמחץ על ידי עדר זבי חוטם זועמים (דהיינו, פוגו), ההרגשה שהביצוע כולו עבורך, המקצועיות המופגנת למרות הקהל המועט. תגידו מה שתגידו, יש משהו חם ואישי בהופעות אינטימיות כגון זו.

הפרצופים

ובכן, לאחר חלומות בעתה שבהם הצלחתי להפסיד את ההופעה, דייקתי והתייצבתי במקום בשעה היעודה. להקת "הפרצופים" עלתה ראשונה, באיחור אופנתי מקובל בהחלט. ציפיתי למעין להקת חימום, אנונימית משהו, כזו שאפשר להעביר בקלות. הופתעתי לטובה – הלהקה, שמשלבת ראפ ומטאל, סגנון שלא ממש שמעתי כאן בארץ, נתנה שואו חינני ביותר. ההגשה היתה היישר מהלב, וניכר היה שהם באמת אוהבים את מה שהם עושים. "אנחנו עושים את זה בשביל הכיף", הם טוענים, וזה פעפע החוצה אל הקהל שלא נשאר אדיש.

כבר מהשיר הראשון שביצעו, "תפוס את זה", הם מיד נכנסו לעניינים. הליריקה ברובה אופיינית להיפ-הופ – יציאה כנגד החברה המקולקלת, מסרי חיזוק וקריאה לעמוד על זכויות, אך היא מנוסחת היטב ולא מתפתלת יותר מדי סביב עצמה. בכל מקרה, קשה היה לקלוט את המילים גם בגלל הבאלאנס, אך בעיקר בגלל שחן אלביליה, הסולן, ירק אותן החוצה במהירות אל המיקרופון בלי להתבלבל לרגע, מגובה בשאגות מהגיטריסט והמתופף.

לאחר כמה שירים מצאתי את עצמי משווה אותם ל-Limp Bizkit רק ללא ההומור והטירוף, אך ההומור החסר לי הגיע בדיוק בתחילתו של "אל תפחד", בו הלהקה פרצה בקריאות "קולולו" ובריף מזרחי למהדרין. "דלתות אכזבה", הסינגל שהלהקה הוציאה, היה השיר שסגר את ההופעה, ובקרוב יתחדשו כנראה בסינגל נוסף. יש ב"פרצופים" תמימות כובשת, אולי בגלל גילם הצעיר יחסית. קהל היעד שלהם לא ברור – הם שרים בעברית מתוך עיקרון, ולא שואפים להכניס מטאל למיינסטרים הגלגלצ"י הנשלט על ידי סאבלימינל ודומיו, אך גם לא סביר שיצליחו לשכנע מטאליסטים הארדקור להקשיב לחומר. או שמא אולי דווקא זה יהיה גשר שיגרום לאנשי הרדיו להקשיב קצת למטאל?

Edgend

בכניסה דרמטית לצלילי קטע אינסטרומנטלי תזמורתי מרשים שהרטיט בי את קצות העצבים באופוריה, Edgend עלו אל הבמה אפופת העשן. Edgend, שלא מזמן הוציאו את ה-EP הראשון שלהם, Attached By Insanity, שגם הוצע למכירה בדוכנים, ביצעו את כולו בהופעה, יחד עם חומר חדש.
השבירה מהקטע הראשון, "Spectacles Of A Ruination", היישר אל "The Pain" היתה חלקה ומאוד במקום, והצליחה לבנות ולשבור את המתח כהלכה. שרון הלחמי הוביל בחסימות על הגיטרה, בעוד דוד עזוז נותן אטמוספירת קלידים, תפקידים שהתחלפו במידה הראויה.

השיר החדש שביצעו, "Balance", הזכיר לי את Symphony X בתיאטרליות שלו – הוא נפתח בקלידים ושירה שקטה, ומתפתח לריפים מעניינים והרבה יותר פרוגרסיביים מהחומר הקודם. נדמה שהלהקה מתפתחת כל הזמן: ערן גולדשטיין השתפר פלאים ביכולותיו על המיקרופון והציג צווחות פאוור עוצמתיות, ליין הנגנים, שהוחלף כמעט כליל, רק הביא את הלהקה למקומות חדשים. לטעמי "Balance" מהווה את השיר הטוב ביותר מהסט ליסט, ואפילו מתעלה על אלו שב-EP.

קאבר לאיירון מיידן ("The Evil That Men Do") וסולו תופים היוו הפתעות קטנות ונחמדות, אם כי היה עדיף עוד קצת טעימות מהחומר המקורי החדש – אמנם הקאבר בוצע לא רע בכלל, אך הסולו לא חידש לי הרבה למען האמת. "Voices" היווה סיום מוצלח, שיר שהעביר תחושת אבדון מסויימת, ולקראת הסוף גם מתהדר בפלצטים גבוהים. כקודמיהם, Edgend, הפגינו הרבה אהבה כלפי הקהל, ובלייב אף נוסף להם כוח שהיה חסר בהקלטות האולפן. הלהקה לומדת ומשקיעה יותר ויותר בכל פעם בסאונד ובהפקה שלה – מהעיצוב ועד לתאורה, ומוכיחה רצינות ושאיפה לעבור לליגה גבוהה יותר. הוצאת ה-EP היתה הצעד הראשון, החומר החדש מבטיח, ועם ההרכב הנוכחי והתפקוד שלו על הבמה, בהחלט נראה ש-Edgend מצאו את עצמם.

Systema Teleion

שמם כבר הספיק לעבור מפה לאוזן, ההתלחשויות ש-"הנה, יש כאן להקת פרוג מוצלחת" הלכו והתגברו. זוהי רק אחת ההופעות הראשונות שלהם, אך Systema Teleion כבר הפכו לשם דבר. עם קונספט סיפור "יעל וסיסרא" המקראי ביד, חבורת נגנים מגובשת ומוכשרת, ולחנים שהצליחו להשאיר את שומעיהם עם פה פעור – Systema Teleion היו ההיי-לייט הבלתי רשמי של הערב. החומר, שהתגבש כמה שנים, וכימיה נהדרת בין חברי הלהקה, כזו שהספיקה להתפתח כבר מימי מגמת מוזיקה בתיכון, הופכים את Systema Teleion ללהקה שמכוונת על מנת לפגוע.

כבר בשיר הראשון המחולק לחלקים שונים הם סוחפים לשבירות, משחקי קצב, ריפים אתניים, סולואים מרשימים, וכשהסולנים פצחו בשירה בעברית, הרבה פרצופים בקהל לבשו ארשת תימהון, שהתחלפה בהבעה של עונג במהרה. אודה ואתוודה, עברית היא ממש לא כוס התה שלי, אבל זה בהחלט מיוחד, מכיוון שרוב החומרים בעברית רכים יותר. כאן זה אינו המצב – ההרגשה היא כמו לשמוע Dream Theater (וללא ספק, הלהקה מושפעת מהם), רק בעברית. אמנם את המילים היה קשה לשמוע, אבל הלחנים והביצוע היו מופתיים. הלהקה ישבה "Tight" כאשר הובילה אותנו דרך הסיפור המקראי, שנהפך בשלב מסויים לסיפור אהבה, שלטעמי היה קיטשי במקצת. אולי היה עדיף להשאר נאמנים למקורות.

ולא רק פלאי האינסטרומנטל, דודי סרוסי ("קוליטיס") ושירן שחר, הובילו על המיקרופון יחד ולחוד, שילוב מנצח. שירן הרשימה ביכולות שלה, והצליחה להגיע גם לצלילים גבוהים בעוצמה מספקת. מה שהפריע לי מאוד בעין היתה העובדה שבכל פעם שהכלים פרצו קדימה, הסולנים ברחו מהבמה. אפשר להבין שקשה לנגנים שנדרשים לדיוק טכני כזה לתת שואו, אבל כשציפיתי לראות את מחלפותיה הזהובות של שירן מתעופפות בהד-באנג, או את דודי קופץ בהתלהבות, התאכזבתי קשות. אכן, שיעור ללמוד ממירי, סולנית Distorted. אם אשווה להופעת הבכורה שלהם, בהופעה הזו הסאונד היה פחות טוב, וקטעים מסויימים קוצצו מהקונספט בגלל לוח הזמנים. כך, סולו קלידים והפתעות אחרות נאלצו שלא לקבל את מקומן הראוי, אך למרות כל המגבלות והקשיים, Systema Teleion אכן מסתמנים כלהקה שאולי תהיה הבאה שתכוון לחו"ל.

לסיכום, היה ערב שכמותו לא חוויתי כבר הרבה זמן. אמנם לא מצאתי את עצמי מסוחררת מהד-באנגינג וזועקת למים, אך זו היתה חוויה מסוג אחר. לשלוש הלהקות היה במה להתגאות, והם עשו את העבודה ברצינות וברצון. כן ירבו.