מרואיין: Karl Groom, גיטריסט להקת Threshold

Threshold הבריטית היא אחת הלהקות הותיקות בפרוגרסיב מטאל והחל משנות התשעים הם מוציאים אלבומים בהם שולטת מלודיה וחשיבה מוזיקלית חזקה. בניגוד ללהקות אחרות בהן הסולן הוא "הקול המייצג" של הלהקה – כאן הסולנים מתחלפים מאלבום לאלבום (בין השאר – Damian Wilson, כוכב ותיק בשמי הז'אנר, ו- Andrew "Mac" McDermott שמותו ב-2011 השפיע רבות על חומרי הלהקה). בתור מישהי שעוקבת אחריהם בשבע השנים האחרונות, Threshold היא בין הלהקות היחידות שגורמות לי לתחושה אופטימית וכזו שאני מעריכה מאוד באופן כללי, הן בזכות התחושות הללו והן בזכות המורכבות של היצירה שלהם, שמצד אחד עמוסה ברעיונות אך מצד שני תמיד תמיד שומרת על המלודיה ועל הקווים המנחים שלה ללא התפזרויות.

את Karl Groom, גיטריסט, מפיק והמוח שמאחורי Threshold הצלחתי לתפוס יום לפני יציאתו הרשמית של האלבום העשירי שלהם, For the Journey, באירופה. זו היתה הפעם הראשונה שראיון שנקבע לשעה מסויימת אכן מתקיים במועדו מבלי שאחכה ליד הטלפון כמו דייט נזוף, ולכן הופתעתי כשבדיוק אנגלי טיפוסי ומרשים Karl התקשר אליי ממש על הדקה, חמוש במבטא כובש ובכוס תה (טוב, בדמיוני) לדיון מעמיק וארוך על האלבום החדש ועל משמעות המוזיקה עבורו.

היי Karl, מה שלומך?

ובכן, חוץ משפעת שלא עוזבת אותי כבר די הרבה זמן הכל בסדר.

מצטערת לשמוע… אבל היי, האלבום החדש יוצא מחר לא?

כן, אני מניח (צוחק). הוא יוצא ביום שני באנגליה. כנראה שמחר באירופה.

נו, מתרגש?

קשה לומר… March of Progress קיבל תגובות מאוד טובות, אולי הכי טובות שהיו לנו מעולם. לגבי הנוכחי, אנחנו לא יודעים איך הוא יתקבל. היה לנו משהו אחר להגיד, לא ניסינו רק "לנצח" את האלבום הקודם אלא לקחנו גישה שונה לחלוטין. התוכן מאוד אמוציונאלי, הסאונד אפל יותר, לא הגישה החיובית שנקטנו בה ב- March of Progress. עשינו משהו שונה, ניסינו להתקדם.

למען האמת אלו הן המחשבות שלי בדיוק. Nuclear Blast שיחררו אותו אתמול לאינטרנט אז יצא לי להאזין. הוא צריך עוד "לגדול" עליי, אבל לדעתי הוא באמת אפל יותר ונשמע קרוב יותר להוצאות הראשונות שלכם, יותר מאשר ל- March of Progress או Dead Reckoning.

March of Progress הוא אלבום מאוד ספציפי. היינו בהפסקה די הרבה זמן, והוא יצא מאוד מתוק. הזמר הקודם (Andrew "Mac" McDermott) נפטר בפתאומיות, חזרנו לזמר הקודם. עשינו סיבובי הופעות ואני חושב שהיתה תחושה של התחלה חדשה ומשהו מזה נכנס לשירים. כמובן שעל כל זה העיב האובדן על מותו של Mac ושל עוד כמה חברים.

מה שקרה לו היה מאוד טראגי, הוא היה צעיר… תהיתי אם זה השפיע על For the Journey.

ובכן, גם כמה בני משפחה נפטרו, ו-Mac, ו- Randy Coven מ- Ark שעשינו איתם סיבוב הופעות… בדרך כלל אני מרוצה מחיי בהרבה בחינות, אבל כל המקרים האלה העציבו אותי, וזה נכנס למוזיקה – שירים אפלים יותר כמו "Unforgiven" ו-"The Mystery Show". עשינו את זה בעבר, וזה פשוט עבד טוב באלבום הנוכחי.

זה כל כך מצער, אני לא ממש יודעת איך להגיב לזה… למען האמת מאוד מעניין אותי התהליך האומנותי. Threshold דווקא תמיד היתה להקה שגרמה לי להרגיש טוב, בניגוד ללהקות מטאל רבות שעושה רושם שכותבות מה"צד האפל" שלהן. גם עבורי זה משהו מאוד אפל ואמוציונאלי, אבל עם המוזיקה שלכם אני דווקא מרגישה רגועה – לפחות באלבומים הראשונים. For the Journey היה אכן משהו אחר לגמרי. אז איך בעצם זה קורה, האם אתה חושב "שמח" או "עצוב" כשאתה כותב?

יש אלמנטים עצובים בשירים, במיוחד במטאל שבדרך כלל מתבסס על אגרסיות, וזה אלמנט שאנחנו בהחלט משתמשים בו במוזיקה שלנו כדי לייצר את ההתרגשות ממנה, אבל קחי לדוגמה להקות כמו Genesis והמלודיות היפות שלהם והאווירה שהם יוצרים, או Rush, ולהקות פרוגרסיב אחרות שיש בהן חופש של עיבוד והתבטאות. ההתעסקות במלודיה תמיד היתה בקדמת המוזיקה שלנו, לחפש את הביטויים הטכניים לאגרסיה, שהיא לא חד ממדית. ואני מניח שתמיד רציתי לבטא את עצמי במוזיקה, אז כל מה שקורה בחיי – אני כותב עליו, ואני משתדל לכתוב את השירים בסמוך להקלטה שלהם כי אני לא רוצה להשתמש בשירים ישנים אלא שתמיד תהיה להם משמעות עכשווית. אם נסתכל על ההיסטוריה של Threshold, אני יכול להזכר ברגשות שהיו שם בעת כתיבת כל אלבום, במה קרה ברגע הנתון ההוא בזמן. זה מאוד חשוב שהאלבום יהיה מלוכד, כשאתה מרגיש שכל השירים מתחברים ביחד לתקופת הזמן בה נכתבו.

מה השיטה שלך בעצם? קודם המילים? אתה מזמזם משהו לעצמך ואז כותב אותו? איך קורה הקסם?

למען האמת זו בעיקר עבודה קשה. יש את הבסיס של ההשראה בהתחלה, מה אתה מרגיש כשאתה כותב. אני בדרך כלל שמח אבל יש ימים שרע לי ואולי דווקא אשתדל שלא לכתוב בהם כי זה משפיע עליי. אבל בדרך כלל מה שעובד בשבילי הוא לשבת עם עצמי כשאני מרגיש יצירתי, לחשוב על רעיון. העבודה הקשה היא לגרום לעיבוד "לעבוד". גם אם יש לי סיפור טוב לספר, הרעיון הוא החלק הקל. הקושי הוא לבטא את זה, לוודא שהעיבוד, האפקטים, הכלים שבחרת – כל מה שבעצם צובע את התמונה שאתה מנסה לצייר – אכן מעבירים את זה. ההשראה מגיעה ממקום פנימי, פשוט לשבת שם עם הגיטרה או לכתוב תפקידי תופים וקצת בס, ההשקפה תמיד תגיע מנקודה רגשית.

וזה אף פעם לא יהיה משהו חיצוני, כמו שיר ששמעת, תוכנית שהשפיעה עליך, פואמה?

אני יכול לקחת השראה מסרט למשל, אבל אז זה אומר שהטלוויזיה תמיד תהיה דלוקה (צוחק)… לא, אני לא עובד ככה. אני צריך לנעול את עצמי בתוך המחשבות שלי, אני מניח שאם עבדתי על משהו כל היום או שמעתי משהו של להקה אחרת זה ייכנס פנימה, אבל אני לא מחפש את זה. אני מעדיף לשבת בשקט, לנגן לעצמי כמה אקורדים ומלודיות על איזה כלי ולראות לאן זה יוביל. לרוב זה לא מוביל לשום דבר, גם צריך לדעת לסנן את הרעיונות הלא טובים. אחרי הכל כשאני מציג את זה ללהקה אני רוצה שהם יאהבו את התוצאה, אבל זה חייב להיות משהו פנימי. זה לא יכול להיות משהו בסגנון של "אהבתי את השיר הזה, אולי אכתוב משהו דומה". ובנוגע ל- Threshold, תמיד ניסינו ליצור סאונד ייחודי לנו. במיוחד לאחרונה, עושה רושם שכולם מחפשים להגדיר את הז'אנר ולהשמע "פרוגרסיב מטאל". אצלנו היו חלק שאהבו מטאל וחלק שאהבו פרוגרסיב, אז ערבבנו את השניים כי אנחנו אוהבים את שניהם.

באמת הבנתי שאתם לא אוהבים שקוראים לכם להקת פרוגרסיב מטאל.

לא ממש אכפת לי. אני חושב שמישהו כתב על זה משהו באתר שלנו ומשם התחילה השמועה… אבל לא נראה לי שיש מישהו בלהקה שזה באמת מפריע לו. העניין הוא שאנחנו לא להקת פרוגרסיב מטאל טיפוסית כמו Dream Theater, הם להקה עם יכולות טכניות מעולות אבל הם מאוד ספציפיים, זו לא המוזיקה שאני אוהב לשמוע. התחלנו את Threshold כי לא מצאנו להקות שלא היו ספציפיות מדי, וזו היתה המטרה של Threshold בעצם, פשוט יצרנו את זה. לא היתה לנו מטרה של לחתום בחברת תקליטים או להפיק אלבומים, רק רצינו לנסות וליצור את הסגנון המוזיקלי הזה ולשמחתנו זה תפס, במיוחד כשבאותה תקופה לא היו הרבה להקות בסגנון הזה.

איך זה הרגיש באמת? להיות מחלוצי הז'אנר בסוף האייטיז, כשבמוקד העניין כל להקות ה NWOBHM סטייל Iron Maiden ו- Judas Priest?

למען האמת לא הוחתמנו עד 1993, הכנסנו טראק שלנו לקומפילציה של לייבל מסויים, ואחד מהאנשים שעבדו שם בסופו של דבר הגיע ל- Inside Out ונעזרנו בו להוציא את האלבום הראשון… היו לנו כמה דמואים והלהקה היתה מורכבת ממני, Nick Midson על הגיטרה ו- Jon Jeary על הבס, היה לנו גם מתופף בשם Tony Grinham. אז לא היה לנו חומר מעובד לאלבום, פשוט התחלנו ממשהו וזרמנו איתו עד ש- Damian Wilson ו- Richard West הצטרפו.

אבל איך הקהל, שהיה בטח רגיל ללהקות הבי מטאל, קיבל אתכם – להקה שעושה.. טוב אני לא רוצה לקרוא לזה "פרוג מטאל" אז נקרא לזה "Threshold-סטייל"…

למען האמת לא ציפינו לכלום, התחלנו מלייבל קטן ואז פתאום מצאנו את עצמנו חתומים ב- Inside Out, היום לייבל די גדול. די הופתענו מכל השתלשלות העניינים, יצא שעשינו הרבה אלבומים אצלם, והם גם שלחו אותנו לסיבוב הופעות של כמה שבועות יחד עם להקה בשם Conception ב-1994, אנשים באו להופעות, מה שהפתיע אותנו (צוחק)… ומאז זה פשוט הלך וגדל, זה משהו שאנחנו עדיין נהנים לעשות.

אז אתה חושב ש- Inside Out בזמנו ועכשיו Nuclear Blast נתנו לכם את הדחיפה שהייתם זקוקים לה?

כן, הם עזרו ביחסי הציבור. אין ספק שזה היה הרבה יותר קשה עכשיו אם היינו צריכים לעשות את זה, גם אם אתה טוב, מאוד קשה לבלוט בקהל. למזלנו אנשים עדיין אוהבים אותנו אבל אני תוהה, לו היינו מתחילים עכשיו אם היו בכלל שמים לב אלינו.

הסיבה שאני שואלת היא כי באמת מאוד קשה היום לבלוט, יש כל כך הרבה להקות ומוזיקה טובה באינטרנט ולייבלים הולכים ונהיים נחלת העבר. אתה חושב שלהקה חדשה באמת צריכה לייבל גדול כדי להצליח?

לא הייתי אומר שצריך, אבל זו עזרה גדולה. זה די שונה מפופ בו אתה צריך זמר אחד על המיקרופון וקצת קלידים. להקת רוק צריכה כמה נגנים, צריכה לעשות סיבובי הופעות, הרבה דברים שהם יקרים וקשה לממן את זה לבד ולהצליח להיות משהו גדול. העזרה של לייבל היא בלתי מבוטלת. יש לי חברים שעושים את זה לבד ואני עובד איתם לפעמים, ממקסס את האלבומים שלהם. הם מוציאים פחות אלבומים אבל עושים יותר כסף כי התקשורת שלהם עם הקהל ישירה וכל הרווחים הולכים לכיס שלהם – אבל לבטח פחות קהל מגיע להופעות שלהם ופחות אלבומים נמכרים. אני חייב להודות שאני מרוצה מ- Nuclear Blast ומשאר הלייבלים שהיו לנו, אלה אנשים טובים וכנים שהיה לי כיף לעבוד איתם ואני די מסורתי בגישה הזאת כלפי הלייבלים.

ובאמת March of Progress מכר די יפה, לפחות מהדירוג שלו בטבלאות.

אני מניח… טוב, יחסית לפעם… אמנים היו מוכרים 9 מליון עותקים והיום אתה שואל את עצמך "איך זה קורה לעזאזל"… אבל כן, הזמנים השתנו, יש לי חברים שלא הצליחו להשיג עותק מהאלבום הראשון של Marillion כשהוא יצא בגלל הביקוש הגדול, והיום זה מצב שאי אפשר לדמיין עבור להקה חדשה. ואז הם הוציאו אותו שוב, על CD, וגם זה היה סולד-אאוט…

אבל עושה רושם שהשיטה צריכה להשתנות, כי היא לא פה ולא שם. אפילו יחסית ל-5-6 שנים אחורה, לייבלים כבר לא יכולים לספק לאמן את מה שהוא צריך.

ללהקות גדולות שמופיעות מול חצי מליון איש במחיר של 200 יורו לכרטיס זה לא ממש משנה, אבל ללהקה חדשה זה באמת כמעט בלתי אפשרי להתחיל כי יש המון מוזיקה היום, שזה לא בהכרח דבר רע. אז מה שהכי טוב לעשות זה לעקוב אחרי האהבה שלך למוזיקה, לנסות למצוא לייבל שיעזור לך אבל במקביל למצוא עבודה אחרת "לגיבוי"… אני למשל, גם מפיק להקות אחרות ומלמד מוזיקה.

אני אפילו לא מדברת על כסף או רווחים ממוזיקה, קשה מספיק לגרום לאנשים בכלל לשמוע את כל האמנים החדשים האלה.

אני מסכים, זה מאוד קשה להשמע. הצלחה גורמת לזה להיות קל כי אתה יכול באמת להקדיש את כל חייך למוזיקה, שזה היה משהו שניתן היה להגיע אליו לפני 20 שנה. גם להקות פחות מצליחות מאיתנו, היה אפשרי לחיות מזה. ואז באמת יכלת להקדיש את כל זמנך לצד היצירתי שלך, והיום זה בלתי אפשרי. אתה יכול להפיק ולהפוך את זה למקצוע, אבל אתה עדיין משקיע פחות זמן ביצירה שלך. אתה עושה מוזיקה כי אתה אוהב את זה, אבל אתה עובד קשה אז אין לך זמן לעשות מוזיקה.

יש לך טיפים לאמנים מתחילים? אחרי הכל אתם בסביבה כבר 20 שנה…

אל תחתמו עם לייבל אלא אם כן אתם בטוחים שיש להם יכולת לקדם אתכם, כי אם הם לא עושים כלום זה סוף הלהקה, לפחות הסוף של האלבום כי אתה תקוע ואין לך מה לעשות. המתופף בלהקה שלי חתם עם לייבל קטן עבור הלהקה שלו והם מכרו 300 עותקים בכל העולם. גם אם אתה לא מתכנן לעשות מזה כסף, זה הורג את הלהקה, זה דיל גרוע כי גם בלי לעשות מזה הון, אתה צריך שאנשים יבחינו במוזיקה שלך, כמו שאמרת – רק להגיע למישהו, ואם הלייבל לא עושה כלום אתה נעלם.

האם יש משהו שאתה היית עושה אחרת לו יכלת?

לא ממש, אני די מרוצה ממה שהגענו אליו. אחרי הכל אתה רוצה שאנשים יקבלו אותך, אתה רוצה להשפיע עליהם. התכלית של מוזיקה עבורי היא תקשורת, להנציח חוויות ורגשות בתוך מילים ומוזיקה. ואנשים משתמשים בערוץ הזה לבטא את עצמם בדרך שאחרת הם לא היו מסוגלים.

ב- Threshold הכותבים העיקריים הם אתה ו- Richard West הקלידן. האם אתה חושב שזה הכרחי שיהיה כותב עיקרי או שניים בלבד בלהקה? כי מההסתכלות שלי על הסצינה לאורך השנים עושה רושם שהלהקות ששורדות הן אלה שיש להן כמות מצומצמת של כותבים, האם אתה חושב שלהקה כמו Threshold היתה נשמעת אחרת לו כולם היו משתתפים בכתיבה? במיוחד לאור העובדה שעברתם כל כך הרבה שינויי ליין אפ?

האחידות של הלהקה מושפעת מצורת הכתיבה שלנו, אחרי הכל היו לנו שלושה סולנים ושלושה מתופפים שונים ואנחנו עדיין ממשיכים. אחרת הלהקה יכולה לאבד את הזהות שלה וזה תמיד הכי חשוב. האלבום שאני הכי אוהב הוא Subsurface כי יש בו קונסטיסטנטיות וכל השירים מתחברים ביחד, והיו בו שני כותבים. בהתחלה היינו שלושה כותבים וגם אז זה היה די אחיד, כתבנו גם מוזיקה וגם מילים יחד. ב- March of Progress היו עוד כותבים, גיטריסט חדש, והסולן Damian, אבל הם כתבו רק את התפקידים שלהם. זה תמיד טוב שיש גרעין חזק ששומר על האחידות למען המאזינים.

מה קורה באמת עם Damian? עושה רושם שהוא כל הזמן בא והולך.

ובכן, שאלה מעניינת! טוב, הוא תמיד היה טיפוס שמזהה הזדמנות וקופץ עליה. כשהוא היה צעיר יותר היתה להקה בשם LaSalle שהציעה לו להקליט איתם והיה לה מימון, והוא קפץ על זה, וככה זה כל הזמן – הוא מוצא להקות והזדמנויות והולך על זה. זו הסיבה שהוא בא והולך.

איך אתה חי עם זה? זה לא משגע אותך?

צריך לתפוס אותו בזמן הנכון וזה עשוי להיות מאוד מייאש! היו לנו הזדמנויות טובות להופעות והוא בכלל עם איזו להקת קאברים, עושה משהו אחר, ואתה אומר לעצמך "או, לא שוב"… אבל אני מכבד את העובדה שהוא רוצה לעשות עוד פרוייקטים, והוא לא חלק מצוות הכתיבה, אז פשוט התרגלנו לזה באיזה שלב. אני חושב שזה הסיפור עם הרבה להקות, יש את ה"גרעין" שכותב את המוזיקה ויש חברי להקה אחרים שעושים עוד דברים, שזה לא מה שיגרום להם לקום בבוקר.

אבל האם זה לטובה? האם זה משפיע על השירה שלו בצורה זו או אחרת?

כן, ולפעמים גם לרעה, בזמן שהוא היה עם Maiden United (להקת קאברים אקוסטיים ל- Iron Maiden) הוא היה שר צלילים מאוד קצרים כי זה מה שנדרש ממנו בעיבודים אקוסטיים והייתי צריך ממש להתאמץ כדי לגרום לו לשיר צלילים ארוכים יותר – כמו למשל בתקופה שהוא היה עם להקה בשם Landmarq והיה נשמע בשיא שלו. היינו רבים על זה, עד שבסוף למדתי פשוט לתפוס את מה שאני צריך. ואז הוא פשוט "שוכח" כי הוא עושה סגנון אחר של מוזיקה, וחוזר לעצמו כשהוא עובד על משהו אחר, אז זה מאוד משתנה אצלו, אני מניח.

איך הוא היה בהקלטות של For the Journey? אמנם אני עדיין צריכה להתרגל אליו אבל היה בו משהו שונה, לא רק באווירה אלא גם בסגנון השירה שלו. לא הצלחתי לשים את האצבע על זה עדיין.

כשהקלטנו את March of Progress הוא היה חולה, סוג של דלקת ריאות. הוא גר בסירה ליד הנהר ופשוט נהיה חולה כשהגיע החורף. ניסינו להקליט ובסוף הוא בא ועשה הכל כמו שצריך, אבל באלבום החדש יש משהו מאוד חם וגמיש בשירה, אולי הוא פשוט היה במצב שבו הוא היה יכול לשיר טוב יותר מבחינה טכנית אבל הוא גם הגיב למוזיקה בצורה שונה.

למען האמת האלבום הזה הזכיר לי יותר אלבומים כמו Psychedelicatessen.

דווקא עשינו כאן משהו אחר לגמרי מכל האלבומים הקודמים.

כן, אבל מבחינת התחושה… אם אגיד את זה בצורה מטאפורית, הרגשתי כאילו מסך יורד על העיניים שלי, וזו היתה אותה התחושה גם עם האלבום החדש. מצטערת, אני לרוב אוהבת לתאר מוזיקה בתמונות!

(צוחק) אני די אוהב את זה, זו חוויה טובה יותר, מה היתה התחושה שלך בנוגע ל- March of Progress אם כך?

זרם מים. אבל בצורה טובה, יכלתי להרגיש את עצמי הולכת לאיבוד בו, כאילו זה ממלא את הלב. ואותה התחושה היתה לי גם עם Dead Reckoning ו- Subsurface.

גם עבורי March of Progress היה חוויה מאוד חיובית, משהו שמח.

למרות שדווקא התכנים שלו היו מלאים בלבטים עצמיים, זו לא בדיוק ליריקה שמחה. ובגלל זה עדיין קשה לי עם For the Journey, בגלל שהוא כל כך שונה. תוכל לתאר קצת מהחוויות שלכם איתו?

היה נחמד לראות שוב את האנשים שאני עובד איתם, לא התראינו כל כך לאחרונה. זה גם קשור אצלי לעונות השנה ולאלבום הזה יש תחושה של סתיו, כך שזה היה הזמן הנכון לשחרר אותו, הייתי מעט עצוב בסוף הקיץ אבל הוא לא לגמרי שלילי, יש בו גם זכרונות טובים של החברים שהלכו.

אפילו ה- Artwork שלו גורם לך לחשוב.

חיפשנו קצת באינטרנט משהו שיתאים למילים ומצאנו בחור בשם Leszek Bujnowski שאהבנו את העבודות שלו. רציתי עיבוד תמונה שיתחבר לאלבום וזה היה בכיוון אבל לא בדיוק מה שרציתי, אז ניסינו ליצור איתו קשר – שזה לא היה כל כך קל כי מדובר בעבודות מכאן ומשם שהוא העלה לאתרים שונים, אבל בסוף הצלחנו ליצור איתו קשר והוא היה שמח שפנינו אליו כי הוא אוהב את הסגנון המוזיקלי, אולי עוד נמשיך איתו באלבום הבא.

בדרך כלל אני לא מתרגשת מהצד הויזואלי, אבל אהבתי את העבודה הספציפית הזו, כי היא פשוט זועקת בדידות, קשה להוריד ממנה את העיניים.

יש את האלמנטים האלה באלבום, אבל הוא לא רק שלילי, לא רק בדידות ועצבות, אני רוצה לזכור את האנשים שהיו קשורים ללהקה דרכו, האווירה הכללית היתה בדיוק מה שרציתי.

טוב, ייקח לי עוד זמן לעבד אותו, אבל אני חושבת שזה דבר טוב, כי אם הייתי מבינה אותו בשמיעה הראשונה, זה פשוט היה קל מדי!

רצינו לאזן את March of Progress, לעשות משהו שונה ממנו, זו המטרה שהיתה מאחוריו.

עוד משהו שאהבתי ב- Threshold הוא, שבניגוד ללהקות מטאל אחרות שלרוב נראה שהן "מטיפות" לגבי נושאים מסויימים (דת, פוליטיקה וכו'), ניתן ממש להרגיש את הכעס שלהן – לעומתן אתם כאילו צופים מהצד, מבלי לשפוט את הסיטואציה אותה אתם מתארים.

אני לא אוהב כשאנשים כופים את דעתם, זה יוצר הרבה בעיות בעולם, אתה יכול להציג את דעתך ולומר "זה מה שאני מאמין בו". הליריקה הנוכחית שלנו קצת שונה, בעבר עסקנו בפוליטיקה, פילוסופיה, כל מיני נושאים כאלה…

כן, אתם נוגעים בנושאים האלה אבל ללא נקיטת עמדה מוצהרת.
האלבום הנוכחי קצת יותר כן וברור, כי יש בו תפיסה יותר אישית ופנימית. כנות, סליחה, שרידות, זה עושה אותו קצת יותר ישיר אני מניח, הרבה יותר קל להבין מה הליריקה אומרת בניגוד לליריקה גרנדיוזית שהיתה לנו בעבר שאמרה הרבה דברים בבת אחת.

אבל זה גם קצת מבלבל אותי, כי אני יכולה למצוא את עצמי בפנים אבל לא אותך. אני רוצה לדעת מי אתה, מי הם Threshold.

אני מניח שזה דבר טוב…

כן, זה דבר טוב, כי כל אחד יכול להתחבר לזה, אבל מעניין אותי לדעת מה מניע את המילים.

Jon (שכותב את הליריקה) מאוד אהב שהיו באים אליו עם פרשנויות למילים שלו, הוא לא היה מסביר אותן יותר מדי אבל מאוד נהנה מרעיונות שהיו מעלים בפניו. כתבנו בצורה שונה אז, כי אני התרכזתי במוזיקה והוא היה כותב מילים בצורה עצמאית ואז ניסינו לחבר את השניים, עכשיו אנחנו כותבים את המוזיקה ואת המילים לפיה כך שזה יותר מחובר. אני מניח שהגישה הראשונה יותר מעניינת אבל היום זה הרבה יותר נגיש… בזמנו היו אומרים לנו "מה לעזאזל עובר לכם בראש?", למשל בתקופה של האלבום השלישי, אפילו אני כיום מתקשה להבין מה חשבנו לעצמנו, זה נשמע כאילו היינו מסוממים לגמרי (צוחק), דברים מוזרים קרו שם. גם באותה תקופה לא יכלתי לעשות את זה, לא היה לי את הנסיון, וכיום אנחנו יכולים לעשות חומר יותר נגיש ולהגיע ליותר אנשים.

אל תבין אותי לא נכון, אני אוהבת את המסתורין, אבל זה יכול להיות מתסכל לפעמים, כי זה כאילו, "אוקיי, ו…? אני יודעת מה אני חושבת על זה, אבל מה עובר לך בראש?"

בעבר כשהייתי מקשיב לאלבומים קודמים זה היה מאוד מתוח, "הצליל הזה לא מדויק", "כאן לא העברתי את זה נכון", אבל למדתי להפריד את עצמי מזה, כי בסופו של דבר אתה חייב להאזין למוזיקה שלך עצמך, ללמוד אותה כדי לנגן אותה בלייב, אתה שוכח מה עשית עם הזמן ואז אתה צריך לנגן את זה וחושב לעצמך "או אלוהים, איך זה הלך?". אז כיום יותר קל לי להקשיב לאלבומים הראשונים שלנו כי אני מנותק מהם מבחינה מסוימת. זה מאוד מעניין לשמוע את זה, כי אתה לומד עוד כמה דברים בדרך, כי החוויות שלך בחיים והנסיון שלך במוזיקה צובעים את הדרך בה אתה כותב, וכשאתה מביט אחורה אתה לא מזהה את מה שעשית בעבר. יש שטוענים שאנחנו נשמעים אותו הדבר, אבל לפחות עבורי זה שונה.

אני מניחה שזה גם מלמד אותך על עצמך כבנאדם… טוב, אני נהיית יותר מדי פילוסופית כרגע! שיר אחד שמסקרן אותי במיוחד הוא "Pilot in the Sky of Dreams". על מה הוא מדבר?

טוב, השיר הזה הוא לגמרי של הקלידן Richard, גם שומעים את זה בדרך שבה הוא כתוב. הוא היה בתקופה שלא היתה לו יותר מדי עבודה ומישהו נתן לו להיות בסטודיו שלו, ללא הפרעה. הוא החליט שהוא רוצה לעשות משהו יותר מורכב וזה פשוט המשיך והמשיך… בסופו של דבר הדמו היה משהו מעניין אבל אני לא יודע עד כמה זה היה בסגנון של Threshold. כמובן, כשצירפנו את שאר חברי הלהקה יצא מזה שיר ממש טוב, משהו שעובד, אני לא יודע לאיזה גרסה את מתייחסת כי הלייבל רצה שנוציא גרסה קצרה יותר…

לא, אני מתכוונת לגרסה המקורית של האלבום.

מצויין, כי אף שיר לא נשמע טוב כשהוא מקוצץ ככה. באיזה שלב השיר הזה נהיה מאוד מזוהה עם הלהקה, משהו שאנשים מאוד רוצים לשמוע, וגם אנחנו מאוד נהנים לנגן גם אם זה שוב ושוב. אולי בגלל שזה נותן לנו הפסקה כי כל ההתחלה היא רק קלידים ושירה… (צוחק) זה משהו שעובד עבורנו גם אם זה שונה מהאווירה הכללית של Threshold.

הוא באמת נשמע יותר פנטסטי.

כן, הוא נשמע כמו משהו מהאלבומים הקודמים, שיר שנקרא "Echoes of Life" למען האמת (מהאלבום Critical Mass). הוא מאוד דומה לו – גם הוא מאוד מלודי, עם הרבה שירה דומיננטית וקולות רקע. אני קצת מופתע שהשיר הזה הופיע ב- Dead Reckoning, כי הרגשתי שכיוונו שם לסאונד חזק ופתאום באמצע יש שם משהו שונה.

טוב, לדעתי הוא תרם לתחושה ה"מימית" של האלבום! (צוחקים) הוא גרם לי לחייך, בדרך כלל זה לא משהו שמטאל עושה לי. אתה מרגיש אגרסיה או אנרגיה, אבל אתה לא מחייך כל כך.

מה ההעדפות שלך במטאל?

בדרך כלל להקות פרוגרסיב שנמצאות בקצה האמוציונאלי יותר כמו Pain of Salvation, ובצד השני – אולדי'ז והבי מטאל, כמו Iron Maiden ו- Judas Priest, אלה בשביל הנפש ואלה בשביל ה… המממ, הדבאנג? מעדיפה ז'אנרים מלודיים, פחות אוהבת צרחות למיניהן, אבל זה מאוד תלוי. בכל מקרה, אני תמיד אחפש להקות שנותנות לי את המשהו הנוסף הזה, שיגרמו לי להרגיש.

רגש במוזיקה זה הדבר הכי חשוב עבורי, החיבור הזה לאנשים. אם אני אכתוב שירים שלא מחוברים אחד לשני ואין איזה מסר שאני רוצה להעביר אז בעצם סתם כתבתי אוסף של שירים. חייב להיות שם משהו נוסף, האור והצל שבמוזיקה, שאנשים ירגישו שהם והאמן מדברים באותה השפה. זה מה שהופך אלבום למצליח עבורי.

אני בכלל חושבת שיוצר חייב לכוון את המאזין שלו לרגש שהוא רוצה להעביר. יש הרבה להקות שמנגנות דברים כי זה מגניב, או כדי להוכיח כמה מהר הן יכולות לנגן. אני לא אוהבת את זה. אם זה לא מגיע לנקודה מסויימת… אז אוקיי, כן, אתם יודעים לנגן, אבל מה אני אמורה לעשות עם זה?

פגשתי פעם גיטריסט אנגלי שניגן מוזיקה לטינית והיתה לו טכניקה מצויינת ומהירות מטורפת, והתפעלתי במשך כמה שירים כי מאוד רציתי לראות אותו, אבל לא היה מסר במוזיקה עבורי, אני אעדיף בהרבה נגנים "מבולגנים" יותר, כמו David Gilmore או Jeff Beck, גם אם זה נשמע מבולגן זה נשמע כאילו זה מגיע מהלב, שיש משהו שאני צריך לתפוס חזק בהופעה שלהם, לקחת משהו מהם שהוא מעבר לתווים.

אולי זה היה מגניב פעם, כשהכל היה חדש, אבל בימינו הכל כבר נעשה. אי אפשר באמת להמציא משהו חדש לגמרי.

אולי לעשות קאנטרי עם מטאל…

כן אבל השילובים שאפשר לעשות הם די סופיים, זה מגניב בפעם הראשונה שאתה שומע את זה ומתלהב, אבל אחר כך אתה שומע עוד 20 להקות שעושות את אותו דבר, אז מה יש שם עבורי?

אני תמיד מתחבר לאנשים שכותבים ולמוזיקאים, זה לא משהו שאני מצפה לו, בשנים האחרונות התחלתי לאהוב את My Dying Bride, זה לא באמת הסגנון שלי, יותר מטאל מלוכלך כזה, אבל אני אוהב את האווירה שהם יוצרים, למה הם התכוונו כשהם כתבו ככה, הרגשתי משהו בתוך זה.

יש להם קטע, הכל אצלם מאוד מחובר. כאילו הם לא מספרים את הסיפור, אלא הם הסיפור. מבין למה אני מתכוונת? אני כבר לא ממש מאזינה להם אבל יש שם משהו מאוד חזק. למה אתה מקשיב בדרך כלל?

חוץ מהם לאחרונה אני מקשיב לאלבומים האלקטרוניים של Mike Oldfield, אין לזה שום קשר לפרוגרסיב או למטאל, וגם שמתי לב שאני מאזין ללהקות אנגליות יותר, אני לא יודע למה, עושה רושם שיש שם יותר תוכן רגשי כי כאילו אין להם שום מושג מה "קול" ומה טרנדי, אז הם מספרים יותר על החוויות שלהם.

אולי עם כל מה שקורה עכשיו בתעשיית המוזיקה, אמנים יחזרו באמת למקורות היותר רגשיים שלהם, למשהו יותר גרעיני ומהותי.

אני מפיק אלבומים וזה מאוד קל להפיק את החומר הנוכחי כי הכל מאוד טכנולוגי. ומה שכן מצליח לגעת בי זה באמת אותם דברים אישיים ופחות מה שקורה שם מבחינה טכנית. לפעמים זה מצויין אבל צריכה להיות איזו תוספת לשיר, משהו מעבר.

וואו, אני יכולה לדבר על זה שעות אז בוא נעצור כאן. יש תוכניות עתידיות? משהו שהיית רוצה למסור לקוראים שלנו? אחרי הכל, פעם ראשונה במגזין ישראלי…

אני לא יכול להתחייב על מועדי הופעות אצלכם… (צוחק) אבל כמו שאמרת, לגבי הופעות תמיד אפשר להתעדכן באינטרנט. התקווה שלי היא שמוזיקה תקשר ותהדהד באנשים, שלהקשיב לאלבום ייתן איזו הבנה של מה שהתכוונו להשיג. חוץ מזה, אני מאוד מעריך את העניין שלכם במוזיקה שלנו מלכתחילה.

תודה רבה לך!

תודה לך, זה היה ראיון מעניין מהרגיל!