Prowlers/Somnia Double Feature

צילום: גלעד לוריה גבעון ונועה שיפרין
בכנות – אין הרבה להקות מקומיות שאני באמת, באמת מחכה להופעות שלהן. הסצנה נשלטת כבר שנים על ידי להקות דת' ות'ראש על כל תתי הסגנונות שלהם, והז'אנרים האהובים עליי – המלודיים יותר – לרוב משולבים יחד עם עוד חמש להקות שרחוקות מהסגנון. מקומות שמארחים הופעות נהיו יותר ויותר חוראנים, עם אלכוהול זבל, יחס צונן וסאונד חורק, וכן – זו כנראה גם העובדה שנהייתי קצת צינית מדי וקצת מבוגרת מדי וכבר קשה להלהיב אותי לבוא לכל הופעה רק על סמך התירוץ של "זו אחלה להקה". עם כל זאת, הלהקות המלודיות פרופר שכן פועלות בנוף הישראלי דווקא מאוד מעניינות אותי, ולכן אני מנסה לעקוב אחריהן ולהגיע להופעות, פשוט כי אני יודעת שאני באמת אהנה מזה. דווקא השנה ראינו פריחה מחודשת ללהקות כגון Loud N Clear, Sensorium, Metal Scent, Desert ועוד, חלקן אוטוטו עם אלבום חדש בחוץ. גם Prowlers שעשו החלטה חכמה להתחיל להביא לשולחן חומרים חדשים ריעננו קצת את האווירה המאובקת של האייטיז, ולאחרונה אני מתחילה לראות עוד ועוד פרוייקטים מאוד מעניינים בגזרת הפרוג\הבי, ובמיוחד כאלה שנשים עומדות בראשם.

אך למרות אהדת הקהל ל- Prowlers והסקרנות הגוברת לגבי Somnia, רצה הגורל ודווקא שעה לפני תחילת ההופעה חמאס החליט שבא לו להכנס בת"א. אזעקות, בומים, חוסר ודאות לגבי מה שהולך לקרות. לא בדיוק זמן אידיאלי לקיים בו הופעה, ועד הרגע האחרון עוד נשארתי בבית מחשש שהכל יתבטל. גם אלכס צלמת המגזין נסעה באוטובוסים מירושלים רק בשביל לגלות שאין לה איך לחזור אחרי חצות משום שהקווים מבוטלים בעקבות המצב, ונאלצה לעשות אחורה פנה. את עשר הדקות של הנסיעה בין חולון לדרום ת"א העברתי בספקות והימורים לגבי מספר האנשים שיגיעו, ואם בכלל תהיה הופעה כשמספר חברי הלהקה יעלו על מספר האנשים בקהל. כמה שמחתי לראות שהחששות לא היו מוצדקים! מטאליסטים הצביעו ברגליים והוכיחו ששום דבר לא מפחיד אותם וכמות האנשים במקום היתה מכובדת יחסית להופעה בסגנון הזה. דווקא בגלל הבלגן שבחוץ, האווירה בפנים היתה טובה שבעתיים, ולמען האמת, הלבונטין 7 שההופעות בו מתקיימות בקומת מרתף, אולי לא מצטיין בסאונד או ביחס מדהים, אבל אין ספק שהוא המקום הכי בטוח באיזור…

Prowlers

אחרי כוסית וויסקי ("רק אחת, אני נוהגת") הרגשתי שאני מוכנה לראות את Prowlers בחומר מקורי ובפעם הראשונה כמו שצריך, מאז החימום שלהם ל Iced Earth שהיה קצר מדי ולא ממצה. חשבתי שזה יהיה קצת מוזר לסקר אותם אחרי שתפקדתי בתור הסולנית שלהם בגלגול הראשון של הלהקה, אבל האמת היא שעבר כל כך הרבה זמן, חילופי תפקידים ושינויי גישה מאז, ו- Prowlers פתאום נשמעים לי כמו משהו חדש לגמרי. הלהקה, שמוכרת בזכות קאברים מדוייקים ל- Iron Maiden ובזכות יוחאי דווידוף הסולן, דמות ותיקה בסצנה (Acropolis, Abirolam ועוד), די זנחה את הקו הזה לאחרונה והציגה חומר מקורי ולא מעט ממנו. הלהקה פתחה בסינגל הראשון ששחררה והפך להמנון שלה מאז, “Den of Dismay” והמשיכה עם הסינגל השני שיצא לאחרונה, “Raging Way to Heaven”, שניהם הבי-מטאל לפי הספר, מאוד בסטייל האהוב והמוכר של Maiden. שירי הד באנג כיפיים שהכניסו את כולם למצב רוח טוב. אחר כך באו כמה יציאות מפתיעות יותר, כמו שיר שנכתב בהשראת טולקין והיה בו יותר פולק ושירה "מלכותית" יותר, ריפים פרוגרסיביים ומעניינים, ובאופן כללי תפקידים שהראו לקהל ש Prowlers היא הרבה יותר מחקיינית מיידן מוצלחת, אלא ממש להקה בפני עצמה שמציגה גם חדשנות וקריצות לסגנונות אחרים בתוך החומר המקורי שלה – שעדיין שואב מהבאר העמוקה של ההבי מטאל. גם ה"בלדה" שהם ניגנו היתה שקטה רק בתחילתה ולא הדרדרה לתהומות שעמום שבלדות רוק לצערי נוטות לפול בהן (כן לדעתי רובן נשמעות אותו הדבר), אלא היה בה טוויסט, משהו קצת אחר. ההופעה נסגרה בקאבר ל – "Sanctuary", בחירה טובה שבדיעבד התאימה למצב הבטחוני.

חיכיתי הרבה למהפך הזה של Prowlers, כי מחוות מתחילות לשעמם אחרי זמן מה, והנה הוא הגיע: החבר'ה עושים עבודה טובה, יושבים כמו שצריך, וגם נראים כאילו הם נהנים מזה. אין נטיה להגרר אחרי מניירות אופייניות לסגנון או לשירה גבוהה ומציקה, הכל נשמע מאוד נכון להם וטבעי. גם האנרגיה שלהם מידבקת ומצאתי את עצמי קופצת ומשתוללת ומנסה לנחש מה יהיה התו או הליין הבא (האם קלישאת מטאל מסורתי או שמא משהו שלא ציפיתי לו?) ולפעמים גם הופתעתי. בקיצור, אפשר להכתיר בלב שלם את Prowlers כמלכי ההבי מטאל הבלתי מעורערים בישראל.

Somnia

"רגע, מה???" – זו היתה התגובה שלי כש Somnia סיימו לעשות את מה שעשו וירדו מהבמה. שמעתי עליהם לגמרי במקרה, כשבפיד שלי בפייסבוק עלה הקאבר ל "Feed My Frankenstein" של Alice Cooper. ראיתי בחורה בפרונט וכמובן שהסתקרנתי, הקאבר היה מגניב לחלוטין פלוס דאחקות ויזואליות מה"מייקינג אוף", אז התחלתי לחקור לעומק וגיליתי את הפרונטמנית נועה גרומן, ואת הפרויקט בהתהוות שלה – Somnia. נועה היא אולי עדיין לא שם שמוכר לרובכם, אבל תזכרו אותה טוב טוב כי היא הדבר הטוב הבא שייצא מכאן. מדוברת בזמרת מדהימה שיכולה לשיר כל סגנון שתרצו, סוג של וירטואוזית שכזו שגם גדלה במשפחה מוזיקלית ושרה מגיל אפס. Somnia הוא הבייבי שלה – היא כתבה את החומרים ואספה נגנים סביבה על מנת להוציא את הפרויקט הזה לפועל וגם יש דיבורים על EP בקרוב. כמעט ואין חומרים באינטרנט למעט שיר אחד ארוך, אבל מספיק לשמוע את השיר הזה כדי להבין שמדובר כאן במשהו מאוד מאוד מיוחד, וזה בהחלט הספיק על מנת לסקרן אותי ולגרור אותי ללבונטין תחת מתקפת טילים חמאסניקית.

אחרי אינטרו קצר הלהקה התחילה להפגיז. פרוגרסיב מטורף שלא מפסיק להשתנות, חטיבת קצב מדוייקת להפליא, קונספט תיאטרלי בהגזמה חיננית, ונועה עצמה, עם השיער הבלונדיני הארוך ולבוש סטימפאנק לארפיסטי משהו, היתה נראית כמו פיה שנלקחה היישר מימי הביניים. הקהל הוכה בהלם אבל זו היתה רק ההתחלה. בשיר השני היא תפסה פיקוד על הפסנתר והתחילה לשיר ברכות ובאווריריות אופראית בלדה יפייפיה (וזה שניה אחרי שהיא צרחה את כל הריאות החוצה, בערך) פלוס כמה צלילים בלתי אפשריים ווקאלית. כמובן שבקטע הכי מרגש הפסנתר שבק חיים והלהקה התנצלה במבוכה מחויכת שמכיוון שזו ההופעה הראשונה שלהם משהו היה חייב לקרות. עד מהרה התקלה סודרה והסתבר שלבלדה המתוקה יש המשך כאסחיסטי יותר.

ועדיין, ההסלמה נמשכה בגזרת Somnia, וכשחשבנו שכבר ראינו הכל פתאום עלו לבמה ארבעה "נזירים" בגלימות שחורות ומגילות קלף לצורך ביצוע השיר "Shards", אותו שיר ארוך (כעשרים דקות) ששוחרר לרשת. בכנות, לא ראיתי כזה דבר מטורף מימי. נועה נשמעה כאילו היא שרה תפקידים של חמש דמויות במקביל ונעה בתזזיתיות בין שירה מתוקה לגבהים אופראיים לצעקות ועד לגראולים של ממש, הנגנים הפגינו וירטואוזיות בחומר הממש ממש לא פשוט –בתכלס, הפרוגרסיביות של זה היתה יותר מדי אפילו בשביל מי שאוכל שבע שמיניות לארוחת בוקר. ואז מקהלת הנזירים נכנסה לפעולה והקריאה\שרה מילים מהקלף, במה שהדגיש את התיאטרליות הקונספטואלית של כל העניין, וזה היה השלב בו פשוט נגמרתי מאושר צרוף. ממש כמו לראות סרט על הבמה, הכל התחבר: הלבוש, השואו הדרמטי, החומרים… לקינוח, קיבלנו את הקאבר המדובר שסיפק לנו יציאה קלה מההלם של מה שהלך שם עכשיו, ועדיין הפרצופים של הקהל בסיום הדבר הזה היו שווים הכל.

הבעיה העיקרית שלי עם Somnia היא הבלגן הגדול שהולך שם. קשה לעקוב אחרי השירים כי הם כל הזמן משתנים – לפעמים גם עד לרמה שזה מרגיש מאולץ ורק "בשם הפרוגרסיב". גם היכולות הווקאליות המדהימות של נועה מרגישות פה ושם קצת כמו מפגן יכולת, כשבמשפט אחד היא עוברת בין שלושה סולמות שונים. זה מעט מוגזם מדי ודווקא משיג את המטרה ההפוכה – במקום לרגש או להעביר את הסיפור והדמות, זה בעיקר מבלבל כי אני פשוט לא מבינה מה הולך שם. בקאבר המוכר ההתחכמות אפילו בלטה יותר כשהבית הראשון בוצע בגראול, השני במתיקות, ותכלס? זה היה נשמע הכי טוב בקטעים של ההבי מטאל.

יש לי הרגשה שמכיוון שמדובר בחומרים ראשונים הלהקה מנסה למצב את עצמה כמשהו שלא נראה כאן קודם, ועל כן "מקיאה" בשירים שלה את כל יכולות ההלחנה, הנגינה והשירה בבת אחת – וזה לגמרי בסדר – אבל כשיגיע היום להקליט אלבום באורך מלא אולי זו תהיה החלטה נבונה לבנות עמוד שדרה יציב וברור לחומרים ולוותר על הפגנות היכולת לטובת העברת הנקודה בצורה הטובה ביותר. כמובן אני גם לוקחת בחשבון שזה מסוג המוזיקה שנדרשת היכרות מוקדמת איתה.

למרות החסרון הזה, הטירוף של ההופעה פשוט שאב אותי פנימה, וזה מה שחשוב בעצם – כי זה מוכיח של- Somnia אין מעצורים, אין שום דבר שהם לא מסוגלים או לא מעזים לעשות ולכן בהכרח גם יגיעו רחוק, ואני בהחלט אעקוב אחריהם באדיקות לראות מה המשך הדרך עבורם. זו הלהקה הכי מעניינת ששמעתי לאחרונה (אם לא בכלל) וכפועל יוצא גם הוחלט פה אחד שלא הולכים יותר להופעה שאין בה מקהלה גרגוריאנית. אחרי מה ש Somnia עשו ללבונטין, לא נסתפק בפחות מזה!