סיקור פסטיבל – Graspop Metal Meeting 2005
מאת: דנה אילון ותומר עמדי
פסטיבל Graspop Metal Meeting אשר מתקיים מדי שנה בדיזל שבבלגיה, חגג השנה 10 שנות קיום במתכונתו הנוכחית (לפני זה הפסטיבל היה קצת יותר מיינסטרים). עם ליינאפ מבטיח שכלל כ-50 להקות, ביניהן Nevemore, Dio, Megadeth, Dream Theater, Iron Maiden, Slipknot ועוד… נראה כי לא היה מישהו שרצה להפסיד את הפסטיבל השנה (אלא אם היו לו תוכניות אחרות \ טעם מוזיקלי שונה).
גם מישראל התאספה לה משלחת מכובדת של אנשים מכל רחבי הארץ שפרצו את חסכונותיהם \ איימו על ההורים \ התגנבו למזוודות והכל במטרה להגיע לבלגיה ולראות את הלהקות האהובות עליהם במשך שלושת ימי הפסטיבל. שניים מאותם אנשים רבי תעוזה היו תומר עמדי ודנה אילון – ושניהם יספרו לנו, כל אחד מנקודת המבט שלו, על החוויות שלהם בדרך לבלגיה וההופעות שנכחו בהם ביום הראשון של הפסטיבל.
הבוקר שלו: בוקר חמישי, השמש זורחת ואני פוקח את עייני. מעניין מה יש לי היום? אני שואל את עצמי, אה כן! לטוס לגראספופ! אני קם מהר, מתארגן, נפגש עם כל החבר'ה שלי ונוסעים לשדה תעופה. כמו ישראלים טובים כל המשלחת עסוקה בקניות קדחתניות בדיוטי פרי (מיקסר לדודה, טלפון אלחוטי לאמא, וויסקי לאבא… וכו'), אנחנו חותמים את מסע הקניות המטורף (לא לפני שהספקנו להצטלם עם רפי גינת!) בהרמת כוסית חגיגית במקדונלדס ועולים למטוס. הרכב האוכלוסייה במטוס דיי משעשע: כמה זקנים, צוות של מגדת' והרבה מטאליסטים רעשנים ושיכורים (כבר בשלב זה של הטיול…), אחת הטיסות היותר טובות של חיי.
הבוקר שלה: 7 בבוקר, יום חמישי, אני קמה לצליל השעון המעורר. למה כל כך מוקדם אתם שואלים? בגרות באזרחות, כמובן. אז אני קמה, עושה בגרות… וחוזרת הביתה להתארגנות סופית לטיסה. הסימונים בצ'קליסט מתרבים (בחורה או לא בחורה?), התיק סגור, נגן ה-Mp3 והחומר לבגרות במוזיקה (שתהיה אחרי הפסטיבל) בתוך תיק לטיסה – וזהו. הנסיעה לנתבג נראת ארוכה מתמיד. שדה התעופה, הסיור בדיוטי פרי כמובן לווה כל כמה דקות בפגישת אנשים אחרים שטסים לגראספופ… ויאללה, לטיסה! התיישבתי במקום שלי, ואחרי כמה דקות התיישב לידי אדם שמסתבר – אחרי כמה דקות של שיחה – שהוא מנהל ההפקה והבמה של מגהדת'. בהחלט הטיסה הכי רועשת שאי פעם הייתי עליה – ומהנה בהתאם!
הערב שלו: אז הגענו לבריסל, וגוט-דיים, לא מחשיך במדינה הזאת – 11 בלילה והשמש מתחילה להראות קצת סימנים של שקיעה. הגענו לחדרים, התארגנו ויצאנו לשתות איזה בירה בלגית טובה, חזרנו עייפים אך מרוצים ומחכים ליום הגדול.
הערב שלה: הגענו לבריסל וברכבת התפצלנו לתחנות שונות (מלונות שונים). אבל לא לפני הגילוי המפתיע שב-10 בלילה עדיין יש אור בחוץ! מהרכבת לקחנו מונית למלון, התקלחתי וישר למיטה.
הבוקר שלו: אנחנו קמים מהר (ושעה יותר מוקדם מהנחוץ, עקב שאיזה מישו שכח לכוון את השעון לזמן בלגיה!), מתארגים על ההסעה שמתן (aka דוד בני) הזמין מראש ומגיעים למתחם הכניסה. הדבר הראשון שמכה בך כשאתה מגיע, זה החום המטורף שהיה שם. אנחנו מקימים את האוהלים ויוצאים למסע בעקבות המים, לא לפני שכולנו עברנו ללבוש מנימליסטי ביותר (מי אמר שאין יתרונות לחום?). לאחר התנסויות שונות עם מיי חלודה בשירותים, מיי יוקרה של המקום (2 יורו ל-250 מיליליטר!) ומיי פרסטיז' שהצלחנו לקמבן עקב משלחת קניות ששלחנו לעיירה הקרובה, הגיע סוף סוף הזמן ללכת למתחם ההופעות
הבוקר שלה: קמים מהר, אוכלים, מתארגנים – ולאחר קניית מים, לחם ופחיות בירה (לא לי!) במכולת מקומית – מוצאים תחנת Tram שתיקח אותנו לתחנת הרכבת. בזמן ההמתנה לטראם, אני נשארת לבד לכמה דקות ופתאום עוצרת לידי מכונית שבה שני בחורים בלגים שמתחילים לדבר איתי. עד שהם קולטים שאני לא מבינה אותם, מסכמים ב-I Looooooooooooooove וממשיכים לדרכם. מעניין איזה טריפ הם אכלו לארוחת בוקר. בכל מקרה, מבריסל נסענו לאנטוורפן – שם כבר מרגישים את גראספופ קרוב קרוב, הרציף כולו מלא במטאליסטים! משם, הנסיעה למול הייתה מלאה במטאל בפול ווליום והרבה אלכוהול. עד שהגענו למול החום כבר הכה. כולם עומדים בתור שלא נגמר ומחכים להיכנס למתחם הקאמפינג שנמצא רחוק מדי ממתחם הפסטיבל. אני התקמבנתי על צמיד פסטיבל משלי כמו ישראלית מצויה – ונכנסתי למתחם הקאמפינג דרך היציאה 😉 לאחר התמקמות במאהל הישראלי והחלפה לבגד ים במקום חולצה (עע לבוש מינימלי בטור של הכורדי לידי), פילסתי את דרכי למתחם הפסטיבל.
דנה: במרחק של כ-15 דקות הליכה מאזור הקאמפינג (שהרגישו כמו הרבה יותר בחום הנוראי שתפס אותנו) היה מתחם הפסטיבל. דוכנים של בגדים, אוכל, שתייה, משחקים, דיסקים ומגזינים שונים מכל כיוון, ובין לבין היו גם שני אוהלים גדולים (Marquee 1 & 2) והבמה המרכזית, שהייתה Open Air.
Alter Bridge – דנה: ההופעה הראשונה של הפסטיבל, מבחינתי. הגעתי בקלות לשורה הראשונה – רוב הקהל הגיע מאוחר יותר כדי לראות להקות יותר גדולות. תכלס, ההיילייט של ההופעות ברגעים של חום כזה היה העובדה שהשפריצו על הקהל כמויות מטורפות של מים. אבל מעבר לזה, היה פשוט כיף. מוזיקה קלילה יחסית לפתיחת הפסטיבל – התאים לי בול! הלהקה נתנה שואו חביב, לא משהו מרשים במיוחד. התבאסתי שהם לא ניגנו את השיר האהוב עליי, Broken Wings, אבל.. ניחא. בין השירים שהם כן ביצעו:
Find the Real, Metalingus, The End is Here ו-Open Your Eyes שסיים את ההופעה. ההפתעה הגדולה הייתה כשהגיטריסט, מארק, ניגן את Eruption – סולו גיטרה של ואן היילן – באופן מושלם למדי, אם תרשו לי לציין. ההופעה נגמרה כשאני ספוגה במים ומאושרת מהעובדה הזאת. מזגן טבעי ממש!
Caliban – תומר: אנחנו מגיעים לשורה הראשונה (משפט שיפתח עוד הרבה סקירות פה) ומחכים בסבלנות להרכב הדת'-קור הגרמני שיעלה. יוצא אלינו סולן שנראה טיפל'ה מתרומם עם האיפור בעיינים, גיטריסט עם כובע (סאבלימינל?), מתופף חצי ערום עם קעקועים מצחיקים ועוד גיטריסט ובסיסט שנראים דיי נורמלי. מסתבר שחששותי התבדו ואין שום-דבר מתרומם בסולן הנל שכן תוך דקות המקום געש, הסאונד היה ברמה גבוהה והסולן שבר עם שירה מעולה, אפילו יותר טובה מהדיסקים האחרונים שלהם (The Split Program Vol 1 & 2, Opposite From Within).
אי אפשר לשכוח גם את ההפעלות הנהדרות שהסולן עשה לקהל, כל שיר קיבלנו הנחייה אחרת, אחת מהן הייתה כשהוא ביקש מהקהל לחצות עצמו ל-2 קירות ב-2 צידי האוהל ולפי סימן שלו פשוט לרוץ אחד אל השני ולהתכתש כמו במלחמות ימי הביינים עד כאוס מוחלט – וכך וצפיתי לראשונה בחיי ב-וול אוף דת' מטורף לייב! דרך מעולה לפתוח את הפסטיבל, ולהתרגל לזה שבשלושה הימים הבאים אני אקבל סאונד אדיר לצד שואו וקהל שאוהב לשתף פעולה.
Papa Roach – תומר: יצאנו אל האויר הפתוח ועל הבמה המרכזית פפה התחילו להפגיז, כראוי ללהקת אלטרנטיב/ניו מטאל אמריקאית הם נתנו אחלה של שואו! הסאונד היה לפנים וברור, כמו כל להקה בערך שהופיעה על הבמה המרכזית. ניגנו שם אחלה ביצועים ל-Getting Away With Murder ו-Be Free Last Resort. אני לא ממש בקיא בחומר של הלהקה, אבל נראה כאילו הקהל נהנה מאוד והשתולל כראוי (פתחו לאחד החבר'ה שלנו את השפה, כל הז** לו), הסולן נתן את כל מה שיש לו ותיקשר מעולה עם הקהל ושאר החבר'ה ישבו בנזונה!
לאחר מכן תפסנו קצת מנוחה, אכלנו ואפילו הספקנו ללכת ולקבל חתימות מהדוד דייב (שהיה מאוד נחמד והבטיח לבוא לבקר בחורף) ומנוורמור. עכשיו הייתי מוכן לאחת ההופעות שיותר ציפיתי להן בפסטיבל…
Within Temptation – דנה: בשבילי ההופעה התחילה עוד לפני שהלהקה עלתה – רק מלראות את הבמה. הסתכלתי לכיוון אחד לרגע ואיך שהסתובבתי חזרה פתאום קולטים שעמוד ענק מתנפח שם! הסטנדים של הקלידים מקושטים בצמחים! התופים! התפאורה הכוללת – פשוט תאווה לעיניים! (טוב.. נסחפתי.. Sue Me).
שרון, הזמרת המרשימה בהחלט, עלתה לבמה עם סיום האינטרו ישר ל-Stand My Ground ומשם חברי הלהקה ביצעו כמעט את כל האלבום האחרון וגם את רסטלס אם אני לא טועה. בכל מקרה, אחרי כמה שירים הייתי צריכה לחתוך לאוהל שבו מגהדת' הופיעו כדי לתפוס מקום טוב.
The Dillinger Escape Plan – תומר: ושוב אנחנו בשורה ראשונה, מתרגשים ומחכים. לבמה עולים חמשת המטורפים שמנגנים מת'-פאנק-קור עם השפעות ג'אזיות מובהקות וקורטוב של טירוף. יש לחבר'ה האלה את השואו הכי מטורף שראיתי בחיי, הסולן פשוט זורק את המיקרופון כל 5 דקות בעצבים, מטפס על העמודים של האוהל ושר משם, או סתם בועט במוניטורים להנאתו. הגיטריסט עסוק בלטפס על מוניטורים, לבעוט, לקפוץ ובעיקר להזיל ריר על עצמו (תרתי משמע, הבחור פשוט מרייר). ואז אתה עוצם עיינים והכל יושב מושלם וברור כמו בדיסק, כאילו הם בכלל לא מתאמצים.
זה לא אנושי פשוט, לא אנושי להחזיק את זה ככה. מלבד כמה בעיות טכניות קלות, המולטי אפקט כבה לגיטריסט כמה פעמים והמיקרופון שבק חיים לרגע (טוב תזרוק אותו 30 פעם על הרצפה, למה אתה מצפה?), הכל היה מושלם. דיי ריחמתי על הסנג'ר בוי שהיה צריך לרוץ כל 30 שניות ולסדר משהו אחר שהחבר'ה פירקו/העיפו מהבמה. קיבלנו ביצועים מעולים לרוב האלבום האחרון גברת מכונה (Miss Machine), שואו חולני וביצוע מעולה, הופעה פשוט מושלמת, משאירה את הפיות פעורים (אפילו הספקתי לשיר האחרון של מגהדת').
Megadeth – דנה: מגהדת' היא אחת הלהקות האהובות עליי בכל הזמנים, אז שאני לא אהנה סוף-סוף לראות אותה לייב? כל מה שחסר לי היה מרטי פרידמן והייתי בעננים. אבל מרטי לא היה ולראות את דייב מבצע הכל עם ההרכב הנוכחי בטח היה עדיף על כל הערבי מחווה בארץ (אני לא מזלזלת, אבל באמת, מה יש לקלידנית של להקה לעשות בערבים כאלה?). די עם הקיטורים, הלאה עם הסקירה.
הסט כלל בין היתר את השירים Blackmail The Universe, Skin of My Teeth, Hangar 18, A Tout Le Monde, Trust, Symphony of Destruction ו-Peace Sells, אכזב אותי שינוי הסולו הערבי של Holy Wars (נו, הזה שיש ב-2:15 של השיר) ובפלייליסט היה כתוב גם את Tornado of Souls שמסיבה לא מובנת לא בוצע… אבל כל השאר היה פשוט אדיר, ביצועים מעולים לשירים שרבים מאיתנו גדלו עליהם וגם לחדשים יותר. ההופעה הסתיימה כשארבעת חברי הלהקה בקדמת הבמה, מוחאים כפיים. קצת לפני שנוורמור עלו, השתעשנו מאד כשקלטנו שיש בובה קטנה של ישו לפני המוניטור הקדמי – ולא רק זאת – מישהו דאג שהיא תחזיק סיגריה.
Nevermore – תומר: אחרי מגהדת' נשארנו עומדים במקומינו ושוב התבצרנו בשורה הראשונה, אחרי המתנה של 45 דקות מאוד מתישות (בכל זאת כבר היה איזה 1 בלילה) וצפייה בג'ף הגיטריסט המוביל מגיח מדי פעם לעשות סאוונד, הם עלו! הסט נפתח בהפצצה של Emenies Of Reality ועוד לא הספקנו להבין איפה אנחנו וקיבלנו איזה Narcosynthesis לפנים.
אומנם הסאונד לא היה מעולה ולטכנאי תופים היה דיי הרבה עבודה (מרטין הזה חתכת מעיף מצילות), אבל השואו היה מעולה והסולן, ווארל דין, נתן את כל מה שיש לו (כן, זה כולל הצקות חוזרות ונשנות לבסיסט, בעיטות בתחת וחיבוקים – מישו אמר נשנש?). הנגינה הנקייה והמקצועית של ג'ף הורגשה בשיר The River Dragon Has Come,ובכלל, בכל סולו אפשרי שהיה לו. סטיב, הגיטריסט השני בהרכב, נתן שואו שובר ונוכחות מעולה על הבמה.
אחד מרגעי ההיילייט של ההופעה היה בשיר The Heart Collector, כשכל הקהל פשוט צרח את המילים בפזמון והלהקה הפסיקה לנגן, רק אז באמת מרגישים את העוצמה של קהל טוב. ולבסוף, קיבלנו גם פריוויו חביב של 2 שירים מהאלבום החדש The Godless Endeavor. השיר Born, והטייטל טראק של הדיסק The Godless Endeavor… אחח איזה כיף!
הערב שלה: אולי הייתי צריכה לכתוב לילה? אחרי נוורמור איבדתי את החבר'ה הישראלים והתחלתי ללכת חזרה למתחם הקאמפינג. למזלי פגשתי מישהו צרפתי שאני מכירה ולא הייתי צריכה להעביר את ההליכה לבד עם יותר מדי שיכורים סביבי. דרכינו נפרדו לאוהלים שונים, וישר לישון… סיכום היום בשלוש מילים: חם (מדי), מעייף (בהחלט), מהנה (מאוד)!!!
הערב שלו: אז נכון, טכנית כבר היה ה-25 כי זה 2 בלילה, אבל בבלגיה מחשיך ממש מאוחר אז תצטרכו לסלוח לי. אחרי ההופעה חשבתי שאני על סף התמוטטות. חוסר השינה, החום הכבד באותו יום, חוסר השתייה והעמידה המרובה הזאת שלא הייתי רגיל אליה כמעט אילצו את החברים לעשות לי סחיבת פצוע למחנה, נראה לי שהדבר היחידי שגרם לי לעשות את צעדת המוות הזאת ממתחם ההופעות למתחם הקאמפינג זה האדרנלין מהיום המטורף הזה (אייתנות!) והמחשבה שכבר לילה ולא חם. הגענו למחנה ואפילו לא היה צורך לישון באוהלים, הוצאתי את השקש ונרדמתי כמו בול עץ בשנייה!
לצערינו אין המשך לסיקור… אך מקווים שנהנתם לקרוא!