ערב מחווה ל-Yngwie J. Malmsteen

איך יכול מישהו שהוא לא גיטריסט לתאר ערב מחווה לינגווי מלמסטין? למעשה גם הופעה של מלמסטין בכבודו ובעצמו לא הייתי מסוגל לתאר כמו שצריך, אבל בכל זאת – ישנן חוויות שבשבילן לא צריך להיות גיטריסט, או בעל ידע כל שהוא על גיטרה, שאפשר ליהנות מהן גם בלי העומס התאורטי שודאי צריך כדי באמת לבצע ערב מחווה שכזה.

אולי פה טמון הקסם של ינגווי מלמסטין, אדם שהואשם על ידי רבים בתור גיטריסט נטול רגש אבל עמוס טכניקה ומיומנות נגינה מן המהירות שנבראו. השבדי חובב הזלילה הזה בעצמו מתקשה להגיע להישגי העבר משנות השמונים, אז כנראה מרבית הקסם שלו אבד (ומה שנשאר, נעלם בטיסה במטוס בו הוציא זעמו על הדיילת) אבל זה לא אומר שאפשר לשחזר את הקסם המקורי בביצועי-כיסוי, ואמנם אני לא גיטריסט, אבל בגרסאות קאברים אני בהחלט ובהחלט מבין.

אז דניאל וורפולמיאוב, אותו גיטריסט מלהקת הפאוור מטאל הישראלית (ספק הראשונה שבאמת עלתה על במה וזכתה לכיסוי ברשת שלא הותיר אותה אלומת שם לחלוטין) שהצליח לבצע בעברו עם ההרכב את כל Rust In Peace מתחילתו ועד סופו, החליט לגייס הרכב של עילית מוזיקלית ולקח עימו את יוחאי (הסולן שזימרר בעבר ב-Stone of tears, Damnnation, Redline, … אכן מנוסה הבחור) עם הקול הדרמטי והנוכחות הכריזמטית, את מתן שמואלי (מתופף ב-Armilos, Moonskin, Azazel וגם Matricide – ללא ספק מתופף מהגהנום) בעל נוכחות לא קטנה משלו, והמון אנרגיה להוציא על התופים, כמו כן את אמיר סלומון (בסיסט ב-Damnnation, לשעבר גם-Spawn of evil… כן, תמיד נזכור לו את זה שהוא ניגן בלהקת דת' מטאל אולדסקול !) ואסף מתתיהו, הקלידן של אנתרופיה אותו פגשתי בפעם הראשונה על הבמה היום, והוא הוכיח מיומנות שנעה בין גזעית למדהימה.

כדי לקצר בסיפור ארוך שיכול להמשך על דפים שלמים שיבקרו רק על מחמאות לכל נגן (האמת, זה מה שכתבתי במקור. עורכי האתר פשוט הורידו את זה) תארו לכם את הבארבי, בו כולכם הייתם לפחות פעם אחת, חשוך כולו, מלבד זרקור אחד המבהיק אורו על הבמה. שקט מוחלט עד אשר נשמעים צפצופים ורחישות, ואז עולה דניאל לבמה, לבוש חולצת משי לבנה, מכנסי עור שחורים, שיערו פזור – ממש כמו מר מלמסטין עצמו בשיא תפארתו (בתקופה רזה יותר) מנסר את הגיטרה במהירות שתפיל השתאות בכל אדם שצופה מהצד, ובמקרה שמדובר בגיטריסט, גם תפיל את הלסת של הנוכח לכיוון אימא אדמה, ותניע את מנועי הריר.

אחרי הפתיח המסמר שיער הזה, עלו שאר חברי ההרכב לבצע את השיר הראשון שלהם להערב, Trilogy suite op.5 וכמובן בנגינה מרהיבה. אני לא יודע בדיוק כמה זמן עבד ההרכב הזה על הכנת השירים, אבל מה שבטוח שהנגינה הזכירה במדויק את ינגווי מלמסטין שזה מגיע לדניאל עצמו. אפילו הסאונד המאד ספציפי של ינגווי נשמע דומה בנגינה של דניאל. למעשה אוכל לומר שכנראה ינגווי עצמו לא יכול להשמע ככה בימינו.

עם סיום הקטע האינסטרומנטאלי הזה, עלה יוחאי דוידוף לבמה, כולו רום והדר, ובקול עדין אך כובש נתן את יריית הפתיחה האמיתית של האירוע, עם השיר I’ll see the light tonight. בשלב זה לא ברור מה היה יותר מצמרר לשמיעה, הנגינה של דניאל או השירה המדויקת של יוחאי, שהצליחה לקלוע לקול המדויק של ג'ף סקוט סוטו, הסולן המקורי ששר ב-Marching out.

אחרי הנגיחה המסחררת הזאת, פתחה הלהקה ברצף הלהיטים של מלמסטין, ואני כספקן בנוגע למידת ההכרות של הקהל עם החומר של הגיטריסט המהולל, אכלתי את הכובע כאשר ראיתי את הקהל רוקד ומקפץ (אך לא עושה פוגו, כי היה אסור) ברחבה של הבארבי. החל מ-Liar עד ללהיט האמיתי לדעתי של מלמסטין, שיר שנות ה-80 מובהק, You don’t remember, I’ll never forget שאותו אפילו אני הכרתי, הלהקה נתנה בביצוע יותר מרק מרשים.

יוחאי ודניאל (שהתגלה גם כנותן שירת רקע מוצלחת מאד) נתנו מיטב לא יאומן. אמיר ומתן – מוגבלים הפעם לתפקידי ליווי בעיקר – הקפידו על רית'ם סקשן חזק במיוחד, ואסף הרהיב ביופי מוזיקלי על סט הקלידים שלו, לבוש גם הוא בחולצה לבנה כמו של פיראט או משהו בסגנון. בין לבין הייתה גם הופעת אורח מוצלחת של אסף עינב, ששוב הוכיח שלשיר הוא יודע, ואף יותר טוב משהוא עושה ב-Crossfire. עם תוספות קטנות כמו נעימה אקוסטית שבסופו של דבר הלכה יפה אחרי שההגברה הסתדרה, וכמו כן גם מעבר שינגווי וחבורתו המקורית עושים רק בהופעות, הגיע הדרן. זה היה יכול להמשך זמן רב לולא הקהל הריע קריאות חוזרות ונשנות וההרכב חזר לנגן עוד שלושה שירים, את Rising force ואת Far beyond the sun בתור מתאבן ואז פועם נוספת לאותו הערב את The seventh sign כשיוחאי ואסף שרים יחדיו בדואט מחשמל.

לסיכומו של דבר, רמתו של הערב לא נפלה מכל הופעה של ינגווי מלמסטין כמדומני (ועלתה על רבות שראיתי בוידאו) ולמעשה גם כאחד שאינו חסיד של גיטריסטים, לא הייתי מתנגד לראות את הביצועים האלה על הבמה פעם נוספת, כי מה שהיה שם, גם אם הרוב נלקח מאלבומיו הראשונים של השבדי הדאב, היה הבי מטאל וירטואוזי ומהפנט לעין ולאוזן כאחד. אני לא אומר "כן ירבו" כמו שאני אומר בדרך כלל על ערבי מחווה כי… נו מילא… כן יירבו!

(יותם Defiler)