ת'ראש בירושלים – הדור הבא

זמן רב לא ראיתי רוח חדשה במטאל הישראלי, בטח שלא בדמות הת'ראש מטאל, ולכן כששמעתי שמתקיים ערב להקות ת'ראש מטאל, החלטתי שאני אגיע אליו, לא משנה בכמה זמן נסיעה מדובר, וגם אם מדובר בלהקות שזו הופעתן הראשונה. אז קודם כל לא אלאה אתכם בסיפורים אודות קו 982 השטני שנסיעתו נמשכת כ-3 וחצי שעות, אבל מה שכן אומר לכם שהמקום האינטימי העונה לשם "הג'אם" אולי לא הכי סימפטי ללהקות, או להופעות, אבל בהחלט זה מקום נוח להתמודד עם החבר'ה הצעירים מירושלים כדלקמן.

Fallout – צעירים אבל אופטימים

הלהקה הראשונה שפתחה את הערב הייתה Fallout. מי שמכיר את ההיסטוריה של פיט סטיל, סולן Type O Negative, יודע שלהקתו הראשונה מ1981 נשאה אותו שם. אני בספק אם פיט סטיל ניגן ת'ראש מטאל באותה שנה, אבל פול-אאוט הישראלים בהחלט עושים כן.

הלהקה מורכבת מארבעה נגנים, שני גיטריסטים, בסיסט ומתופף, חבר'ה צעירים שבתחילה נראו כאילו נשלפו מאיזה נקשיה, והם לא כל כך יודעים מה הם הולכים לעשות. אך כשהתו הראשון התנגן, הבנתי שלמרות שהחבר'ה האלה צעירים, הם נשמעים הרבה יותר מבטיחים ממה שהם נראים. אז לסולן-גיטריסט היה אמנם חולצת סלייר שהגיעה לו עד הברכיים, וגשר בשיניים, אבל הריפים שיצאו לו מהגיטרה לא היו מביישים את Death Angel כשהיו בערך באותו גיל.

השיר הראשון עבר חלק, מבחינתי. וכשאני אומר חלק אני מתכוון שהתנועה בקהל נעה בין ערנית למתפרעת. פול-אאוט, כלהקה המקומית המובילה כנראה, הביאו את כל החברים שלהם להופעת הבכורה הנתונה, ואלה הצליחו להדביק פיד-באק הולם ללהקה.
אחרי השיר הראשון שהיווה מכת ת'ראש נוחה לאוזן, פצחה הלהקה בקאבר (ראשון מני רבים בערב זה) למטאליקה, For whom the bell tolls. השיר הזה מנוגן כמעט על ידי כל להקה מתחילה, ואולי זו הסיבה שהלהקה הזו הצליחה לבצע אותו בצורה נאמנה למקור. אמנם השירה של יוני, הסולן-גיטריסט, לא מתקרבת לעוצמה הווקאלית של הטפילד בשום גיל, הנגינה של פול-אאוט הפתיעה מאד לטובה, במיוחד יחסית לגילם הצעיר. מה שגם הביטחון הבימתי שלהם מוכיח שיש דור חדש של להקות בארץ, אני מקווה בכל אופן, שלוקח את המהות החשובה של "גם אם המוזיקה לא הכי מקורית / שוברת – העיקר לשבור את המקום בהופעה חייתית" – ונכון שהם לא בדיוק להבות' או בצפר, אבל יחסית להופעת בכורה מדובר בהרבה מאד אנרגיה והרבה מאד בטחון, אולי משום שהם הופיעו בעיקר מול קהל ידידותי.

שיר מקורי נוסף בשם Torture bounds נדמה לי, משך אנרגיה זהה לזה של השיר הראשון, וזה לווה על ידי רצועה אינסטרומנטאלית ת'ראשית למדי. כמובן לא מדובר באפיות של Call of Ktulu או בכאסח של Into the lungs of hell, אבל עובדה שהדבר עבד מצויין על הקהל, ולמרות השם הדבילי של השיר הזה, Winds of the rectum, הוא הותיר בלאגן ברחבה הקטנה של המועדון / פאב הזה.

הלהקה סגרה את הסט שלה עם קאבר נוסף ויומרני לשיר מס' 1 של מטאליקה, הלא הוא Master of Puppets, הקהל היה מאד נלהב מהשיר והבלאגן חגג עד מאד, כאשר בשיאו, איזה חוליגן עף במקרה על הסולן וגרם לו ליפול על מערכת התופים ולאבד איזה דקה מהשיר, וזה יצר למעשה אתנחתא לפני המעבר השקט. מרשים כמה להקה כה צעירה מראה נסיון רב יחסית להופעת בכורה בנוגע להשפעה על הקהל. עם קצת עוד ליטוש מוזיקלי, במיוחד מבחינת ווקאלס, אבל מעבר לזה, הם במצב מצויין להופעת בכורה.

יתרונות: שואו מלהיב, חומר כבד ומהיר, נגנים בסדר גמור, והרבה מאד מצב רוח טוב. בלט לטובה כאמור הביטחון הבימתי, במיוחד כשזכור שבמדובר בהופעת בכורה.

חסרונות: הבחירה לעשות את מאסטר אוף פאפטס הייתה מאד יומרנית לדעתי, אבל השיר בוצע בסדר גמור, להוציא התנתקות גיטרה בסולו השני. כמו כן, הסולן נשמע מאד חיוור בביצועים לקאברים למטאליקה, הייתי ממליץ לו ללכת על השירה של הת'ראש הגרמני בתחום הזה, או קצת להתאפס על סגנון שירה ייחודי.

ציון סופי: 3.8/5

Mental Infusion – ספיד מנטאל

הלהקה הבאה נראתה מבוגרת הרבה יותר מקודמתה, ואני העלתי לעצמי את הציפיות בהתאם. בכנות, אוכל לומר לכם שאחת הסיבות שבאתי עד לירושלים הייתה בשביל לחזות ברוח הת'ראשית החיה של גיטריסט שמכונה בשם למי, והאמת אני לא יודע מה שמו האמיתי, וזה לא משנה לצורך העניין. הוא הלב הפועם מאחורי ההרכב הזה, וככה הדבר גם נשמע. הלהקה התחברה כולה לכליה, כוללת גם את איגור, הגיטריסט המוביל ב-Stone of tears, ששמח לעזור לחבריו הירושלמים בהרכב המדובר.

ההופעה החלה באינטרו מלודי ומרשים, שבו הוכיח איגור לכולנו, ממש קצת לפני הופעתה של להקת האם שלו, שהוא עדיין גיטריסט שווה ערך למוחות גדולים כמו אדריאן סמית או לפחות קירק האמט. למי עצמו כגיטריסט קצב הוכיח שיש לו יד ימין אימתנית, והבסיסט יהודה, כיפה חבושה לראשו, הוכיח שלא רק חילונים יכולים לעשות מוזיקה טובה. לאחר האינטרו עלה דוד, בחור מזוקן, שיערו קצוץ והוא נמוך קומה כמו UDO בערך, גם עם קול דומה, הציג את הלהקה בשמה, ומיד פצח בשיר, על שם הלהקה, Mental Infusion.

המוזיקה של מנטאל אינפיוז'ן נעה בין ספיד מטאל מלודי, כמו הרגעים הטובים ב-Peace sells של מגה-דת', להבי מטאל מלודי כמו Iron maiden, בעיקר בזכות הנגינה של איגור, שמביא את הטאץ' ההבי-מטאל שלו פנימה. רוב השירים ככולם היו שירי מיד-טמפו, הבולטים ביניהם היו שיר המוקדש להרוגי השואה בשם Ash, ששם הסולן הראה לחני מלודיה נחמדים מאד, ועוד שיר בשם The last season, שהיה סמי-בלדה כסחיסטית למדי.

את ההופעה סגרה הלהקה עם שני שירים מחוברים של מטאליקה, למי, שעד עכשיו היווה בעיקר שירת רקע, לוקח את תפקיד הסולן המוביל ומפציץ בצעקות גרוניות שני קלאסיקות אמיתיות, The four horsemen ומכה נוספת עם Seek and destroy. בחירה מרעננת יחסית לבחירות הדי בנאליות ממקודם, שבהחלט בוצעה כהלכה, בלי איגור הפעם, כאשר למי התמודד עם הסולואים בצורה איכותית למדי.

יתרונות: מוזיקה מלודית מאד, קליטה מאד וסוחפת. התוספת של איגור, גם אם הייתה חד פעמית, נתנה ארומה יפה מאד למוזיקה ולמי לבדו היה החוליה החזקה גם מבחינת בלאגן.

חסרונות: המתופף היה החוליה החלשה בלהקה. מלבד העובדה שהוא נראה לי מוכר בטירוף הוא לא עשה עלי רושם מיוחד, ואני ממליץ לו לעבוד קשה במיוחד על המקצבים המהירים. לפתע חשבתי ש"ארבעת הפרשים" קיבלו האטה בקצת. כמו כן הייתי ממליץ קצת לעבד את השירים, החומר עוד לא מוכן להופעה, שפשוט היו המון בריחות ואובדן זכרון של "מה הקטע הבא? אה כן!" בשינויים בין חלקי השירים.

ציון סופי: 3.7/5

Torn Existence – ת'ראש וקלי-קאמיה!

הלהקה האחרונה לערב הזה היא טורן אקזיסטנס. עם חולצה לבנה ושיער קצר עלה סולן וגיטריסט הלהקה דודו לקצה הבמה, אל מול המיקרופון, הציג את חבריו ללהקה ומיד פתחה בשיר Requiem for the living, שהיה באמת נקודת אמצע מעניינת בין הת'ראש המהיר של פול-אאוט והספיד מטאל המלודי של מנטאל אינפיוז'ן, מה שגם לדעתי נתן את היתרונות של שניהם ולא הפסיד דווקא שום דבר בדרך.

מיד אחרי שיר אחד חלפה הלהקה לקאבר לקלאסיקת המטאל מס' 1 – פרנויד של Black Sabbath. פה הלהקה הוכיחה שהיא יכולה לשים את האישיות הייחודית שלה בשירים. כמה להקות ת'ראש, או להקות מטאל, או להקות רוק בכלל עשו ביצוע לשיר הזה? מה-Cardigans עד Brutal truth, ובכל זאת טורן אקזיסטנס הצליחו לשמור על אישיות ואופי יחודי להם, מה שתמיד מבורך בכל להקה צעירה.

השירים המקוריים של טורן אקזיסטנס התבלטו מעל שאר החומר של הלהקות הערב, בעיקר בגלל ישיבה הדוקה של כל הלהקה יחד, מה שקצת היה חסר לי במנטאל אינפיוז'ן, והקול של דודו היה חזק ומרשים בהרבה מאשר הקול של יוני מפול-אאוט. שירים כמו Blood Revenge היו כבדים ומהירים ללא רחמים, בעוד שיר בשם 13 היה סמי-בלדה עכורה שעוסקת באונס ילדה בת 13. חומר חזק ביחד עם ליריקה חזקה ושנויה במחלוקת תמיד יוצר פוטנציאל חשוב.

לקראת תום ההופעה שאל דודו את הקהל אם הם רוצים עוד קאבר למטאליקה, והאם לא נמאס להם מזה כבר במהלך שאר הערב, או לשמוע חומר מקורי. לצערו (או שמחתו?) היו הרבה מעריצי מטאליקה. מצידו השני של המתרס, באמת קצת נמאס, ולבסוף הגיעו לפשרה – לעשות גם וגם! הלהקה פתחה בשיר נוסף, Cold שמו, רצועת הדגל של הלהקה לדבריה, וסיימה עם לא פחות מ-Creeping death העוצמתי של מטאליקה. ולבסוף, הלהקה חתמה את ההופעה עם ביצוע ליצני לקלי-קאמיה, המזמור הרוסי המפורסם.

יתרונות: חומר חזק ותוכן מלל מעניין, קאברים עם אופי, מהירות ויעילות. שואו יעיל וגם הומור שצריך. הגיטריסט המכונה סניף גם ניגן סולואים שהזכירו לי את כריס פולנד ממגה-דת' בתקופתו. מלוכלכים כמעה אבל עדיין מעודנים וסוחפים.

חסרונות: הסאונד עשה להם עוול, לעומת שתי הלהקות האחרות באופן יחסי. השואו עוד קצת לוקה בחסר, ובדר"כ הפרונטמן צריך לעמוד במרכז הבמה.

ציון סופי: 4.5/5

(יותם Defiler)