Read this interview in English

ויוחאי דוידוף
Jorn Lande ביסס בקביעות את שמו בתור אחד מסולני המטאל האיכותיים ביותר שיש כיום. עם השראה הנובעת מהזמרים הקלאסיים של הז'אנר, הוא השתתף במספר לא מבוטל של פרוייקטים ולהקות מוכרות יותר ומוכרות פחות כמו Ark, Beyond Twilight, Vagabond, The Snakes. למרות שאת עיקר התהילה הוא קיבל מהיותו חבר בלהקת ההבי\פאוור מטאל Masterplan וכמובן דרך פרוייקט הסולו שלו Jorn, הוא עדיין מנסה לעבוד ולבסס את עצמו כאומן ייחודי בעל הכרה עולמית. כעת, עם שחרור אלבום הסולו החדש והרביעי שלו, "The Duke", ישבנו לשוחח עם הסולן הנורבגי כדי לגלות עוד פרטים על הקריירה הנרחבת שלו, בעבר ובהווה.

שלום, קודם כל, ברכותיי על אלבום הסולו החדש. מה אתה מה התחושה שלך לגביו?

אני חושב שההוצאה הזאת, בדרך מסוימת, היא חזרה לשורשים שלי, של הארד-רוק קלאסי, וזה משהו שאני מתנסה איתו הרבה שנים, מנסה שילובים שונים של מוזיקה. כמובן שתמיד אני מנסה לשלב קלאסיקה, אבל אני מרגיש שעם "The Duke" אני חוזר יותר להארד-רוק בריטי, אירופאי, שגדלתי איתו. אני מנסה את הטווח שלי ומנסה כל מיני נופים מוזיקאליים ושומר עליהם. בדרך מסוימת אני מרגיש שעכשיו אנחנו מנסים להתרכז במבנה השירים, בלמצוא צורה מסוימת של זהות, כדי שתהיה לנו בימה וקהל ושיותר אנשים יתפסו מה שאנחנו עושים.

מאז ההצלחה שלך עם להקת Masterplan, קריירת הסולו שלך קיבלה דחיפה רצינית, איך זה השפיע על החיים שלך כמו שהם עכשיו?

כמובן שאלבום הבכורה של Masterplan קידם אותי. אני חושב שזה היה חשוב לכל אחד בלהקה, בגלל שלכולנו יש היסטוריה ארוכה, היו לנו את ההוצאות הקודמות שלנו, עבדנו בלהקות שונות בעבר. אני תמיד מנסה דברים חדשים, כנראה שלא ממש מצאתי את הבמה שלי, תמיד עבדתי וניסתי לגרום לדברים לקרות, התמודדתי עם הרבה דברים שצריך לעשות, היו לי את כל האלבומים ששחררתי והכל, אבל Masterplan היו פריצת דרך ממש. אתה יכול לומר ש-Masterplan הייתה יותר טובה כלהקה, בגלל שאני עובד עם חברים לשעבר ב-Helloween, שכבר הייתה להקה מבוססת, ניסנו לעשות הסכם ולהתקבל בתעשיית המוזיקה. זה ממש קשה לצאת ביחד עם להקות אחרות שלא מצליחות. אני חושב שעם הלהקה מצאנו משהו ממש מיוחד ונכון – אנחנו מנסים לעשות את זה בדרך שלנו.

אמרת בעבר שאלבום הסולו השלישי שלך, "Out To Every Nation", הרגיש כמו אלבום הבכורה שלך ובתור מאזין קל לראות את השדרוג הייחודי שיש באלבום הזה בהשוואה לשניים הקודמים שלך. מה אתה מרגיש עכשיו כלפי האלבום החדש?

אני חושב ש-"The Duke" הוא בהחלט האלבום הכי טוב, אם אתה מסתכל על הכל, כמו מבנה השירים, מבנה הלהקה והקונספט הכללי – האלבום הזה יותר שלם. אני בדרך כלל לא חושב באמת על הכל, לשירים פשוט יש את הרגע הנכון וההרגשה, הם לא יותר מדי פרוגרסיביים או ניסיוניים, אני חושב שזה חומר חזק. הלהקה שלי מיוחדת, יש לי נגנים שהם ממש נדירים כיום, עבדתי איתם בעבר בהרכבים שונים מאשר היום ועכשיו יש לי אותם שוב, אני חושב שיש לזה יותר איכות, זו ממש תצוגה מעולה של המוזיקה.

יש לי את Morty Black [באס] שמנגן באלבום עם גרוב וסמכותיות ואז יש לי את Tore Moren [גיטרה], שגדל עם גיטריסטים כמו Randy Rhoads ו-Zack Wild וביחד עם מר. Lofstad שבא מעולם שונה לגמרי, עולם יותר טכני, הוא גדל עם גיטריסטים כמו Steve Vai, Van Halen וכל השאר – אני חושב ששני הגיטריסטים האלה יכולים ליצור ביחד אלמנט קלאסי ישן שעושה את הכל ממש גדול וחזק, ביחד הם מושלמים, הם חברים ועובדים מעולה. אני חושב שממש יש לנו פה משהו מיוחד עם האלבום החדש, זו להקה מושלמת לנגן איתה בהופעות ולדעתי המכלול של "The Duke" הוא כמה מהמתכונים הכי טובים שהיו לי.

למה בחרת להקליט מחדש את השיר "Starfire", שהיה שיר הנושא מאלבום הסולו הראשון שלך?

אני מחשיב את "Starfire" יותר כאלבום דמו…

זה ממש חתיכת דמו…

האלבום "Starfire" נשמע טוב, אבל העשייה של הדיסק היא מאד אורגנית, אפשר לומר שהאלבום היה בשנות ה-70, הכל הוקלט בצורה אנלוגית, לא היו לנו מחשבים או כלים מקצועיים ומה שלא משתמשים היום. אנחנו ניגנו את הכל וזה הוקלט כמו פעם, על קלטת ישנה. לא הייתה לנו שום עזרה, לא השתמשנו בשום אלמנט מיוחד, זה היה פשוט "בחזרה לבסיס" וזה למה אני רואה את זה יותר כהקלטת דמו. באותו זמן לא היה לי תקציב גדול במיוחד לעשות אלבום, אז ביססתי את זה יותר על רגש וכשזה יצא, חשבתי שזה מגניב, אמנם זה לא האלבום האהוב עלי, אבל זו הייתה התחלה מסוימת, מעין מצגת שלי כאמן, מבצע קאברים וכו'.

אני חושב ש-"Starefire" הוא שיר טוב והוא לא קיבל את ההפקה שהייתה צריכה להיות לו. כמו כן גם התחלנו לנגן את השיר בהופעות כמה פעמים והתחלנו להשתמש בריפ גיטרה שעכשיו נמצא בגרסה החדשה, שהיה שונה לגמרי מהגרסה המקורית, שהייתה יותר תזמורתית. אז ניסנו את השיר בהופעות, השתעשענו עם כמה ריפים וחשבנו שנעשה גרסה שהיא יותר רוק אנ' רול, יותר הארד-רוק, במקום להשתמש בגרסה פופ-פרוגרסיבית כזאת, או יותר גרוע. אז עשינו פזמון הארד-רוק, והוספנו עוד רוק אנ' רול ובכל שילוב גילנו משהו, אז אחרי שניגנו את השיר כמה פעמים בהופעות וגדלנו איתו, חשבנו שהוא יהיה מעולה עם הארגון החדש ומגיע לו הקלטה חדשה, עם סאונד והפקה יותר טובים – וזה למה עשינו את זה.

מאיפה קיבלת השראה לשירים של "The Duke"? האם יש קונספט מסוים מאחוריהם?

לא, לא ממש, אני תמיד כותב דברים כאלה, אין לי מטרה מסוימת, אני מנסה לשקף את החיים שלי והמחשבות שלי על העבר, ההווה והעתיד, אז אפשר לומר שהקונספט של האלבום הוא כמו שאני תמיד עושה, כותב על אותם דברים בצורה מסוימת, אבל פשוט עושה זאת בדרכים חדשות. אני מנסה לשקף ולדמיין מחשבות על החיים ועל ההיסטוריה שאנשים יוכלו להזדהות איתן וליצור תמונות משלהם. בדרך מסוימת, אני מנסה לומר הרבה במעט מילים, לא יותר מידי מילים קשות, אני אוהב להיות פשוט וישיר כדי שאנשים יבינו מה אני אומר.

כמו למשל, יש לך את השיר "Duke Of Love", אני מניח שזה גם חלק ממה שנאמר בכותרת – לשיר יש כל מיני אלמנטים ומנקודת מבט על סצנת המטאל העכשווית שהיא יותר אגרסיבית וקיצונית, אני מרגיש שלאלבום יש את כל האלמנטים האלה שגם לי יש בתור אמן. יש לזה שליטה, כוח, שחצנות, אירוניה, דרמה, רגש… כל האלמנטים האלה חושבים לי בכללי ואני מרגיש שאם תראה את כל האומנים הקלאסיים או בכלל את ההארד-רוק הקלאסי, האלמנטים האלה נמצאים. כמו דוכס, יש לו מעמד, מגע, שליטה… הוא אלגנטי אבל באותו זמן יש לו את כל האלמנטים האלה שהזכרתי. אני חושב שזה חשוב להראות את כל ההיבטים האלו ולעשות את זה מעניין, ברגע שזה נהיה רק משהו אגרסיבי זה מוגבל בשבילי ואני חושב שיש קשר בין מה שאני עושה למוזיקה קלאסית, שנינו מדברים על כל האלמנטים האלו.

באלבום החדש נמצאים שוב אנשים שעבדת איתם בעבר, למה בחרת לעובד עם אותם נגנים שוב, בגלל שעד עכשיו, אם אינני טועה, ניגנת עם מוזיקאים שונים בכל פרוייקט סולו?

הפעם פשוט כולנו היינו שם, כולנו היינו מוכנים לעבוד ביחד. בעבר לאנשים היה דברים שונים לעשות וכשרציתי להקליט משהו אז או שמישהו היה עסוק במשהו או שלא היה זמן. כשאני עושה את זה אני אף פעם לא מתכנן, אני פשוט מוצא את הזמן לעבוד ועושה את זה, אבל לפעמים אנשים צריכים לעבוד. פעם זו לא הייתה להקה, אלא רק פרוייקט סולו, זה למה היו לי אנשים שונים בכל פעם, פשוט שאלתי אנשים אם הם ירצו לעבוד איתי ואם היה להם זמן והיה בסדר מבחינתם לעבוד איתי על אלבום.

למשל עם Masterplan עשינו סיבוב הופעות ביחד עם Hammerfall אז יצא לי לפגוש אנשים חדשים וזה למה, לדוגמא, ביקשתי מ-Magnus Rosèn שינגן על הבאס ב-"Out To Evey Nation". אפשר לומר שדברים קרו בטבעיות, אבל עם האלבום הזה, זה היה שונה, כי כולנו כבר עבדנו בעבר ביחד בהרכבים אחרים, כולנו הכרנו אחד את השני כבר שנים ואני חשבתי שעם האנשים האלה ביחד יהיה לנו ליינאפ הורס, כולנו אגואיסטים בעולם שלנו וכולנו נלהבים להוכיח שאנחנו יכולים לעשות דברים חדשים, להתנסות בהרכבים חדשים, שילובים חדשים של אנשים – ואני חושב שזה יכול להיות מרגש מאד.

זה למעשה מגיע להתחלת שנות ה-90, כשמוזיקת הגראנג' יצאה וכל תעשיית המוזיקה השתנתה, כולנו היינו לכודים… [צוחק]… בסביבה הזו ומה שבאמת רצינו זה לעשות הארד-רוק מלודי קלאסי אבל הזמנים היו שונים, יכלת לקבל חוזה או לאבד אותו, לא יכלת לעשות משהו שמקושר למשהו קלאסי, כל מה שדומה לשנות ה-70 זה טאבו, שנות ה-80 זה טאבו, אז אני מניח שניסנו להיות ניסיוניים ועדיין לשמור על זהות מסוימת, אבל גם ניסנו להיות שונים, זה למה יש לך אלבומים כמו "Burn The Sun" של Ark, או אפילו עם Masterplan, היו לי שם כמה אלמנטים כאלה.

בחזרה לקריירה המוקדמת שלי, היה לי משהו שנקרא Vagabond, שזו הייתה ממש להקה ניסיונית וכל המוזיקה הזו הגיעה באמצע של תקופה מעורבת בשנות ה-90, כשהדברים היו ממש שונים. אני מניח שזה למה היה לנו את השוני הזה באלבומים המוקדמים, בגלל שרצינו לשמור על האלמנט הקלאסי, אבל היינו צריכים לשנות אותו או לפתח אותו, לקחת אותו צעד קדימה, כדי שאנשים לא יגידו "או לא, זה נשמע כמו זה, שמענו את זה בעבר" או משהו כזה. לכולם היה רעיון איפה לשים אותנו, זה למה רצינו לשים משהו אחר, כולנו חשבנו, בכל להקה שעבדתי בה, כולם רצו לנסות נופים מוזיקאליים חדשים, שילובים חדשים. בתור זמר אני מנסה להיות יותר שונה מזמרים שקיבלתי מהם השראה כשגדלתי. כל האומנים האלה משנות ה-70, תמיד תוכל לזהות אותם, יש להם את אותה דרך הופעה, תמיד, בכל אלבום, הם אף פעם לא ניסו דברים חדשים, אולי עקבו אחר הטכנולוגיה עם שינויים בהפקה ובסאונד, אבל כששמעת אותם מופיעים זה תמיד היה עם אותו מאפיין, הם לעולם לא שינו זהות, הם לא עשו ניסויים בשירה אחרת.

אני חושב שזה מה שעשיתי, ניסתי להשתמש בכל האלמנטים האלה כשגדלתי ולקחתי מהם השראה, במקום להשתמש רק בזהות אחת ולהופיע רק עם סגנון שירה אחד, ניסתי הרבה דברים שונים, מלשיר גבוהה-נקי ולהשתמש בטווח שלי, לשירה יותר פרוגרסיבית ואפלה, ושוב, לחזור לטווח-ביניים עם נוף שונה או לשנות את הקול שלי לגמרי, לשירה יותר אגרסיבית ומבוססת על אופרה עם יותר טכניקה. אז השתמשתי בכל הניסויים האלה ועשיתי את זה ככה יותר מקורי, זה נהפך למשהו חדש, למרות שהיה לזה את כל האלמנטים שגדלתי איתם, כל הדברים הקלאסיים האלה.

אז זה היה בתקופת הגראנג' ושנות ה-90 המעורבות, זה לה היה רק במוזיקה, זה היה בכל דבר, לאנשים היו 4 עבודות, היה להם הרבה דברים, אנשים עבדו בחנות טלוויזיה ובחנות אחרת הם היו מוכרים דגים… [צוחק]… דברים השתנו ואנשים רצו לדחוף את הגבולות שלהם. אותו דבר בסרטים, אני חושב שמה שקרה זה שהעולם שכח כמה מהאלמנטים הקלאסיים האלה, כמו למשל כשאתה מדמיין משהו שראית בעבר ואם אתה לא הולך להשתמש באלמנט שהשתמשו בו בעבר, אז אתה תישאר רק עם איכות בינונית. יש גבול למה שהאדם יכול לעשות, חלק יאמרו שהכל אפשרי, אבל למעשה יש גבול מסוים.

ככה זה היה בשנות ה-90, אנשים היו נואשים לנסות וליצור טרנד חדש ולקשר את זה לעבר. אני שמרן ועכשיו אני בנקודה שאני מתחשב בכל הדברים האלה, מסתכל על העבר שלי ושואל את עצמי למה התחלתי? למה הייתי בתעשיית המוזיקה מלכתחילה? וזה לקח אותי למתי שהייתי ממש צעיר, כשלקחתי השראה מ-Ronnie James Dio, Paul Rogers, David Coverdale ומעוד הרבה להקות רוק פרוגרסיביות טובות וגם מלהקות רוק קלאסיות, אני פשוט מסתכל על זה וחושב שזה דבר טבעי עבורי ללכת בחזרה לעשות משהו ממש קלאסי, מעין הארד-רוק בריטי, שאני מרגיש ששם הכל התחיל וזה מה שגרם לי להתחיל בפעם הראשונה.

מכיוון שהיית עסוק מאד עם "Aeronautics" של Masterplan ואז שיתוף הפעולה שלך עם Russell Allen, רציתי לדעת מתי הזדמן לך לעבוד על "The Duke"?

להרבה אנשים יש עבודות נורמאליות, בניגוד אלי, שכל מה שאני עושה מתבסס סביב עשיית מוזיקה. כשכל האנשים הולכים לעבודה בבוקר וכשאני לא באולפן או בסיבוב הופעות, אני מנצל את הזמן ככל שאני יכול ואני מנסה להיות יצירתי ואז כשאנשים חוזרים הביתה מהעבודה, אני כבר עבדתי על הדיסק שלי או כתבתי דברים. זה נראה כאילו אני עסוק כל הזמן, אבל זה לא ממש קיצוני, אני מנצל את הזמן כמו האנשים הנורמאליים עם העבודות, אני יותר יצירתי וכמובן כשיש לי זמן אני יכול להיות יותר בבית בנורבגיה, להישאר לכמה חודשים ואולי לסופ"ש במקומות אחרים, כדי לקבל רעיונות. יש לי תקופות שקטות כאלה, כשאני מנסה לכתוב כמה שאני יכול.

אם כבר הזכרתי את Russel Allen, איך היה התהליך מאחורי ההקלטה של "The Battle"? איך בחרתם מי ישיר מה, מי יכתוב את המוזיקה, המילים והמלודיות?

האלבום הזה היה שונה מדברים אחרים שעשיתי. ברוב המקרים אני כותב את החומר של עצמי, אבל באלבום הזה, עשיתי משהו שנוצר ע"י מישהו אחר, אז זה היה משהו שונה. לחברת התקליטים היה את החומר הבסיסי והקונספט והם שאלו אותי אם אני אהיה מעונין לעבוד עם הקונספט הזה, אז שמעתי את המוזיקה ופשוט הרגשתי איזה מהשירים יהיו מתאימים לי. אני חושב שאותו דבר קרה גם עם Russel, שנינו חשבנו שזה דבר מגניב לעשות. אני מכבד אותו, אני אוהב את אלבומי הסולו שלו ואת השירה הפרוגרסיבית ולא ממש היינו צריכים לעשות את זה, אבל עשינו את זה כי היה לנו את הזמן ויכלנו לעשות את זה במדינות שונות. היה לי את הרעיונות והמוזיקה ופשוט נכנסתי כאן לאולפן והקלטתי את זה.

אז בעצם לא נפגשת איתו באולפן?

לא, פשוט עבדנו בנפרד ודיברנו בטלפון. זו דרך עבודה שונה אבל כמו שאמרתי זה היה פרוייקט ממש שונה ממה שעשיתי וזה למה חשבתי שזה יהיה מגניב. כשאתה כותב את החומר שלך כל הזמן, אתה לא מקבל רעיונות חדשים ואז אתה מתחיל לחזור על אותה תבנית כאמן, אז לצאת מזה ולנסות לשים את האנרגיה במשהו אחר, ואז לחזור שוב לדברים שלי, היה ממש טוב בשבילי, יכלתי לקבל שוב נקודת מבט אובייקטיבית. גם אף פעם לא עשיתי יותר מדי מוזיקת "רוק אמריקנית מבוססת-אלבום" [AOR – Album-Oriented Rock] בחיים שלי, תמיד היו לי כמה אלמנטים פה ושם באלבומים שלי, עם פזמונים בסגנון או מלודיות כאלה. אני חושב שבאלבום הזה יש לך הרבה הארד-רוק אמריקני ואני חושב שבאירופה הזווית של האלבום עושה אותו יותר חזק, אבל בכללי אפשר לומר שזה אלבום AOR מודרני.

מה לדעתך הם ההבדלים או הדמיון בין סגנון השירה שלו ושלך?

אני חושב שיש לנו סגנון דיי דומה, למרות שיש לנו רקע עשיר, קשה לי להגיד, היו לנו זמרים שונים שנתנו לנו השראה אבל לשנינו יש משהו במשותף וזה האהבה למוזיקה הזאת. אני חושב ששנינו, אם תלך למקור ותוריד את כל הדברים הניסיוניים והפרוגרסיביים שעשינו, וכתיבת השירים, אז אני חושב ששנינו ממש דומים למרות השוני, עדיין יש לנו אותו רקע, לשנינו יש טכניקה אבל אנחנו לא מחצינים אותה יותר מדי, יש לנו טווח ואנחנו עושים דברים שאנחנו אוהבים.

אתה התחלת בעשיית קאברים ללהקת Whitesnake, עד כמה השפיע David Coverdale על הקול שלך? לפעמים זה נשמע כמו חיקוי ממש טוב שלו, אם זה באמת חיקוי.

מעולם לא ניסתי לחקות אותו או משהו, זה פשוט איך שאני נשמע. אם הייתי חושב שככה הוא נישמע בעבר, אז זה היה נשמע ממש דומה, בגלל שכמה שירים שנעשו בעבר לא יכולים להיעשות בדרך שונה, הם ממש טובים ובכל פעם שאתה שומע מישהו שעושה גרסה שונה של שיר, זה אף פעם לא יהיה אותו דבר. אני מרגיש שזה חשוב להישאר נאמן למקור, למרות שלפעמים זה נהדר לעשות משהו שונה לגמרי.

כן, כמו שעשית עם השיר "Burn" של Deep Purple באלבום "Starfire", לקחת את זה רחוק וזה ממש לא נשמע כמו קאבר…

יש לך דברים שונים, למשל באלבום "The Duke" יש את השיר "Are You Ready" [קאבר ל-Thin Lizzy], שזה גרסת הקאבר היחידה שיש באלבום, וזה היה משהו אחר בגלל שזה ממש שונה. עם זה אני מרגיש שאני תורם בכך שאני עושה משהו מגניב עם השיר, יותר מטאל, קצת יותר הארד-רוק וביצוע כבד. אבל אז יש לי שירים אחרים, שמציגים דרך ביצוע וזה מתי שאני נשאר נאמן למקור.

…אז מאיפה קיבלת השראה?

ובכן, Paul Rogers ו-Brian Conaly היו מאד חשובים והם השפיעו עלי כשהייתי ילד, גם אלביס פרסלי, היה לי אוסף דיסקים שלו. אפשר לומר שקיבלתי השראה מ-Rainbow, אהבתי זמרים כמו Ronnie James Dio ו-David Coverdale, הייתה לי תקופה שהייתי מסור לאומנים שונים, נדהמתי מ-Steve Walsh, הוא זמר מדהים ושונה לגמרי, יותר כמו פולק \ רוק אמריקאי והוא גם נתן לי השראה. אבל אני חושב שהלב שלי שייך להארד-רוק הבריטי, שם אני התחלתי ושם אני מרגיש שהשורשים שלי נגעו.

יש פרסומת ממש מצחיקה שהשתתפת בה, זאת עם הרוקר שרוקד בטייץ ורודים, איך הגעת לזה ומי זה הבחור בטייץ?

זה היה לפני המון זמן… [צוחק]… זו הייתה פרסומת לטלוויזיה הלאומית והמפרסמים רצו שיהיה שם רוקר והם התקשרו אלי ושאלו אם אני יכול לעשות את זה ופשוט עשיתי… מתוך 3 האנשים שהיו שם, רק 2 מביננו היו מוזיקאים, אחד היה רקדן אמיתי… והשני היה שחקן מקצועי. אני הייתי אמן הרוק היחיד שם, בפרסומת… [צוחק]

לפני "The Battle" הגיע "Aeronautics" שהיה הצלחה אפילו יותר גדולה מאלבום הבכורה שלך עם Masterplan, והוא הפך אותך לפופולארי ברחבי העולם. איך תסביר את מה שגרם ל-Masterplan להיות להקה יותר מוצלחת משאר הפרוייקטים והלהקות שלך, כשלדעתי, הם טובים וחלקם אפילו יותר מעודנים ממה שעשית עם הלהקה הזאת?

אני חושב שחלק מהדברים שעשיתי פשוט נפל בין הכיסאות. אני חושב שזה בגלל שלסצינת ההארד-רוק והמטאל יש שוק מאד מוגבל, אם אתה רוצה לבסס דברים ואתה רוצה לקבל הצעות לנגן במקומות, אז צריך להיות לך משהו טוב, אבל באופן כללי, אתה לא תקבל תנאים טובים בגלל שאתה רוצה שכל סצינת המטאל וההארד-רוק תקנה את האלבום שלך.למשל היה לי את Ark, או אפילו עם Vagabond, ממש אהבתי אותם, אבל היינו בין הכיסאות בגלל שאנשים אמרו דברים שונים כמו "זה ממש טוב", "תגידו להם להפסיק", "מוזיקאים טובים!" וכו', אז זה נהיה יותר כמו ניסוי ולא יכלת למצוא לזה הגדרה, לקנות את זה, או לקבוע סימן מסחרי למה שהיה ללהקה. זה היה ממש שונה ואפילו פורץ בדרך מסוימת, מבחינה מוזיקאלית.

אפילו אם היו לך ביקורות טובות והרבה תשומת לב מהעיתונות, מה שתמיד היה טוב לקרוא, ביום הבא אנשים היו הולכים לחנויות התקליטים והיו קונים את ה-Iron Maiden החדש, או את ה-Judas Priest החדש, משהו שהיה יותר ממוקד בהארד-רוק ובמטאל, בגלל שזה היה השוק וככה אנשים הכירו אותו. אני חושב שאם היה לנו יותר פרסום, הפצה ושיווק אז עם להקה כמו Ark, היינו יכולים להגיע לקהל גדול יותר, בגלל שזה מוזיקה שגם אנשים שלא מעריכים הבי מטאל או הארד-רוק יכולים לתפוס ואפילו לאהוב… אבל אני חושב שאם אתה מוגבל כלהקה, לעיתונות בסצינת ההארד-רוק והמטאל, אף אחד אחר לא ידע מי אתה. זה לא עוזר שאתה קורא על Ark במגזינים כמו Metal Hammer או Rock-Hard, בגלל שאף אחד אחר לא קורא אותם חוץ מאנשים שאוהבים את הסגנון, וזה למה אני חושב שנפלנו בין הכיסאות עם האלבומים האלו בשנות ה-90.

Masterplan היא להקה יותר ממוקדת, יש לה מעין פלטפורמת פאוור מטאל והמבנה נמצא שם. באופן כללי אתה יודע מה תקבל ואפילו אם יש לך כמה שירים פרוגרסיביים ושירים שיכולים ללכת לאזורים מוזיקאליים שונים, אז המבנה הוא עם תיפוף חזקה והאומנות היא ממש ממוקדת, אז אתה יודע מה תקבל באלבומים של Masterplan. בדרך מסוימת, אפילו אחרי 2 אלבומים, אנשים עדיין יודעים למה לצפות, אני חושב שזה השילוב הזה והכיוון המטאלי הזה ובאותו זמן, אנחנו מנסים לבוא בזמן שאין יותר מדי אמנים כמונו. אבל אני חושב שזה לא רק להיות טובים, או לבוא למקום הנכון בזמן הנכון, אנחנו היינו שם ועשינו עבודה טובה והכל צריך לבוא ביחד.

אנחנו היינו ברי-מזל בגלל שהשתמשנו בפרומוטרים עם האלבום הראשון כדי לקבל תשומת לב, אז התבקשנו לנגן ולעשות סיבוב הופעות, אני לא חושב שזה נדיר עבור להקה, זה פשוט יצא – אני חושב שזה שידענו מה נוכל להשיג עם הלהקה היה אידיאלי בשביל Masterplan. ניסתי הרבה שנים לעבוד ולעשות מוזיקה טובה וזה תמיד היה מאבק, לפעמים יש לך דברים גרועים, או שאתה רוצה לעשות כל-כך הרבה דברים ואין לך תקציב, או שאתה רוצה לעבוד עם אנשים שונים – אתה צריך לעשות דברים שמבוססים על אידיאלים חזקים ולעשות את הדבר הכי טוב עם מה שיש לך. בדרך מסוימת הגענו למקום שבו העולם מתחיל להתייחס אלינו כאומנים.

האם יש סיכוי שנראה את האלבומים המוקדמים שלך בהוצאה מחודשת? זה נראה כאילו הם אבדו אי שם בשוק המוזיקה וממש קשה למצוא אותם.

אני לא חושב שיהיו הוצאות מחודשות של כל האלבומים הישנים שלי, אבל אני מתכנן לשחרר חלק מהחומר הישן שלי, אני אבחר כמה מהשירים הכי טובים שלי והם ישוחררו מתישהו. זה לא יהיה רק חומר ישן, אבל חלק מהדברים שעשיתי, יצאו בקרוב. האלבומים האלה באמת נדירים, אולי יש סיכוי שהם יצאו ואני בודק את האפשרות הזאת, אז אולי בעוד כמה שנים, אולי.

אני יודע שהטרידו אותך הרבה עם הנושא, אבל תוכל לספר לנו אחת ולתמיד, מה הסיפור בינך לבין Finn מ-Beyond Twilight? זה נגמר?

אני לא יודע אם קראת את זה, אבל עשיתי ראיון לאתר בשם RockDetector.com שבו הסברתי את הכל. Finn בבירור השקיע המון זמן בליצור קשר עם העיתונות ולעשות מזה עניין גדול ואני חושב שזה בגלל איזה ראיון אחד שעשיתי שמה שאמרתי בו הפך פתאום לעניין כזה גדול. אני לא חשבתי יותר מ-5 דקות על הראיון הזה, אז לקחתי יום אחד והוצאתי את ההצהרה הזאת, כתבתי אי-מייל שמסביר בפרטים את מה שקרה. אני חושב שבכלליות, זה היה Finn שלקח את העניינים יותר מדי אישית, הוא קרא משהו שאמרתי ואז נתן את ההצהרות שלו. בשבילי זה היה רק ראיון.

זו לא הייתה העובדה שהייתה בסיפורים שלו, זו הייתה העובדה שהוא השתמש ברעיונות לשירים שלי והוא לקח מישהו שישיר את הדברים שאני כתבתי, אבל זה לא כל האלבום, רק חלק קטן. אתה יכול לשמוע דברים שמזכירים לך אותי, הרוב לא, אבל שירים כמו "Sleeping Beauty" זה משהו טיפוסי שאני עושה, כמו המלודיות או המילים. אני חושב שהרעיונות האלו מהקלטת האלבום "The Devil's Hall Of Fame" הם דברים שלא סיימנו לעבוד עליהם. אם הוא היה שואל אותי, בוודאי שהייתי אומר בסדר! … [צוחק]… אבל זה היה לא נכון, בגלל שהוא לא שאל, וזה למה אישית לא רציתי שהרעיונות האלו יהיו באלבום.

כמובן שאתה מנסה לא לקחת דברים באופן אישית, אבל אם מישהו לוקח את הסימן המסחרי שלך, בדרך מסוימת, בלי לשאול, זה יכול להסית את כולם, זה למה אני חושב שהוא נבהל כשאמרתי את הדברים האלו. כשאתה עושה אלבום מלא, אנשים צריכים לעבוד ולכתוב חומר משל עצמם… ואם אתה הולך להשתמש במשהו של מישהו אחר, למה לא תשאל?

תן לי לדחוף עוד קצת רכילות… האם שמעת, או שאיכפת לך בכלל בקשר למה שקרה עם Kelly [הסולן שהחליף את Jorn] ועם Beyond Twilight? הם החליפו אותו בסולן חדש, שוב.

הם עשו את זה? אז יש להם כנראה טרנד. מעולם לא ראיתי את Beyond Twilight כלהקה, אלא רק כקונספט או פרוייקט שעבדתי איתו. כשהתחלנו לעבוד על "The Devil's Hall Of Fame" ראיתי את זה כאופרת רוק. חשבתי שזה משהו ש-Finn ואני כתבנו, שיש לזה קצת סגנון מטאלי, חשבתי שזה מגניב, אבל אני חושב שהדיסק הוא יותר כמו אופרת מטאל. הם לא היו צריכים לחזור על אותה תבנית והם היו צריכים לשחרר אלבום שמדבר בעד עצמו. "Section X" הוא אלבום טוב, אבל אני לא אוהב שאני מזהה חלק מהדברים בו. Finn הוא קלידן ומלחין טוב, אבל יש אנשים שלוקחים דברים יותר מדי אישית.

החיים שלי זה מוזיקה ובמשך השנה אני עושה סיבובי הופעות, אני כותב, מקליט ועושה מוזיקה – בזמן שאנשים כמו Finn מצליחים לשחרר אלבום, אני כבר עשיתי 5 אלבומים. אולי אנשים עובדים עם מוזיקה כפרוייקט או כתחביב ולא על בסיס קבוע. אני חושב ש-Finn הוא מוזיקאי טוב, אבל כשאתה לא תמיד עובד עם מוזיקה, היא הופכת להיות אישית מדי ואתה נהיה רגשן. בשבילי זה היה רק עוד אלבום, הקלטתי אותו והייתי שמח עם מה שעשיתי… אז אני מניח שהוא לקח את זה אישית וכתב את הדברים האלה באינטרנט, לא היה איכפת לי ממש, אבל עשיתי הצהרה לגבי זה. כל עוד אנשים יודעים מה אתה עושה, הם יכולים להבדיל בין אמת לבין מה שלא נכון.

הופעת בהרבה פסטיבלים ואירועים במהלך הקריירה שלך והיו לך הזדמנויות לחלוק את הבמה ואת אחורי הקלעים עם הרבה להקות, חלקן מז'אנרים יותר קיצוניים כמו דת', בלאק, הארדקור וכו'. מה אתה מרגיש לגבי הפופולאריות של הז'אנרים האלו והסגנון הקיצוני בכללי?

קשה לי להזדהות עם זה בעצמי, אולי אני זקן מדי בשבילי זה. אני חושב שזה מעגל החיים, זה נהיה ככה, אתה הופך לאמיתי בדרך של עשיית מוזיקה ומתפתח, אני חושב שלאנשים יש אידיאלים שונים היום והם רוצים מוזיקה שונה ממה שהם רצו פעם, משהו קשה. אני מניח שאני יותר אוהב את הימים הישנים של המטאל ואת המקומות. זה כמו שאני יכול ממש לשבת ולצפות בסרט משנות ה-40 וממש להבין אותו, אבל אנשים שהם 5, 10 או 20 שנה צעירים יותר ממני, הם יאמר "למה אתה רואה את זה?" בגלל שאין להם שם שום דבר, הם לא יכולים למצוא שום דבר להיקשר אליו.

בשבילי זה טבעי, בשבילי זה שמרנות, אני מרגיש שאני שייך לימים עתיקים, אני מרגיש שיש לי את האלמנט הזה, זה למה אני מרותק מזה. אבל בימים האלו, קשה לנתח את זה, אני לא יודע, אני אוהב להסתכל על העולם ולראות מה קורה, חלק מהאיכות תמיד תחזור אלי, בגלל שאמן אמיתי – ששולט בכפתורים של הרגש והלב – תמיד יהיה בעולם, אפילו אנשים צעירים, כשהם מתנסים ונהיים קיצוניים, אחרי כמה זמן זה מגיע למשהו יותר טבעי, אתה מקבל את התמונה של זה.

איך אתה שומר על קשר עם המשפחה שלך כשאתה בסיבוב הופעות או עובד מסביב לעולם?

יש לנו תקשורת, גם בטלפון…

שאלתי בגלל שבחלק מהשירים שלך, כמו למשל "Can't Let Go" מהאלבום הראשון של Ark, נראה כאילו אתה מקבל השראה מלהיות רחוק מהאהובה שלך…

אתה מנסה לשקף את החיים שלך כאמן, להשתמש ברעיונות ובמחשבות שלך, אם לא הייתי עושה את זה, לא היה לי כלום לשיר, לא הייתי מוצא השראה על מה לכתוב, לעשות את זה טבעי, לכתוב על הניסיון שלי בחיי היום יום, בהווה ובעתיד, זה מאד מקרי. אני מנסה לצבוע את התמונה בצורה שאנשים יוכלו להזדהות איתה, זה למה אני חושב על כל אלמנט. לפעמים אתה מרגיש כמו קדוש מעונה כשאתה בדרכים הרבה זמן, אתה מרגיש כמו זר, בדירה, במטוס או בהופעה הבאה, אתה הופך לרובוט בגלל שאתה לא מתקשר בדרך מסוימת. כמובן שאני מוצא השראה כשאני בנסיעות, אני מקבל רעיונות, כולנו מתבודדים ורבים עם עצמנו ולפעמים אני מוצא לזה מילים.

שמעתי שאתה הולך להופיע ב-Progpower USA, האם אתה מתכוון לשווק את המוזיקה שלך בארה"ב, כמו שאתה עושה באירופה?

אני לא ממש חושב על זה, אני תמיד מנסה להתרחב כאמן, אבל אני שר בהתפתחות טבעית. אני יעשה שם כמה דברים, אני מנסה לתכנן איזה סיבוב הופעות, אבל זה ייקח כמה זמן, איזה 2-3 שנים לפני שזה יגיע לנקודה בה אני יכול לעשות שם סיבוב הופעות מלא. אבל זה קשה לאומנים חדשים שם, למרות שיש לי הרבה מעריצים, זה שוק קשה וקשה לבנות שם קריירה. אם אני מנסה לעשות מה שאני עושה, ומנסה לבנות את העתיד שלי, אז אני חושב שזה יבוא בטבעיות. אני רואה את זה כפלטפורמה טבעית עבורי, זה למה אני רוצה לבסס את ההוצאה של "The Duke", מכיוון שעכשיו, יש לנו להקה שלמה, שזה גם חשוב, בגלל שאתה לא תקבל את תשומת הלב כאמן סולו, שאנשים יכולים להיקשר אליו, אתה רוצה להתבסס כלהקה שאנשים יכולים לראות עם ליינאפ…

כרגע זה יותר בשלב שאנשים מצפים לשמוע את הכל, לשמוע כל שיר מכל אלבום, אבל הם משערים מה אנחנו ננגנן. אני מודה על כך שהאלבום הראה לי שאני צריך לבסס להקה, זה מה שעשיתי והליינאפ הזה הוא התחלה טובה עבור "The Duke", אני צריך להתרכז בזה. למרות שזה פרוייקט סולו, אנשים רואים את זה כלהקה וזה חשוב לקריירה שלי, אם אני דואג לזה אז אני אוכל לעשות מוזיקה ולנגן אותה בהופעות. זו תהיה התפתחות טבעית, בגלל שאני יעשה יותר סיבובי הופעות ויותר אהיה שם, יהיו לי סדרי עדיפויות חדשים. למשל כשאני עובד עם Masterplan, אתה שם עדיפות על משהו אחד, ודבר אחר פשוט מקבל פחות תשומת לב. עכשיו הייתה לי התפתחות, שהפכה לחלק חשוב בקריירה שלי ולא רק כאלבום סולו… אז אנחנו לא רק רוצים להתמקד באלבום, אנחנו צריכים לעבוד יותר כלהקה ולהתמקד בזה.

איך אתה מתכונן לפני שאתה עולה לבמה? יש לך טקסים כלשהם?

לא… ובכן, אם לפעמים אני לחוץ, כמו לפני הופעה של Masterplan, כשיש לנו שירים חזקים או מסובכים, אז לפעמים אני מרגיש מוזר, אני מנסה להתחמם ואז זה סבבה לשתות יין או בירה לפני הופעה. אבל כשאין לי שום דבר אחר, אני מנסה לשיר קצת, לבחון איפה אני נמצא ולפעמים יש לך גם שדים לפני ההופעה, או שאתה פשוט מרגיש חרא וצריך להתחמם יותר לפני שאתה עולה לבמה… זה הדם.

מהו המצב הנוכחי עם Masterplan? עכשיו שאלבום הסולו שלך יוצא אולי תעבדו על DVD?

יש לנו כמה תוכניות ולמעשה יש לנו הרבה חומר, אנחנו מנסים לעבוד על זה, אבל כרגע רק דיברנו על זה, אין לנו משהו גמור, אני חושב שאם בכלל רק אחרי האלבום הבא אנחנו נשחרר DVD או משהו. אנחנו צריכים לפחות 3 אלבומים לפני שנוכל לעשות את זה. זו תהיה עבודה רבה לשחרר DVD רק עם 2 אלבומים, כל פעם אתה חושב או עושה משהו אחר, אז אנחנו צריכים להכין עוד דברים כדי לעשות את זה יותר מעניין וכדאי עבור הקונים. זו לא הכמות, זו האיכות.

איך המעריצים ו\או אלה שלא מכירים את הקריירה העשירה שלך יכולים לקרוא עליך ועל העבודה שלך. האם יש סיכוי שהאתר הרשמי שלך יפתח בקרוב?

כן, הוא למעשה כבר גמור והוא יצא בקרוב, אני רק צריך לעבוד על כמה טקסטים במהלך השבוע. תבדוק את זה במהלך השבועות הבאים, אולי זה יהיה מוכן עד אז, אל תדאג. יש לנו פורום, ביוגרפיה ודיסקוגרפיה, אני רק צריך לסיים עם עוד כמה פרטים קטנים שלא מוצאים חן בעיני כרגע, אני רוצה לעשות את זה נכון כדי שאנשים יוכלו לקבל את כל המידע.

הרבה אמנים כמו Roger Waters, Depeche Mode ו-Sting מגיעים להופיע בישראל בקיץ. הייתה שמועה ש-Masterplan מפחדים לבקר פה אף על פי שפנו אליכם. האם זה נכון?

אני לא חושב שאנחנו מפחדים, כשדברים לחוצים, אז כל אמן נזהר ללכת לשם וצריך לבדוק עניינים ביטחוניים. אני לא ממש מפחד מזה, זה יותר מרק לעשות הופעות, אתה צריך גם לקבל את החוזה הנכון. זה לא רק לנגן שילוב, צריך להיות מצב להופיע, אנחנו צריכים את היכולת להופיע, לפעמים התנאים לא עומדים בפני התנאים שלנו. אתה צריך לזכור שאפילו אם אנחנו אומנים מבוססים, אלה שהזכרת מבוגרים ויותר מבוססים מאתנו, אז יש להם תנאים יותר טובים והם מקבלים את מה שהם רוצים, אז לפעמים הדברים הם ככה.

ובכן, תודה רבה לך מקרב לב על הראיון, האם יש לך אילו מילים אחרונות למעריצים בישראל?

יש כל-כך הרבה אומנים שונים ואפשרויות שונות בעולם היום, ואנשים שאומרים לכם לקנות את האלבומים שלהם, אבל בסופו של דבר, תעשו מה שהלב שלכם אומר – אם אתם לא יכולים להרגיש את זה, אל תקנו את זה! אני מצפה עדיין להמשיך ולהתקדם ואפילו לבוא לנגן בישראל יום אחד. העולם הוא הזירה שלי ואין לי שום גבולות!