Strawberry

צילום: נופר רטיג

שבת בערב זה יום אידיאלי מבחינתי ליציאה. איכשהוא השבת משאירה אותי לא מפוקסת, ולא משנה כמה הבטחתי לעצמי – לא עשיתי שום דבר פרודקטיבי באמת. כשלהקת Strawberry הזמינה אותי להופעת הבכורה של ה- EP שלה שהתקיימה ביום שבת במועדון הסאבליים, שמחתי להזדמנות לצאת מהבית, לשתות בירה ולקבל קצת אנרגיות לורידים, אחרי יום שלם שעבר בעצלתיים.

למרות הנדנודים שלי שהחלו כבר משבע, כמובן שהגענו באיחור אופנתי עקב הסתבכות קלה בדרום תל אביב, איזור שתמיד מצליח לסבך אותי מחדש למרות שנסעתי שם לא מעט. אני איכשהוא תמיד לא זוכרת לאן הרצל מתחבר ואם הפניה היא שמאלה או ימינה, וכמובן שה- GPS החליט לשבוק חיים ברגע קריטי. ניסיתי להרגיע את הבחור שאיתי בתירוצים של "אין מצב שהם יעלו בשמונה וחצי, מחכים שיגיע קהל" – אבל עם המזל שלי, בפעם הראשונה בתולדות הסאבליים, הם אכן עלו בזמן.

הדבר הראשון שהפתיע אותי כשנכנסנו היה כמות האנשים. Strawberry פוצצו את המקום, עד כדי כך שלקח לנו כמה דקות ויצירתיות קלה למצוא מקום לשבת, מה שמסביר את העובדה שההופעה התחילה בזמן. הארגון המחודש של המקום מצויין – הבר שהיה תקוע באמצע האולם הוצב לאורך הקירות, מה שמאפשר ישיבה בפינה עם בירה וחברים וצפיה ממוקדת לאיזור הבמה, מבלי תנועת אנשים מסביב, ומשאיר הרבה מקום לשולחנות ישיבה וספות בשטח שהתפנה. הדבר השני שהרשים אותי היה הסאונד המצויין ועמוס הבאסים, שלאחר כמה הופעות מאכזבות במקום הוכיח לי מחדש שכשהסאבליים רוצים הם יכולים. הדבר השלישי שהכה בי בעוצמה יותר מהשניים האחרים, היתה הכריזמה שנשפכה מהבמה אל הקהל.

כי זה מה שיש ל- Strawberry בטבעיות שאין להרבה אחרים – כריזמה. קודם כל, התיפוף המעולה של אסף קרני תפס לי את האוזן. זה היה חזק, עוצמתי, לא היה שם שום היסוס של להקה לא מנוסה בהופעה החשובה הראשונה שלה. הקצב נשמר בצורה מופתית והיווה עמוד שדרה איתן ללהקה כולה. כשמדובר בזמרות לא גראולריות הניצבות בפרונט, הרבה פעמים אני רואה אותן נבוכות על הבמה, עושות את התפקיד שלהן אבל לא הרבה יותר מזה. כרמל פרג'י לעומת זאת, עמדה שם עם שמלה שחורה קטנה ונוצצת ושיער מתנפנף, מוסתרת מאחורי קלידים, ולמרות שלא התאפשר לה לזוז יותר מדי היא פשוט הקרינה איכות של דיווה. הלך רוח של "אני יודעת מה אני שווה, ואתם לא תגידו לי אחרת". לשם שינוי, היה אפשר לשמוע בבירור את הבסים והגיטרות גם הן לא אכזבו בסאונד מפציץ, עמוס דיסטורשנים, בוסט של כוח ובטחון שסוחף אותך.

אז כן, Strawberry קרובים לפרוג-מטאל יותר מכל סגנון אחר, וכאילו כדי להוכיח את הטענה הזו, כמחווה להופעה של Dream Theater שהתקיימה כמה ימים קודם לכן, הם ביצעו את הקטע האינסטרומנטלי "Erotomania", שלדבריהם היה חסר בהופעה. גיא מאיר הגיטריסט תפס את מקומה של כרמל על הקלידים, ובדיוק מופתי הם ביצעו את אחד הקאברים הטובים ששמעתי אי פעם. קשה לבצע את Dream Theater כמו שצריך אבל משום מה כל להקת פרוג מנסה בכל זאת, מה שייצר לא מעט קאברים כושלים, אבל דווקא זה בוצע כמו שצריך. מה שהציק לי לאורך כל ההופעה אך בלט במיוחד כאן, היה סאונד אחת הגיטרות שהיה קצת יותר מדי גראנג'י ורחוק מהסגנון, בעוד כל שאר הכלים היו עם סאונד כבד יותר כמתבקש.

"Bitch Song" היה אחד הבולטים בהופעה לטעמי, עם מילים מוזרות למדי ממה שהצלחתי לקלוט וקטעים אינסטרומנטליים ארוכים, שבירות קצב בכל תיבה שניה, וקטע אוריינטלי מגניב בו שתי הגיטרות ניגנו סולמות ערביים-משהו. נכון, זה נהיה נורא טרנדי כאן בארץ, אבל מסיבה מסויימת הפעם זה לא נפל למחוזות הקלישאה. בסופו של דבר מדובר באחד השירים היותר פרוגרסיביים ברפרטואר ולפיכך גם היותר מעניינים.
נכון, יש גם שירים כמו "Where Do We Go" או "Breaking Loose" שנמצא ב- EP, הקרובים יותר לסגנון להקות הרוק של הניינטיז, אבל לדעתי זה חלק מהקסם – ושניהם נמנים על קטגוריית השירים הקליטים, שקל להתחבר אליהם דווקא בזכות המלנכוליות שלהם והתחושה שכבר שמענו אותם איפשהוא, אבל בלי קיטש, בלדות לא מעצבנות, כאלה שהייאוש שנשקף מהן מזכירות לך בעיקר שאתה צריך עוד בירה. ואם הראשון נשאר בתחום שלו, "Breaking Loose" דווקא מתפתח לרגש מעט אחר, ריפים שבורים וקצת צעקות ששומרות על העניין. "Empty Glass", גם הוא מה- EP, הוא פייבוריט אישי שלי, משום מה מכל השירים דווקא השיר הזה הצליח להתקע לי בראש, אולי בזכות המעברים החדים בין הקטעים השקטים לפזמון הכבד וליין השירה שאי אפשר להתעלם ממנו, המכיל גם שירה אוורירית וגבוהה וגם צעקות נואשות. אני מודה שהיה שלב שבו רציתי להעיף את הקלידים מהבמה כדי לתת לכרמל להתפרע כמו שצריך. האנרגיות שלה כאילו נבלמו מאחורי הקלידים המאסיביים והמיקרופון המקובע עליהם שלא השאירו לה הרבה אופציות או מקום לזוז, וחבל, משום שנדמה לי שהיא היתה יכולה לספק שואו מצויין, וגם עשתה זאת במגבלות הללו. גם הייתי מוסיפה עוד קאבר מוכר על מנת שלקהל משהו שהוא מכיר להאחז בו, תמיד כיף לשמוע שיר מוכר אחרי הפצצה של חומרים חדשים.

בגדול השירים די שונים זה מזה בהלך הרוח שלהם, חלקם נאמנים יותר לפרוגרסיב וחלקם מפוזרים יותר על פני סגנונות שונים. זה נחמד, השילוב הזה בין טאץ' אלטרנטיבי שלא מפחד מעצמו, בסטייל של זמרות כמו Fiona Apple לבין ריפים וקטעים אינסטרומנטליים שקורצים ל- Dream Theater, וצריך לשמוע את ה- EP לבדו כדי לתפוס את התמונה המלאה. Strawberry שהצליחו לסקרן אותי, עכשיו הצליחו גם לספק את הסקרנות הזו באמצעות הופעה טובה ומלאה שהציגה איכויות וכשרון שמבליטות אותן בצבעים חיים בז'אנר שיש בו לא מעט אפור.