DamNNation – הופעת הבכורה

ביום שישי האחרון התקבצו האיכותיים שבאוהבי המטאל המלודי אל ההינייקן בימה קלאב בת"א כדי לצפות בלידתה של תופעה בל-תחלוף. ב-4.6 עלתה להקת הפרוג-ספיד מטאל Damnnation לבמה, בפעם הראשונה תחת שם והרכב זה, ולא השאירה שבויים. ההרכב בהחלט ידוע בנגניו. יוחאי אשר היה סולנה לשעבר של Stone of tears (שגם חנכו הרכב חדש בערב זה) והביאם לגדולה בשנה שעברה, חבר לחברי להקת Hellfire לשעבר (אשר ידועים מכל מיני מקומות, כמו הרכבי מחווה למטאליקה, לאיירון מיידן ומקומות אחרים, וללא ספק נגנים מהשורה הראשונה) ויחד הם יצרו מפלצת פאוור מטאל כנראה בלתי ניתנת לעצירה. כל מילה באבן?

Loud N’ Clear

זו הפעם השנייה שאני קולט את הלהקה הזאת במראית עיני, ומה אוכל לומר לכם, כל מה שחיפשתם בלהקת הבי מטאל נמצא פה חד וחלק. סולן כריזמטי עם קול נקי ומצוחצח, גיטריסט קצב עם גיטרה מנסרת, מתופף מהיר ואנרגטי עם דינמיקה מצויינת, בסיסט מרשים בצורה מהממת וגיטריסט מוביל עם רגש שמטפטף מכל תו. לאוד אנד קליר בהחלט לא מציגים שום דבר חדש בפריפריה של ההבי מטאל וההארד-רוק, רק רוכבים על נוסחה ישנה בת 25 שנה של רוקנ'רול ורוק כבד. אם זה ניצול ציני של אותה נוסחה? בולשיט. למעשה האומץ לעשות את זה לפחות 15 שנה אחרי גוויעת הז'אנר הוא לא סתם מחווה, הוא בגדר עקרון.

הלהקה פתחה עם ביצוע לקלאסיקה יותר זקנה ממרבית חברי הלהקה, לשיר הקלאסי של ג'ודאס פריסט, Breaking the Law, ומיד חלפה לשיר מקורי בשם Your solution. הלהקה הוכיחה מקצועיות רבתי, ויש לזכור שהם תוצר של לא יותר מחצי שנה של חזרות, כנראה ברמה אינטנסיבית גבוהה מהמוכר לי. הלהקה הרביצה סט עצבני שנע בין שיר מקורי לקאבר, והבא בתור היה קלאסיקה מטורפת של Skid Row, מה אם לא Youth gone wild, שחולל אפקט הנאה מטורף בקהל שנכח במקום.

מיד אח"כ פצח מייק המתופף שנראה כמו צ'יף אינדיאני על ספיד בסולו תופים עצבני ועבר לשיר עם שם אירוני, Fast love. לא, לא של ג'ורג' מייקל. הלהקה הותירה רושם מאד חזק בקהל הנוכח, אחד שקשה להתעלות עליו, בזכות שואו מרשים של הגיטריסטים תומר וג'ימי (אלא מי, ג'ימי נון-סטופ, הג'ינג'י, שהביא אופי קצת גראנג'י וקצת גלאמי לתוך המוזיקה). הלהקה סגרה את הסט עם שני השירים, הראשון קאבר לקווין, בשיר I want it all, שם גם יוחאי, סולן Damnnation חבל אליהם לאיזה בית מרוב הלהט שהיה על הבמה, ועוד בשיר שקט – מהאלה שנועדו להיות בלדות שיזכרו 40 שנה כמו Don’t cry או Winds of change. לשיר קוראים Breath ואני בטוח שעוד נשמע אותו הרבה.

יתרונות: להקה מקצועית. לב הוא סולן חזק מבחינה ווקאלית, רומן הוא בסיסט מבריק וג'ימי הוא גיטריסט עם המווווון רגש בנגינה שלו. בחירות הקאברים היו טובות והביצועים לשירים המקוריים או גרסאות הכיסוי זכו לפידבאק מאד חיובי ובצדק.

חסרונות: טוב, אמנם בארץ הסגנון לא פורח, אבל בסופו של דבר, הבי מטאל והארד רוק שמענו מכל חור באירופה. אני מקווה שהם יגיעו להצלחה לפחות כמו אלה, גם מבחינה יצירתית.

ציון סופי: 94

Stone of Tears

סטון אוף טירס ניצבים היום אל מול מבחן קשה. אחרי שיוחאי עזב אותם, ואחרי שהם מצאו סולן חדש בשם אלכס והופיעו איתו הופעה רגועה בערוץ הרוסי בטלויזיה, החבורה הירושלמית ניצבת עם החומר הכבד אל מול הקהל האמיתי שלה, אלה הפוקדים את ת"א, וזאת גם בלי שום ביצוע לשירים של איירון מיידן, שהקנו להם את התהילה בעבר. רק לפני שנה הייתה הלהקה שיא הפסטיבל מלהקות תוצרת הארץ, וכעת מעמדה בכלל לא בטוח שנשאר כזה.

הלהקה פתחה בקטע באינסטרומטאלי, כיאה לזמנים הטובים נטולי הביצועים לאיירון מיידן והמשיכה עם שיר שנקרא Psycho-Metal-Spirit, שם עלה אלכס, סולן הלהקה החדש על הבמה שפתח בשירה יחד עם ביצועיהם של חברי הלהקה. מילות השיר עצמו נכתבו על ידי יוחאי הסולן הקודם, ואין זה אירוני לאותו בחור שמופיע מאוחר יותר באותו הערב לשמוע את השיר פרי עטו מתבצע על ידי הלהקה לשעבר שלו? מעניין איך ברוס דיקינסון הרגיש כאשר שמע את בלייז ביילי מבצע את השירים שלו. אפרופו ההשוואה, אכן הלהקה איבדה מכוחה לאחר שאיבדה את יוחאי, ואלכס באמת יכול לשאת על כתפיו לבינתיים את העול של "בלייז ביילי הישראלי", לא שהבחור הזה אינו מוכשר, פשוט יוחאי לא השאיר נעלי ספורט קטנות מאחוריו אלא יותר כמו מגפי רפת שצריך להיכנס אליהם, ואלכס לא הצליח לצמצם פערים.

השירים של סטון אוף טירס נשמעים טוב, אבל לא טוב מספיק, וזה מאד חבל, במיוחד שהצל המאיים של חברי Damnnation העומדים לעלות כל רגע לבמה, מעיב על הלהקה. גידי מתופף טוב, אבל אחרי מייק הוא נשמע מאד חיוור, והסולואים של איגור הגיטריסט המוביל אינם נשמעים מרגשים ומיוחדים כמו הסולואים של ג'ימי נון-סטופ, אלא יותר כמו סולואים שנלקחו מאיירון מיידן ברעיוניות שלהם – ולכן מזכירים מאד קטעים ספציפיים.

כך יוצא שסטון אוף טירס, גם בלי לבצע שירים של איירון מיידן, נשמעת כמו איירון מיידן, רק בלי שירים מוכרים, וזה לא עובד לטובתם למרות ההבטחה של הנוסחה המדוברת.

יתרונות: סטון אוף טירס הינם נגנים טובים מאד, אלכס היינו סולן טוב מאד עם שואו מעניין. הבלדות שלהם עדינות ורגועות כיאה לבלדות והשירים הקצביים שלהם מכניסים לאווירה.

חסרונות: תקועים בין להקת הארד-רוק מצויינת לבין להקת ספיד מטאל פרוגרסיבי מדהימה, ההופעה של סטון אוף טירס הסתכמה בארבע מילים: "טוב, אבל לא מספיק".

ציון סופי: 80

DamNNation

אחרי ציפייה ארוכה, לבסוף עולים דמניישן לבמה, לצלילי אינטרו מוזיקלי קצת תמוה. האינטרו, שנשמע כמו צלילי גיטרות אותם יכלו הגיטריסטים להנפיק בלי בעיה, מתלבש אל תוך הפתיח האינסטרומנטאלי של הלהקה. מיד אחרי זה עולה יוחאי לבמה, כמו מאהב לטיני לבוש חולצת הור-קור הוא מחמם את הקהל ומכין אותם לשיר הראשון. הקהל משתגע מהנגינה המהירה של שיאון ויניב. זה פרוגרסיב מטאל? זה ת'ראש מטאל לכל הרוחות! זה מהיר כמו Annihilator וחזק כמו Megadeth! אחרי מרוץ עצבני של גיטרות-בס-תופים מגיע חלק רגוע, בו מתחיל יוחאי במנעימות קולו. השיר Forsaken child הוא השיר הפותח, ומיד אחרי בית נקי ושקט הוא הופך לכבד יותר, ועם הסולואים הקורעים הוא חוזר להיות מהיר כמו ברק. שיאון הגיטריסט מפתיע פה ביכולת וירטואזית מדהימה, ידיו מרקדות על הגיטרה במהירות האור והקהל מתקשה לבלוע את המהירות הזאת. ג'ף וואטרס, מאחוריך.

אחרי המירוץ הזה מסביר יוחאי שהם הבטיחו קאברים ל-Symophony X והם אכן יקיימו, ובעוד אנטון מרצף את האווירה בשטיח קלידים, פוצח אמיר בדילוגי בס מהירים כמו פרא אדם, והשיר של ענקי הפרוג-מטאל המדוברים, Sea of lies – מתחיל. הקהל כמובן בקושי מרשה ליוחאי לשיר את המילים ומצטרף אליו לכל אורך הדרך ולפתע נראו לי כאילו 100 האנשים במקום הפכו ל-400.

הלהקה המשיכה להפתיע אותי במשך כל הסט שלהם. תבינו אותי, הכרתי את Hellfire, הכרתי את יוחאי, אבל לא ידעתי שהכימיה מתקתקת כמו פצצת זמן! הם נשמעים כמו להקה שנחתה עלינו מחו"ל והם ממש משלנו. הפאוור מטאל שלהם הוא מהיר ואגרסיבי, משאיר הרבה מאד להקות שנודעו לנו במטאל-האמר מאחורה, השילוב בין הכלים בצורה וירטואזית מגיע לרמות שאולי רק סימפוני איקס חולקים איתם (וכזכור – הם בהופעה לא נשמעים עד כדי טוב כמו באלבומים) ויוחאי עצמו הוא עילוי של גרון. הוא מרצד מקול נקי כסולן הבי או פאוור מטאל בעל אישיות כובשת וכריזמה עד היום שאחרי מחר, ואז מחליף את הסגנון לשירה חצי צרודה המזכירה מאד את פיליפ אנסלמו בתקופת Cowboys from hell, עד ליכולת אישית אשר תגרום לאריק אדמס עצמו להודות בפה מלא שהוא צריך לחלוק את הכתר עם בחור ישראלי ירושלמי! כל זאת ועוד, והנה יוחאי גם משחרר נהמה בשביל הקטע, והיא נדמית כאילו היא בקעה מגרונו של השטן, או לפחות כריס בארנס.

אמיר סלומון, הבסיסט, מנגן על ימהה בעלת 6 מיתרים ופשוט נוגע בכל צליל אפשרי. אולי לא שמתם לב, אבל הסולו בס שהתחיל אחרי השיר Fix the fix המצויין (אשר נוגן אף יותר מההקלטה לדעתי) פשוט לא הסתיים עד חמישה שירים אחר כך. בל נשכח את יפתח, שיש סיכוי רב שמדובר במתופף אם לא המוכשר והמקורי בארץ, אז לפחות בשלישייה הפותחת, והוכחה מהלכת שכל מתופף מוכשר חייב להיות שרוט בראש עד עומק גזע המוח, כשהוא חילק מקלות תופים בזה אחר זה, או התחיל את Painkiller של ג'ודאס פריסט רק כדי להתגרות בקהל. מצד אחר הוא גם הביא סולו תופים חולני ומטורף, ספק מאולתר ספק כתוב מראש, וגם סיפק שירה נקייה מרשימה, וכל זאת איכשהו בבן אדם אחד. יניב הגיטריסט גם הציע ריפים וסולואים מהירים כמו פורמולה 1, והשתולל על הבמה שהקרחת המנצנצת שלו בוהקת למרחק. אנטון הקלידן, שבהתחלה לא שמעו אותו כל כך, הוכיח לכולם שהוא גם כן ברמה של כל חבריו, ביחוד בשיר הניאו-קלאסי הנקרא בפשטות Fun.

מוטי, סולן להקת הדת' Spawn of Evil, עלה לבמה לצד צרחות ה-"שרצים" וה-"דם" מפי המעריצים הנלהבים (אופיר ועומר ממטאליסט, ליתר דיוק) של להקתו, כדי לשיר גם הוא באחד השירים. השיר שנקרא Temple of light, הוא למעשה שיר אשר עוד בימי Hellfire, מוטי נהג להתארח בו כסולן. השירה המצמררת שלו במלוא ריאותיו הגהנומיות נתנה פרספקטיבה חדשה לכל המושג פרוגרסיב מטאל, כעת שהוא טובל בסולן עם קול שמיועד לדת' מטאל ברברי. אכן אורח עם כבוד, שהקהל הבין במהרה איך לעכל. הלהקה חתמה את הסט שלה עם קאבר נוסף לסימפוני איקס, הפעם Out of the ashes – שגם פה איבד הקהל שליטה על אופיו הרגוע יחסית.

בסוף ההופעה החליטה הלהקה לפנק את כולם פעם נוספת ועשתה שוב את Sea of lies, אבל הנהלת המקום המרושעת כבר מאסה באירוע הזה, שנהיה טוב מרגע לרגע, והתחילה להדליק את האורות ולכוון במגה-פון את הקהל לעזוב את המקום. למזלם של בעלי המקום הם לא כיבו את ההגברה עד סוף השיר, כי אם כן, 100 אנשים זועמים, גם אם חובבי פרוג-מטאל, היו יכולים לעשות מגברת אחת מרשעת כמה קציצות בשר.

יתרונות: כל נגן הוא נגן בחסד עליון. יוחאי הוא כריזמטי עד אין שעור, יפתח הוא מתופף מטורף וסולן מצויין בזכות עצמו. שיאון הוא וירטואז עליון ויניב לא נופל ממנו – רק בכמות השיער. אנטון הוא קלידן סוף הדרך ואמיר הוא בסיסט שלובש את אותה חולצה כל הזמן… וגם נגן מצוין.

חסרונות: לולא ההנהלה המרושעת לא הייתה מעיקה, ואחד מהשירים לא היה מתחיל עם פידבאק עצבני, היה מדובר בהופעה מושלמת.

ציון סופי: 99

(יותם Defiler)