Symphony X Live in Tel Aviv

צילום: גיא פירסט

אני אתחיל מהסוף: וואו, אני מאוהבת! אחרי לילה שנגמר אי שם בחמש בבוקר, שעות שינה בודדות שלא באמת מספיקות כדי לתפקד והמון אדרנלין בדם, אני חייבת להכתיר את Symphony X כהופעת השנה. אין הרבה להקות שמסוגלות לשמור על אנרגיה גבוהה לאורך כל הסט, לא לפשל לרגע ולא להוריד את החיוך מהפרצוף לאורך כל הדרך. האנגר 11, שהיה מלא לכל אורכו ורוחבו במעריצים מיוזעים ומאושרים היה ההוכחה המוחצת לכך – מלהקה שידועה בעיקר בקרב חנונים של פרוגרסיב, Symphony X מיתגו את עצמם גבוה גבוה ברשימת הלהקות האהובות והמצליחות בעולם המטאל כיום, ואחרי הופעה כזו מחשמלת גם קל להבין למה.

Reign of the Architect

ועכשיו מההתחלה: מופע החימום עלה באיחור של כשעה פלוס, כנראה עקב תקלות שונות. מנסיוני בהופעות, הקהל לא מת על להקות חימום – לאף אחד אין סבלנות לחכות שהלהקה המרכזית תעלה, לא תמיד להקת החימום בכלל קשורה לסגנון ואופי הערב, ובאופן כללי נוטים לתפוס אותה כ"החבר'ה שמפריעים ללהקה שאני אוהב לעלות לבמה כבר". זה לא היה המצב אצל Reign of the Architect, הרכב שהוקם על ידי הגיטריסט והמפיק יובל קרמר (חבר להקת Amaseffer שהגיעה להישגים נאים ביותר) בשיתוף פעולה עם המתופף Mauricio Bustamante המקסיקני, הרכב שכבר הרבה זמן שומר על אש קטנה בשעה שעבדו בשושו על אלבום בכורה, וזו היתה ההופעה הראשונה שלהם על במה. אני לא יודעת איך זה קרה בהתחשב בעובדה שהם התחילו לשחרר שירים ממש לאחרונה, אבל נדמה שהקהל ממש אהב אותם ובמקום התעלמות קרירה שבדרך כלל מקבלת להקת חימום, הם התקבלו בחום ובאהבה, כאילו הקהל כבר מכיר אותם שנים.

יצא לי כבר לקבל הצצה לחומרים של Reign of the Architect, וידעתי לצפות למשהו בומבסטי – שלושה זמרים על הבמה, ליינים עם בשר, והרבה הרבה דרמה. הבעיה העיקרית היתה בסאונד. למרות שעמדתי די באיזור ה- Sweet Spot, שמעתי רק את התופים. היה מאוד קשה לחבר את הצלילים לכדי משהו קוהרנטי, במיוחד כשיש שלושה זמרים ששרים יחד, כל אחד מהם בטווח שונה, ומתופף שטוחן את הרגל על הדאבל בס. אבל ממה שכן הצלחתי להבין, עושה רושם ש- Reign of the Architect מנסים להיות סוג של Ayreon ישראלים, ובהתחשב בליין אפ המכובד של זמרים ונגנים מעבר לים שהם הצליחו להביא לפרויקט (Jeff Scott Soto אולי המרשים שבהם) הם גם מצליחים לעמוד בציפיות. ככה זה כשיש לך נגנים וזמרים מהטובים בארץ: שניים שאולי אתם מכירים הם וידי דולב שהפליא בשואו פסיכי ובקול מטאלי מטורף ותום גפן שהיה אחראי על צווחות גבוהות ובלתי אנושיות בעליל (שבקושי שמעו אותו בגלל שרוב הזמן הוא שיחק בטווח הווקאלי בין שני הזמרים האחרים ונבלע במיקס). אליהם הצטוותה גם אדווה קרמר, אחותו של יובל, שנתנה ביצועים יפים מאוד בצלילים הגבוהים יותר, וזו גם הפעם הראשונה שיצא לי לראות קלידנית יפה שגם נותנת בראש בהד-באנג מטורף במקום להרדם מאחורי הקלידים.

זו להקה שחייבים לשמוע באולפן קודם ולא בהופעה עם סאונד קורס, אבל ברור שהחומרים מושקעים ואיכותיים ועמוסים באמוציה, בתפקידים, במה לא. מה שהפריע לי היתה העובדה שלא היה ליין או פזמון שיכלתי לקחת איתי הלאה, ואולי החומר כל כך עמוס עד שזה הופך אותו לבלתי קליט או נגיש. הקאבר ל- Iced Earth שביצעו היווה לדעתי בחירה תמוהה (שכן אולי היה עדיף לבחור שיר מוכר יותר, או לוותר על קאבר כשיש רק חצי שעה על הבמה ולנגן עוד חומר מקורי) אך הביצוע היה מגניב והתחלק בין הזמרים בצורה מעניינת. לסיכום, קשה לחוות דעה עדיין – נדמה שהחומר מושקע ומיוחד אך לא יתאים לכל אוזן.

Symphony X

הרגע שכולנו חיכינו לו הגיע והמלכים עלו לבמה. הסאונד החורק שאפיין את להקת החימום לצערי עדיין לא נפתר, והקהל סבל לאורך כל ההופעה מתופים מפוצצי אוזניים ומיקס מבולבל, ומי שלא הכיר את שירי הלהקה קודם לא היה מצליח לעקוב אחרי השתלשלות העניינים. יחסית לסאונד הסביר של ההאנגר בהופעות קודמות, מאוד התאכזבתי הפעם מהעניין, רק שבשלב הזה לא באמת היה אכפת לי – כי ברגע שחמישיית הפלא עלתה לבמה זה היה חלום שהתגשם.

ההופעה נפתחה בשיר הפותח של Iconoclast, וברגע ש- Russell Allen עלה לבמה, הכל החוויר פתאום. ללא ספק, הוא היה כוכב הערב ולא האמנתי למשמע אוזניי – הבחור נשמע בדיוק כמו באלבום מבחינת צבע ואיכויות. בניגוד לזמרים אחרים, שלרוב נשמעים הרבה פחות טוב בהופעה ולרוב לא מצליחים להחזיק את כל הסט, עושה רושם של- Allen יש קול מברזל. גם לקראת סוף ההופעה הוא לא הפסיק לשאוג בקול הברוטאלי והנהדר שסיגל לעצמו בשנים האחרונות, משך את הצלילים עד הסוף, לא התעייף לרגע, והשואו שלו… וואו. אני לא יודעת למה מסתובבות שמועות של- Symphony X אין שואו, אמנם הנגנים לא התפרעו יותר מדי, אבל חוץ מהעובדה שכל אחד מהם היה מרוכז ומחובר לכלי שלו, Allen עשה את העבודה בשביל כולם בערך, גם בלי להתרוצץ מכאן לשם. הכריזמה שלו פשוט נשפכת מהבמה לקהל, והוא נתן את התחושה שהוא שר עבור כל אחד ואחד באולם הגדול באופן אישי. לא ראיתי הרבה זמרים שמצליחים להסתכל בלבן של העין לכל בחור ובחורה במקום לראות את הקהל כנחיל גדול ושחור, והיכולת הזו פשוט מופלאה בעיניי. רבותיי, ככה נראה זמר מטאל – קול אדיר, יכולת לפנות אליך באופן אישי, וסקסיות מתפרצת שלא ניתן לערער עליה.

Michael Romeo, המאסטרמיינד שמאחורי הלהקה, ביצע ליינים כמעט בלתי אפשריים על הגיטרה ומאוד הזכיר לי את הסטייל והגישה של Yngwie Malmsteen, ממנו הוא גם מושפע לא מעט. היה קל לראות שהוא מתרגש מגודל המעמד, וכשראיתי אותו מנגן את כל הליינים המסובכים האלה בלייב, בלי להתבלבל או להחסיר פעמה, הבנתי עד כמה הגיטריסט הזה מטורף. הוא גם לא עומד כמו עציץ על הבמה, לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות והיו לו כמה רגעים בלתי נשכחים מלווים בפרצופים מצחיקים למצלמות. שבעת השירים הראשונים בסטליסט נלקחו מ- Iconoclast, שירים שנדמה שהקהל הכיר אך לא לעומק, לכן ב- Inferno ו- Of Sins and Shadows (שאיכשהוא קיבל ביצוע כבד בהרבה מהגרסה המקורית המלודית) נרשמה התלהבות יתרה. היה צפוי שהלהקה תקדם את החומר החדש שלה, אך מכיוון שזו הפעם הראשונה שלהם כאן הייתי שמחה לשמוע קצת יותר גיוון מתקופות שונות. גם חבל היה שבקושי הצלחתי לסנן את הליינים הנפלאים של Michael Pinella שבדרך כלל שומר על הלהקה בגבול המלודי שלה וכאן שמעו אותו ברקע אך לא בצורה בולטת שמחמיאה לו.

כש- Allen הכריז אחרי ארבעה שירים שהוא כבר נוטף זיעה בגלל שהקהל כאן כל כך חם ואוהב, אני לא חושבת שזה היה סתם כדי לטפוח לנו על האגו. באמת נראה ש- Symphony X נהנים ממה שהם עושים, על אף העיכוב בעליה לבמה ובעיות הסאונד שליוו את כל הערב ופגמו בהנאה. נראה שהלהקה מאוד מחוברת לקהל שלה, מתקשרת איתו בלי סוף, וכשהקהל מחזיר לה אהבה הוא מקבל ממנה את המקסימום ויותר מכך. לאורך כל הערב הונפו בקהל שלטים שביקשו "נגנו את The Odyssey!", שיר אפי באורך של כ-25 דקות. במקום להתעלם מהבקשה שלא היתה מתוכננת בסט, Allen התלהב מהמחווה, הצהיר ש"קודם כל הבשר, אחר כך היין, ורק אז הקינוח", והזמין באופן אישי את מארגן היוזמה להרים איתו כוסית מאוחר יותר. ברוח האנלוגיה, Symphony X הזמינו את הקהל להשתכר איתם ומהם, ואכן, אחרי שלושה שירי הדרן מ- Paradise Lost שסגרו את ההופעה בשכרון חושים ובעודף אנרגיה מתפרצת, Romeo ו-Allen ביצעו את הבית האחרון מהשיר The Odyssey לבקשת הקהל, וסגרו את ההופעה ב- "Sea of Lies", שנעצר באמצעו כדי ש- Allen ידרבן את הקהל לתחרות המסורתית "מי צועק חזק יותר", בה מחלקים את הקהל לשניים וכל חלק בתורו צריך לצרוח עד כלות הנשימה.

אכן, לא נותרה הרבה נשימה אחרי הערב הזה, הצוואר כבר מתחיל לכאוב, והאדרנלין עדיין לא נרגע. התקשורת עם הקהל עוד המשיכה לאחר מכן, כש- Mike LePond הבסיסט הצנוע והמקסים הסכים להצטלם עם כל אחד ואחת וחילק חתימות, ועוד יותר כש- Russell Allen ו- Jason Rullo המתופף קפצו לרוק בר בסביבות שלוש בבוקר להרים כוסית עם כל המעריצים השרופים שחיכו להם שם והתייחסו בחום, בסבלנות ובהומור לכל מי ששאל, ביקש והצטלם. היחס הזה, בגובה העיניים, שלא השתנה גם לאחר שהלהקה התפרסמה בגדול – לדעתי זה מה שהופך את Symphony X ללהקה גדולה מהחיים עם אוהדים נאמנים שמספרם רק הולך וגדל. את הערב הזה אני בוודאי לא אשכח עוד הרבה זמן.