אני מתנצלת מראש על כך שהסיקור הבא הולך להיות ילדותי ומתלהב, אבל ההופעה של מלמסטין החזירה אותי לגיל 12. למשך שעתיים, אני ועוד כמה מאות אנשים הערצנו את השוודי המוכשר הזה, בהופעה בניו יורק, במועדון ה – BB KING שבטיימס סקוור.

בזמן שכל העיר מקושטת בעצי אשוח לכבוד חג המולד המתקרב, דווקא ב- BB KING בחרו להדליק חנוכיה חשמלית בכניסה… שיהיה. ברחוב בחוץ היה תור ארוך של כל אלו שלא קנו כרטיסים מראש, וקיוו להיכנס איכשהוא. אנחנו העדפנו לא לקחת סיכונים, וקנינו את הכרטיס חודשיים קודם. ה – BB KING הוא מועדון מאוד מפורסם, שאירח רבים וטובים בעבר, כמו: Suffocation, Behemoth, Amorphis, Dark Tranquility, Deicide, Morbid Angel, Therion ועוד. אתמול נודע לי שאמפרור צפויים להופיע שם ביולי… אבל אין ספק, ההופעה של מלמסטין היא הגשמת חלום שאפילו לא חשבתי שיתגשם.

באיחור קטן מאוד התחיל מופע החימום של להקה בשם Orange Sky, שעושים שילוב מעניין של רגאיי ומטאל. נשמע מוזר, אבל זה דווקא הלך טוב. הלהקה סיפרה שהם מגיעים מאחד מהאיים הקריביים שמדרום לג'מאייקה, ואת זה היה אפשר להבין גם בלי שיגידו – המבטא הכבד היה ברור. השירה היא שירת רגאיי בדרך כלל, מלווה בריפים טראשיים כבדים וסולואים מעולים. הסאונד שלהם היה מצוין ומדובר בנגנים מוכשרים, ואני ממליצה בחום למי שייתקל בהם, לתת להם צ'אנס.

הסאונד צ'ק להופעה שכולנו חיכינו לה היה ארוך ומייגע… יותר משעה של כיווני גיטרות (חמש או שש פנדר בצבע שנהב, אחת מהן משנת 68), כיוון ווליום ("זה כל מה שיש לך?! תגביר!") והכנת מגבות, בירות ומים לנגנים. לכל אורך ורוחב הבמה היו מגברי מרשל, שהזמר הציג אותם כתופעה יותר מרתקת מהחומה הסינית או חומת ברלין – החומה של מרשל. ובאמת, זה הדבר הראשון ששמים לב אליו כשמסתכלים לכיוון.

סוף סוך, אחרי ההמתנה, עלו לבמה הקלידן והמתופף ותפסו את מקומם. האולם הוחשך, האורות האדומים על הבמה הודלקו והצלילים הראשונים נשמעו. Yngwie התחיל להתחמם מאחור. הבסיסט עולה לבמה וכולם צורחים… אבל לא בגללו, אלא בגלל שמתחילים לראות רעמת שיער… והוא מגיע. בלי הקדמות, הזמר עולה ומתחילים עם השיר Rising Force. התחלה מעולה, כמובן, ודרך מצוינת להחזיר את ההתלהבות אחרי שחיכנו כל כך הרבה זמן. מיד אחריו הלהקה ניגנה את Locked and loaded מהאלבום החדש שנקרא Unleash the fury כמו סיבוב ההופעות הנוכחי. לרגע היה נדמה שכל הקהל הכיר את כל התוים והמילים של שני השירים האלה – הישן וגם החדש.

הפסקה קצרצרה מהמוזיקה. מלמסטין והזמר – סקוטי עם מבטא כבד – אומרים ערב טוב, והזמר אומר שניו יורק היא העיר המדהימה ביותר שהוא מכיר. אני מסכימה איתו. בלי לבזבז זמן, עוברים ל – Demon driver (מהאלבום Eclipse). המהירות שבה מלמסטין מנגן לא חדשה לאף אחד, ובכל זאת, זה מהדברים שצריך לראות כדי להאמין שהם אמיתיים. אין לי מושג איך הוא עושה את זה. הוא מנגן במהירות בלתי אפשרית תוך כדי הליכה אחורה או כשהגיטרה מעל הראש, את מה שכל כך הרבה אחרים לא מצליחים לעשות עם גיטרה על הברכיים. הגיטרה נראית כמו חלק בלתי נפרד מהגוף שלו, והקלות והזריזות שבה הוא עושה סוויפינג יכולה רק לעורר הערצה וקנאה.

לאורך כל ההופעה (ותוך כדי נגינה, כמובן) מלמסטין העיף מפרטים לקהל או שהוא זרק אותם לאויר ובעט עם הרגל (כן, תפסתי אחד). הוא החליף גיטרות כל שיר כמעט, כשאיש הבמה צמוד אליו ודואג שהן יהיו מכוונות כל הזמן. החלק "הרומנטי" של הערב: הזמר הקדיש את הקטע של באך (שמנוגן בתוך השיר No Mercy) ואת השיר Dreaming לבנות הזוג של הגיטריסטים שהיו בקהל. שירים וסולואים נוספים שבוצעו:
Icarus’ dream, הפוגה (fugue) מתוך הסוויטה לגיטרה חשמלית ומקהלה (במקום מקהלה היה פלייבק כמובן) הסולו Krakatau, השיר Cherokee Warrior, שבו מלמסטין שר – הוא יודע לשיר, ואפילו טוב! וכמובן – You Don't Rememberו, I'll Never Forget, השיר שהקהל המקומי כנראה הכי אהב. חוץ מזה, היה סולו תופים קצר וכמובן המון סולואים ואלתורים של המאסטרו, שבשבריר השניה בין טאפינג אחד לאחר הספיק לנצח על להקתו בעזרת הבעות פנים.

להדרן בוצע השיר I'll See the Light, Tonight. איזה סיום! לפני שהם ירדו מהבמה, הלהקה הודתה לקהל אלפי פעמים, וגם אחרי דקות ארוכות שהאורות באולם דלקו, אף אחד לא זז משם, והמארגנים ביקשו בנימוס אמריקאי מהקהל שיחזור הביתה בשלום.