Read this interview in English

בשנה-שנתיים אחרונות קראתי לא מעט על מה שהוגדר כ-"הסרט הדוקומנטארי האולטימטיבי" על סצנת הת'ראש של שנות השמונים והתשעים. עלו לצפייה מספר סרטונים קצרים מהסרט, שמהם ניתן היה להבין שמדובר בפרויקט ענק של ממש. לאחר הצלחת הסרט התיעודי Metal: A Headbanger's Journey לפני מספר שנים, נראה היה כי מישהו אחר לקח את ז'אנר הת'ראש בלבד, והתרכז בעשיית אותו מבצע ענק שנועד ללמד כל מה שיש ללמד על הז'אנר הזה, אחד הגדולים והמצליחים ביותר בתולדות המטאל וזה שעליו גדלתי בשנות השמונים.

Get Thrashed הוא מכלול של ראיונות, הופעות וסיפורים של אנשים שהיו קשורים להתחלה, העליה והשיא של ז'אנר הת'ראש בעולם, כולל ראיונות עם אמנים מכל להקות הת'ראש החשובות, החל מ-Metallica ו-Megadeth דרך Kreater ו-Sodom ועד Celtic Frost ו-Voivod, כשגם כלולות בו אין ספור הופעות נדירות, חלקן לא נראה לפני כן מעולם – של הלהקות מופיעות בתחילתן ובתקופת השיא שלהן. וכמו כן, ישנם ראיונות עם להקות מטאל נוכחיות כמו Killswitch Engage ו-Shadows Fall על ההשפעה שהייתה לז'אנר על המוזיקה שלהם. לכבוד יציאת הסרט, החלטנו לדבר עם Rick Ernst, מי שהיה עוזר ב-Headbanger's Ball, מופע המטאל הקלאסי של MTV, שבשיתוף המתופף המקורי של להקת Overkill עשה את הסרט המדובר.

הי ריק, בוא נתחיל עם מה שקורה כרגע עם הסרט – הוא כבר יצא לציבור? הוקרן? יש DVD?

כן, הסרט כרגע זמין להזמנה ב-DVD בחנויות נבחרות כמו Amazon באינטרנט, במהלך שנה שלמה – בין 2006 ל-2007 הקרנו את הסרט ב-25 פסטיבלי סרטים מסביב לעולם וזה היה מדהים להראות את זה למטאליסטים – כמובן, אבל גם למי שלא אוהב מטאל. קיבלנו כמה פרסים ומילאנו את רוב האולמות שבהם הקרנו, זו הייתה חוויה מדהימה ואני לא אשכח את החברים שפגשתי במסגרת "סיבוב הפסטיבלים" של הסרט.

אני מבין שזכיתם במספר פרסים, אילו ומה היו הסיבות שנתנו לזכייה של הסרט?

כן, זכינו ב "הסרט הטוב ביותר" בפסטיבל הסרטים המחתרתי של San Antonio, קיבלנו פרסים על "הדוקומנטארי הטוב ביותר" ו-"פס הקול הטוב ביותר" בפסטיבל Backseat ב-Philadelphia, זכינו ב-"הדוקומנטארי הטוב ביותר" בפסטיבל הסרטים העצמאיים ב Seattl- וגם בפסטיבל הסרטים העצמאיים הבין לאומי ב-New York. אני חושב שהפרסים מסבירים את עצמם, אנחנו כמובן הרגשנו מוחמאים לקבל אותם אבל התגובות המדהימות מהמעריצים והביקורות היו ה-"פרס" הכי טוב.

בוא נחזור להתחלה של כל זה, מה אתה יכול לספר על עצמך? אני מבין שהייתה לך קריירה ארוכה ב-MTV, איך התחלת?

התחלתי ב-MTV בניו יורק ב-1993 כעוזר ב-Headbanger's Ball. כשהמופע בוטל המשכתי ב-MTV וטיפסתי עד לרמה של מפיק אחראי בכמה תוכניות, כולל הגרסא החדשה של Headbanger's Ball שמשודרת כיום ב-MTV2 בארה"ב. כרגע אני בחברת התקליטים Roadrunner כמנהל מחלקת הפקת הוידיאו. בגדול, אני מתאם את ההכנה של הוצאות ה-DVD של החברה, קליפים ושאר הפקות וידיאו.

האם מטאל בכלל, ות'ראש בפרט, הייתה המוזיקה האהובה עליך כשגדלת?

בהחלט, אהבתי ת'ראש, זה היה, והוא עדיין – הז'אנר המוזיקלי האהוב עלי ביותר. הרבה מהתמונות שלי משנות השמונים הן כשאני עם חולצות של להקות ת'ראש, נעלי התעמלות גבוהות ומעילי עור וכו', כשגדלתי זה היה ת'ראש, 24 שעות – 7 ימים בשבוע בשבילי!

איך שילבת את האהבה שלך למוזיקה הזו עם העבודה ב-MTV? הם לא יודעים בכך שהם אוהבים מטאל במיוחד…

נכון, אבל תמיד האמנתי שעדיף שיהיה מעריץ מבפנים שילחם כדי שניגנו יותר מטאל מאשר לשבת בבית ולצרוח על הטלוויזיה בגלל שהם ניגנו עוד קליפ של Bon Jovy! היה לי את המזל לעבוד על הרבה תוכניות הארד רוק ומטאל ואת ההזדמנות לקדם את הז'אנר בלהביא לשם להקות כמו Anthrax, Fear Factory ואת Bruce Dickinson בין השאר, שאף פעם לא היו מוצאים את עצמם ב-MTV בשנות התשעים. כך שבמידה קטנה, אני מרגיש כמו שזה שהייתי מטאליסט בתוך MTV עזר למטרה של המטאל.

איך עלה הרעיון של לעשות את הדוקומנטרי האולטימטיבי על ז'אנר הת'ראש?

קיוויתי שאחרי כל השנים ב-MTV איזו תוכנית טלוויזיה תצוץ שתספק את החשק שלי לעשות משהו על ז'אנר הת'ראש, זה לא קרה אז חשבתי שכדאי שאתפוס את השור בקרניים ואעשה את זה בעצמי. ב-2003 התחלתי לראיין להקות ולחבר את הסרט יחדיו, בערך שנה וחצי לאחר מכן היה לי את הסיפור ואז קיבלתי אי-מייל מבחור בשם Rat Skates. כמובן, שהוא מי שהיה המתופף המקורי של Overkill ובעצמו חלק חשוב מסצנת הת'ראש, נפגשנו והחלטנו שנמצא דרך לשלב אותו בעשיית הסרט, בעיקר דרך יכולת העיצוב הגרפי שלו.

איך בעצם מתקדמים עם עשיית סרט כזה? ליצור קשר עם כל כך הרבה להקות, להחליט את מי לראיין, לאסוף את כל הצילומים הנדירים והמידע.

התחלנו בלראיין את כל להקות האולד-סקול ת'ראש שעברו דרך ניו יורק, לבסוף הוספתי גם להקות חדשות שהושפעו מז'אנר הטראש לרשימת הראיונות – כאלו שבחרתי אחרי שקראתי ראיונות איתן. הרקע שלי ב-MTV עזר לי ליצור קשר עם הלהקות, זה רק היה עניין של לתאם את זה ולארגן לזה זמן מתאים. באותו זמן שהראיונות התחילו הקמתי אתר שבו הפצתי את השמועה שאני מחפש מעריצים של הז'אנר שיתרמו חומרים לסרט – פלייירים, תמונות וקטעי וידיאו התחילו לזרום והשמועה עברה. קישרו אותי עם צלמים ואנשים אחרים שהתחילו לתרום לסרט, זה נבנה צעד אחרי צעד, חלק אחרי חלק, ראיון אחרי ראיון עד שסיימנו את הכול באוגוסט 2006.

איך היית מתאר את הסרט? זה מסע כרונולוגי בתולדות הת'ראש? כמה ממנו הוא ראיונות וכמה הוא קטעי וידיאו?

זה די בסדר כרונולוגי, הוא מתחיל עם הימים המוקדמים, ההבדלים בין הסגנונות, הלהקות, והוא נבנה עד מסע ההופעות של Clash Of The Titans שכלל את Slayer, Megadeth, Anthrax ו-Alice In Chains, שהיה סוג של נקודת השיא של הת'ראש. הוא מונע ע"י הראיונות עם הלהקות, תקליטנים, אנשי חברות התקליטים, מעריצים של הז'אנר ולהקות שהושפעו ממנו – אין קריינות. הכול מסופר ע"י הלהקות והמעריצים בעצמם. יש כמות גדולה של מוזיקה בסרט מלהקות כמו Metallica, Megadeth, Anthrax, Slayer, Exodus, Suicidal Tendencies, Kreator, Pantera והמון אחרות.

הז'אנר היה ענק כמעט בכל העולם בשיאו, אתה התרכזת בסצנה האמריקאית, או שגם חקרת את הסצנות הגרמניות והאנגליות למשל גם?

הסצנה הגרמנית מקבלת זמן זהה לזה של הלהקות האמריקאיות וגם נגענו בסצנה העולמית, כלומר ברזיל (Sepultura), שוויץ (Celtic Frost) וקנדה (Voivod). ה-DVD מכיל למעלה מ-90 דקות נוספות עם להקות מסצנות מכל העולם, מאנגליה, צרפת, סקנדינביה, יפן וכו'.

עכשיו לדעה שלך על הנושא, יש לך הסבר אחד ברור למה הת'ראש הפך להיות כל כך גדול בזמנו?

אני חושב שהת'ראש והמיין סטרים נפגשו באמצע. בתחילת שנות התשעים כשהז'אנר היה בשיאו, רוב הלהקות האיטו קצת ולא היו כאלה קיצוניות כמו שהיו באמצע שנות השמונים. "האלבום השחור" של Metallica או Souls Of Black של Testament ואלבומים אחרים היו יותר חברותיים לרדיו מאשר האלבומים הקודמים של הלהקות. מצד שני, המיין סטרים היה מוכן למשהו כבד יותר מ-Poison ו-Warrant. אני חושב שהמיין סטרים היה מוכן לצד הפחות קיצוני של הת'ראש שהגיע בתחילת התשעים. צרף את זה ש-Metallica חצו אל המיין סטרים עם האלבום השחור ושהת'ראש קפץ על גל ההצלחה שלהם לתקופה קצרה, שבה הת'ראש היה כמעט מיין סטרים בעצמו!


Rick עם חברי להקת Exodus

אני מישהו שגם גדל על דיאטה של ת'ראש בשנות השמונים, ועדיין מעריץ של הז'אנר, איך אתה מסביר את הקיצוניות שיש לאנשים כלפי המוזיקה הזו, מדובר בנוסטלגיה בלבד?

זה לא נוסטלגיה, זו העבודה שהמוזיקה הזו הייתה מהפכנית והייתה טובה. אם המוזיקה לא הייתה שווה כלום לא היה דור שלם של צעירים שמגלה להקות ת'ראש ומקווה שהם היו בתקופת הפאר של הסגנון בשנות השמונים. אלו מאיתנו שחייו בתקופה ההיא ברי מזל, להיות חלק מסצנה בזמן שהוא ייחודי, מיוחד וכנראה שלעולם לא יחזור שנית.

יש לך סיבה גם למה הז'אנר גווע ומת בצורה כל כך פתאומית ומיידית?

אני חושב שהגראנג' לקח את כל תשומת הלב התקשורתית שהת'ראש משך עד אז. המדיה ממש הפנתה את גבה לז'אנר ולא תמכה בו בגדול, בנוסף – הדת' מטאל בעט את הכסא מתחת לת'ראש והפך להיות הדבר החדש והקיצוני הבא במטאל. אני חייב לומר שבערך ב-1992, כשהסגנון כבר היה קיים בערך 10 שנים – הוא קצת שרף את עצמו. בדרכים מסוימות היה צורך בפצצה שתפנה את הדרך לז'אנרים חדשים במטאל ותהרוג את להקות הת'ראש החדשות ותאשר לסצנה לחזור להיות מחתרתית לתקופה מסוימת.

למה אתה חושב שחלק מהלהקות המשיכו והצליחו, כמו Metallica ובדרגה פחותה גם Slayer, ואחרות פשוט נעלמו?

אני חושב שצריך להוריד את Metallica מהמשוואה כי הם התפתחו ללהקת הארד רוק שעברה את כל סימני הת'ראש. רוב מה שהם עשו אחרי And Justice For All לא היה ת'ראש לדעתי. Slayer שרדו בגלל שהם נשארו נאמנים לשורשים שלהם ונשארו כבדים. אני חושב שאפשר ללמוד הרבה לקחים ממה שהם עשו בשנות התשעים כשהסצנה התחילה לקרוס, הם נהיו יותר כבדים ויותר זועמים. אני חושב שהרבה להקות הלכו לכיוון אחר והפכו לפחות כבדות וזה אולי עזר להן בטווח הקצר, אבל לטווח הארוך זה פגע בקריירות שלהן ובמעמד שלהן בקרב אוהבי הת'ראש הרציניים. הרבה אחרים, כמוני, עברו לדת' מטאל שהיה אז – להקות כמו Death, Obituary, Carcass, Pestilence וכו'.

כמה חוויות מעשיית הסרט, מה היו הרשמים שלך מהלהקות והמוזיקאים שעימם שוחחת? הם מסתכלים על הימים ההם בחרטה? געגועים? כעס?

כל הלהקות, חוץ מאחת, דיברו באהבה וחיבה. הם כולם נראו שהם שמחו להיות חלק מהסצנה ההיא ומתגעגעים ל-"ימים הטובים"! מהלהקות הכי גדולות כמו Metallica, Slayer ו-Megadeth ועד הקטנות יותר כמו Nuclear Assault, DRI ו-Sodom – כולם נראו שאהבו את הסצנה ההיא, את המוזיקה, רובם עדיין אוהב וחיי על פיה היום.

יש איזה סיפור מצחיק שאתה יכול לחלוק איתנו מהסרט?

Frank Bello (באס) מ-Anthrax גר בעיר שלי, אז עשינו את הראיון איתו בבית שלי. הכלב שלי (צ'יוואוה) אוהב לנבוח כשאורחים מגיעים ללא הפסקה, וכמובן שהיינו צריכים שקט לראיון אז נתנו לו מעין "גלולת הרגעה" לכלבים שנותנים לו במהלך סופות רעמים וכאלה. זה הרגיע את הכלב אבל הוא המשיך להיכנס ולצאת מהצילום כל הזמן, מסתובב מסטול מהגלולה. היינו חייבים להפסיק את הראיון כמה פעמים עד שהשפעת הגלולה עברה, כי לא יכולנו להפסיק לצחוק!

מה מהמוזיקאים היה לך היה מעניין באופן אישי לראיין?

הייתי נרגש מאד מהראיון עם Dave Mustaine כי אותו לא פגשתי בעבר. זה היה מגניב! אני פגשתי בעבר את Lars ואת Kirk כשעבדתי ב-MTV אבל לשבת איתם בסביבה כזו אישית ולדבר עם נושא כל כך קרוב לליבנו היה מדהים. כמה אנשים כבר דיברו עם Metallica באריכות על הימים המוקדמים של סצנת הת'ראש? מגניב, מגניב מאד!

אילו פנינים נסתרות מצאת בזמן הכנת הסרט? אילו מזכרות או צילומי וידיאו מיוחדים?

וולטר מורגן הוא מעריץ של סצנת הת'ראש מה-Bay Area שצילם הרבה הופעות בשנות השמונים, אז כשפגשתי אותו הוא הילווה לי את קטעי הוידיאו הביתיים שלו וזה היה מדהים. לראות שעות על גבי שעות של ת'ראש מהופעות של להקות כמו Vio-Lence, Forbidden, Testament ו-Death Angel מתקופת השיא שלהן היה משהו מיוחד מאד. לראות את Paul Baloff מ-Exodus בימים המוקדמים של הלהקה בקלטת וידיאו – וואו, זה היה מדהים! הרבה מהסרטים האלה נכנסו לסרט אבל הרבה אחרים לא, ואני מרגיש בר מזל שיצא לי לראות אותם.

ראיינת גם כמה להקות עכשוויות יותר, כמו Lamb Of God ו-Killswitch Engage, למה אתה חושב שלהקות כאלו עדיין מוכרות הרבה, בשעה שלהקות הת'ראש הקלאסיות מוכרות אולי חצי מהכמות הזו?

קשה מאד לומר אבל זה עדיין קשור לשיווק, חשיפה תקשורתית ומה שמוגדר עדיין "מגניב, חדש ורלוונטי" לעומת מה ש-"ישן, מגניב ונוסטלגי". אני חושב שהלהקות הישנות יותר לא מופיעות באותה מידה כי יש לחברי הלהקות משפחות ועבודות והם לא יכולים לחיות בהופעות כמו הלהקות הצעירות. להופיע ללא הפסקה היא הדרך הטובה ביותר לרוב להקות המטאל להפיץ את השמועה ולבנות מכירות אלבומים.

באיזו רמה הלהקות האלו מכירות בהשפעה של הת'ראש על המוזיקה שלהן, ואיך הן מסבירות את ההבדל בין המוזיקה שלהן לת'ראש משנות השמונים, כשמרבית חובבי הת'ראש האולד-סקולרים קוראים למוזיקה שלהם "Poser Metal"?

להקות כמו Merciless Death, Fueled By Fire ואחרות עושות כמעט העתק מוחלט לסאונד של הת'ראש הישן, חלק חושבים שזה מגניב וחלק יורדים עליהם כמעתיקנים. להקות חדשות אחרות הושפעו מהת'ראש אבל לוקחות אותו ומעוותות אותו וצורה של מטאל אחרת והן נחשבות כ-"פוזרים". אין ממש דרך לנצח כאן. אני חושב שהדבר החשוב הוא שהת'ראש היה השפעה ענקית והוא השפיע על כל כך הרבה להקות ויצר כל כך הרבה סגנונות שונים שיצאו ממנו. זה הדבר הכי מגניב – לראות אותו עובר מדור לדור.

עם די הרבה להקות ת'ראש מתאחדות ומוציאות אלבומים חדשים (כמו Onslaught, Death Angel ואחרות) ולהקות צעירות שצצות (Evile, Bonded By Blood) והסרט שלך גם, אתה מצפה לתחייה של הז'אנר? משהו שקרוב לעבר שלו?

אני לא חושב שאי פעם נראה סצנת ת'ראש כמו המקורית בגלל שחלק מהקסם נאבד בפעם השנייה. אני מקווה לקבל עוד 5-7-10 שנים מתחיית הז'אנר אבל אני מוכן להמר שכדאי שכולנו נהנה ממנה כשהיא נמשכת כתוך כמה שנים משהו אחר ידחוף את הסגנון בחזרה למחתרת – וזה בסדר, זה המקום שבו הז'אנר תמיד הרגיש הכי נוח!

זה הכול, עוד מילים אחרונות למי שחושב לרכוש את ה-DVD?

הסרט Get Thrashed היה מלאכת אהבה, אני ו-Rat Skates שפכנו את הלב והנשמה לתוך עשיית הסרט והוא נעשה פשוט כדי לכבד את המוזיקה שאנחנו אוהבים כל כך – ת'ראש מטאל. אני מקווה שתראו אותו. אם אתם מעריצים של המוזיקה אתם תאהבו את הסרט וגם את 90 הדקות הנוספות של החומרים שהוספנו ל-DVD, אם אתם לא מעריצים של הז'אנר, תראו אותו כדי להבין סצנת מוזיקה שהייתה לפעמים ברוטאלית, אלימה וגם מפחידה – אבל הייתה גם כיף רציני!