הסצינה של פעם – ראיון עם הותיקים

. באיזו שנה נכנסת אל עולם המטאל ולסצינה המקומית ומה היה הגורם שהכניס אותך אליה?
זאב טננבוים: סביבות שנת 77, התחלתי לשמוע רוק רך, דברים כמו בלאק סאבת', לד זפילן ודיפ פרפל, אחי הכניס אותי למוזיקה הזו. ולא הייתה בכלל סצינה מקומית.

דורי בר אור: שנת 90, הלכתי בחנות, הקסימה אותי העטיפה של אנטרז אוף מאדנס (מורביד אנג'ל) ונורא אהבתי אותה. היה לי סלייר בבית, דייסייד שקיבלתי בקטסה מחבר. לא היה לי עבר ממש במטאל בשנה הזו. רק התחלתי בדברים היותר כבדים.

קובי פרחי: נידמה לי זה היה בשנת 1989…בעיתון ידיעות הייתה כתבה בעמוד הראשון על בחור מראשל"צ שלפי החדשות היתאבד במיסגרת שייכות לכת השטן, בקיצור היה שם איזה חירטוט…שמו שם גם את העטיפה של הבן השביעי של איירון, הייתי מוכרח לדעת מה זה והלכתי קניתי את האלבום, משם זה כבר היה סלול.

יובל טלמור: התחלתי לשמוע מטאל בערך ב-91, עד אז פשוט שמעתי רוק וכאלה ואז קלטתי שדיסטורשן זה טוב, התחלתי לשמוע נירוונה ואז גאנז. ואז שמעתי AND JUSTICE, ופשוט זהו, זה היה הסוף. הדיסקים הגיעו מסתם אנשים אקראיים בבית ספר. אחרי זה הכניסה לדת' מטאל הייתה דרך תוכנית רדיו בגל"צ בשם נושם כבד. לעובדה שהייתה סצינה של זה הגעתי דרך התכתבות עם זאב מסאלם, הוא שלח לי פליירים של להקות בחו"ל ודרך התכתבות איתם נפתח לי עולם של סצינה. הדיסק דת מטאל הראשון שקניתי דרך אגב היה ספולטורה ארייז, כשקניתי אותו פשוט הייתה לי תחושה של ואאלה אין דרך חזרה מזה.

יחי זקן: לפני 13 שנה בערך, גיל 15, שמעתי גאנס אנד רוזס וסקורפיונס, ואז מישהו השמיע לי את הל-אוויטס של סלייר. השאר כבר הסטוריה.

ישי שוורץ: לעולם המטאל נכנסתי דרך הארד רוק שלו הקשבתי מגיל מאד צעיר, בסביבות גיל 12 שמעתי לראשונה איירון מיידן וזה היה המעבר בין דברים כמו מוטלי קרו או דף לפארד ללהקות הכבדות יותר.את הסצינה המקומית גילינו דרך מועדונים כמו הפינגויין, הג'ונגל רוק בפ"ת וכדומה, היינו בני 14-15, אני ומאור אפלבאום פיתחנו ברעננה קבוצת מטאליסטים בחטיבת הביניים ולאחר מכן בתיכון. אט אט הכרנו עוד אנשים מחוץ לגבולות רעננה ובגיל 16 בערך כבר הכרנו די הרבה מבחינת מעגל חברתי.

מאור אפלבאום: שנת 89 נכנסתי לתחום בצורה כמעט מלאה אחר כך נכנסתי יותר לתוך העינינים. לפני כן הכרתי רק קצת שירים מאחי ומהטלביזיה והרדיו. לא היו המון מטאליסטים אז, ומי שהיה האזין למוסיקה הזאת האזין לה שנה-מקסימום שנתים חוץ ממעט אנשים שכן המשיכו להאזין למטאל, והם כיום מעמודי התווך של הסצנה וכמובן הם גם יודעים המון בתחום ובעלי וותק.

איך נראתה הסצינה באותן שנים? איזה סגנון שלט? איפה נערכו האירועים ואיך הם היו?
זאב טננבוים: באותה תקופה היו להקות רוק בארץ, הייתה אחת שנקראה רקוויום, ואחרת בשם ליבי והפלאש שניגנו כזה רוק'אן'רול, אבל קהל לז'אנר לא היה הרבה. רק כשהגיעו כמה להקות מחו"ל, כמו להקת הסיפוחין של למי ממוטורהד ולהקות רוק אחרות, היה איזה מועדון מפוצץ של 400-500 איש, אבל האנשים לא הכירו אחד את השני כמו היום למשל. לא היה הרבה להקות ישראליות. אחרכך בשנת 86-87 הייתה לסיילם ההופעה הראשונה ומכאן זה התפתח, ב-89 קמה איזה להקה מראשון לציון. ובשנה 90 התחילו עוד להקות לצוץ כמו אמקסז.

דורי בר אור: שישי ב"ג'ונגל רוק" בפ"ת, מועדון קטנטן. הסצינה הייתה קטנה, הרבה פחות מודעות, הכל היה כאילו מפחיד ומיסתורי, הרגשת כאילו אתה בשולי החברה. לא היה מטאל באמטיוי עד שהגיע הדבאנגרס בול. כל הז'אנר של מוזיקה עם דיסטורשן לא היה בעולם. אני הקמתי להקה ב-91, בשם אימפיוריטי, ב-92 הופענו בבת-ים, עם איפור והכל, להקת הבלאק מטאל הראשונה שעשתה זאת בארץ. היו לי בעיקר השפעות ממיהם, דארקת'רון, סטיריקון, אורדר פרום כאוס ואמפרור. במועדון רוXן היה כמעט כל שבוע משהו, אבל לא כמו היום, היו הרבה פחות להקות. בזמנו ישי מביטרייר רצה שאני ינגן איתו מאור אמר עזוב אותו כי הוא בלאק מטאל. ואז קובי הציע לי לנגן באורפנד.

קובי פרחי: מי שהיה בסצינה של הימים ההם מבין שהיום זה עולם אחר לגמרי, בזמנו קודם כל היו רק תקליטים!!!!! דיסק היה איזה סטארטאפ…היה מגיע מישלוח של מטאל פעם בשבוע לחנויות בית התקליט ופאז וכל שבוע היו מגיעים לשם 20 מטאליסטים ומחסלים את המישלוח, המטאל של אז היה הרבה יותר ברוטאלי (גם היום יש ברוטאלי אבל אז עוד לא גילו ממש את הקלידים והשירה המלודית, עד שהגיע גות'יק של פאראדייז) הסיגנון ששלט עד לגות'יק היה דת' מטאל ללא ספק, המעדונים השולטים בתחום היו פינגווין וליקוויד ושם היו מנגנים בעיקר SEPULTURA, DEICIDE, OBITUARY, BOLT THROWER, SLAYER, DEATH ואז יצא האלבום המדובר של פאראדייז לוסט גות'יק ומשם… החל לו כל גל הדום מטאל של שנות ה – 90, הפינגווין ניסגר והסצינה עברה לזמן אמיתי ואח"כ לרוקסן המפורסם, בימים ההם היו בארץ המון להקות דום כמו סאבסטנס פור גוד, טירז ועוד…אני זוכר שהייתי בא לרוקסן ומורה לתקליטן שם לנגן לי את NEVERWHERE של AT THE GATES להקה אנונימית בזמנו, היה כיף, לא היה אינטרנט או הורדות מקאזה, הכל היה תמים, מצד שני יש גם פלוסים בסצינה של היום, אין לצעירים מה לקנא בזקנים בסופו של דבר, העולם שייך לצעירים!!

יובל טלמור: הסצינה הייתה אז גדולה מאד, יכול להיות שהפרספקטיבה שלי די עקומה כי הייתי ילד אז אבל הווייב היה שונה לחלוטין. הז'אנרים השולטים היו דת טראש ודום-בעיקר אצל הבחורות, רוב הפעילות הסתובבה סביב הרוקסן שהיה אז המועדון העיקרי אז היה שם ערב שבועי בשם מוות לטכנו שם ביוהאזארד הופיעו לדוגמה. תחשוב שני ערבים רצופים של שבירע עם מועדון מפוצץ באלף חמשמאות איש. ההופעות ברובן היו אלימות, רחוק מאד מהפוגו של היום.. פשוט טירוף.. היה מצחיק 🙂

יחי זקן: טוב, אני הלכתי בעיקר לאירועים מחו"ל, כי הרבה הופעות ישראליות לא היו בירושלים ולת"א היה לי קשה להגיע כשהייתי ילד. אני זוכר את ההופעה של קריאטור בארץ, שנערכה בדפרדיה בירושלים שהיה בכלל דיסקוטק. גם ה"מיתוס" בו נערכה הופעתם של נייפלם דת, שימש בימים כתיקונם כמועדון ריקודים. היו הרבה ערבי פאנק-מטאל בפרגוד האלמותי, לי היתה להקה בשם ארטילרי, והיתה בסה"כ תקופה נחמדה. הסגנונות השולטים היו טראש ודת' מטאל, עם להקות כמו מורג, אמקסס וסיילם. אני זוכר במעורפל הופעת מטאל במוזיאון ישראל, בהשתתפות סיילם. הם הופיעו עם השפן הנכון ודורלקס סדלקס, ובכלל היו הרבה ערבים מעורבים סגנונית (ההנהלה, סטלה מאריס, אמקסז, ניפפלם דת', כל זה על במה אחת……)

ישי שוורץ: הסגנון ששלט היה טראש מטאל, סלייר, טסטמנט, אקסודוס, מטאליקה וכיו"ב, אח"כ בשנת 91-92 נכנס הדף מטאל, האירועים היו בעיקר בת"א אבל גם כפי שציינתי בפ"ת היה מועדון חזק , שם הכרנו לראשונה את חברי אורפנד למשל, והיו גם מעט אירועים באזור שגרנו בו. היתה הרבה תמימות נפלאה באותה תקופה, מעין תחושה של קאלט, רוב המטאליסטים היו בעלי אינטלקט די גבוה.

מאור אפלבאום: מה ששלט אז היה-GRIND CORE ו-DEATH METAL אחרי זה הגיע זמן ה-DOOM METAL, אבל רובם גם שמעו THRASH METAL וקצת SPEED METAL וגם HEAVY METAL. הארועים נערכו במועדונים כגון "הפינגווין" "הליקוויד", והיו גם הופעות ב-"קולנוע דן", מועדון הרוקXן (יעני רוקסן) והג"ונגל רוק בפ"ת. בנוסף לכך היו גם "העיר השניה" בחיפה, " הפרגוד" בירושלים ועוד כל מיני מקומות מאולתרים שאירחו ערבי מטאל חד פעמים כמו ה "BALLS" (מועדון לשעבר של אדם הזמר) וה"אינפיניטי" ביפו. אפילו היה פאב מטאל בתל-אביב בשם "METAL ZONE" אך הוא פעל זמן קצר מאוד. היו גם ערבי הקרנות וידאו קליפים במועדון ה "אוזן השלישית" וידאו שהיה ליד בית מעריב ואחר כך בפאב ה-X-TA. האירועים היו מרגשים מאוד, אך חשוב לזכור שהיינו צעירים ולא היה משהו אחר לעשות (או לפחות משהו יותר פרודוקטיבי לעשות).

רגעים שלעולם לא תשכח?
זאב טננבוים: עם סיילם אני לא אשכח איך שהתפתחה הלהקה כאשר מ-40-60 איש בהופעות הראשונות הגענו היום לקנה מידה עולמי, ואנחנו מביאים דיי הרבה קהל בהשוואה להופעות באירופה. יש כל מיני סיפורים.. למשל, אני זוכר שהייתה לי אכזבה מלהקת דיסהרמוניק אורקסטרה (הלהקה הראשונה שהופיעה בארץ) להקה שאתה רואה בתמונות עם לבוש שחור וברזלים ואתה מצפה שהם באמת מתנהגים ככה. בסוף שהגיעו לארץ, באו עם סוודר כחלחל וכו'.. כל המיתוס התפוצץ ואתה רואה חברה שהם חננים… היה דיי הלם. מה עוד.. למשל חברי מייהם הזמינו אותנו לגור ולנגן איתם בטירה שלהם בנורבגיה אבל בסוף לא יצא בגלל צבא שמסבך דברים ושטויות אחרות.

דורי בר אור: ההופעה הראשונה של המטאל בארץ, דיסהרמוניק אורקסטרה. הלכתי ברגל מפ"ת לרוקסן (ברמת גן) עם חבורה של איזה 5 איש, בערך 20 ק"מ. היה מאד מרגש לראות הופעת מטאל בארץ. גם ההופעות שלי עם אימפיוריטי ברוקסן, היו לנו לפחות 10 הופעות. הייתי גם בשתי הופעות של סיילם, להקה שאני מפרגן לה עד היום. לא קשור למטל, הייתי בפיגוע שנהרגו שם כמה חברים שלי וזה השפיע על הכתיבה שלי.

קובי פרחי: אני לא אשכח שבמילחמת המיפרץ העבירו את ערב שישי של הליקוויד לשבת בצהריים!!!! בדרך כלל הטילים של סדאם היו באים בלילה, איזה הזוי זה נישמע….יצאנו לרקוד בשבת בצהריים בליקוויד, אני לא אשכח את הפינגווין וכל מה שהלך שם בחיים, כנ"ל לגבי רוקסן, אני לא אשכח שהעיפו אותי מכל המדרגות של הרוקסן אחרי שעליתי לבמה ודפקתי את הראש עם בארני מנאפאלם דת', ויש עוד המון המון רגעים כאלה. לגבי סיפורים, בחר לך משהו מאשכול הרטרו בפורום שלנו…

יובל טלמור: שרון קנטור מערוץ 3 עפה במורד מדרגות הרוקסן עם הצלם שלה אחרי שספגה כאפת פוגו מאחד החברים של אורפנד. אורן בלבוס(עוד חבר של אורפנד) דופק קפיצה מהבמה בהופעה של סאבסטנס ונוחת כמו שהוא ישר על הריצפה. רוב הקהל מתיישב בהופעה הראשונה של סופריור ברוקסן. נתנייתי קיצוני זורק שלט ענק על חברי להקת סיניקל אגזיסטנס שמנסים לנגן דת על הבמה. באמצע ההופעה של ביוהאזרד אני שם לב לאיזה משהו מעוך מתחת לפוגו, שלחתי יד והופה משכתי איזה שגינגי שחצי שעה כל המועדון רקד לו על הפנים ולא שם לב. ב-95 טסתי לאנגליה לראות קצת הופעות, אחרי הופעה של מורביד אנגל יצאת החוצה וראיתי כמה חברה מוכרים והייתי בטוח שהם מאיזה להקה אנגלית שהתכתבתי איתם, אז שאלתי והם עושים לי: לא, אנחנו אט דה גייטס, אני כולי מגיב ב: בסדר בסדר עלק אט דה גייטס, ואז הם אומרים לאיזה מישהו שעומד בצד: תומס תגיד משהו בשבדית בשביל הבחור. מסתבר שהם באמת היו אט דה גייטס ואפילו קבלתי פרומו של סלוטר חודש לפני שהוא יצא.

יחי זקן: היתה לשוורצחיה לפני איזה 7 שנים הופעה עם בטרייר בירושלים, שנפצעו בה אנשים והביאו לשם אמבולנס. היתה סצינה אלימה ביותר! היתה פעם הופעה של סיילם בפרגוד ואני זוכר איך ניסינו לשכנע את מוטי אראלו שהיה אז ילד צעירצ'יק לעשות סטייג' דייב בפעם הראשונה… בכלל זו היתה הופעה סהרורית. או ההופעה הראשונה של מטאליקה בישראל, בסוף הסיבוב הופעות של האלבום השחור. אני זוכר איך היינו פותחים חשבונות בבנק דיסקונט כל החבר'ה רק כדי לקבל כרטיס ב-20 שקל.. ואת הדרך חזרה הביתה עשינו באוטובוס הראשון אחרי שהעברנו לילה ליד איזה סופרמרקט שהיה פתוח, איזה 20 שיכורים מירושלים. או שהפסדתי את ההופעה הראשונה של פרדייז לוסט, אחרי האלבום גוטיק, כי זה היה בערב ראש השנה או משהו כזה, ולא היה לי איך להגיע.
אני זוכר גם את התכנית שעשו במבט שני בגנות המטאל, שגרמה בעצם לכך שהכרתי עוד מלא להקות (ג'ודס פריסט, דייסייד) והשיגה את התוצאה ההפוכה מהיעוד שלה. היו גם הרבה כתבות על מטאל בעיתון "כל-העיר", היה כתב בשם גלעד אלבוים שהיה לו טור שבועי על מטאל, מהארץ והעולם.

ישי שוורץ: אין סוף לסיפורים, יש בפורום של אורפנד לנד אשכול שנקרא "סיפוריהם של זקני הסצינה" אני מציע לך לשבת עם פופקורן מול המחשב ולקרוא את כל מה שאי פעם רצית לדעת, משעשע ביותר, רגעים שלא אשכח היו הופעה של Vulgular שראיתי לראשונה בשנת 91, להקת בלאק עם כל השואו דאז, ההופעה הראשונה שראיתי של סאלם שהיתה כל כך עוצמתית שזה פשוט לא יתואר, ההופעה של קריאייטור בשנת 1992, הופעות של אמקסז וגם ההופעה הראשונה של BETRAYER שהיתה בדיוק לפני עשר שנים היתה אירוע מאד מיוחד עבורי… ועוד ועוד.

מאור אפלבאום: היו כל כך הרבה חוויות ויש כל כך מעט מקום לכתוב ולהרחיב, אבל בגדול זה היתה תקופה עם המון דברים טובים אבל גם הרבה חרא – כמו כל גיל התבגרות, אך את הסיפורים הללו אפשר ספר רק בעל פה אחרת כל היופי שבהם נהרס.

רגע השפל, הרגע בו הייתה הכי רחוק מעולם המטאל? (יציאה למוזיקה אחרת , עזיבה טוטאלית , הסיבות ליציאה\עזיבה)
זאב טננבוים: אף פעם לא!

דורי בר אור: לעולם לא יצאתי. אמרו שבצבא אני אצא אבל זה רק התחזק, אני זוכר שזימזמתי בשמירות וכתבתי שירים.

קובי פרחי: אחרי אל נורא עלילה חלה נסיגה רצינית אצלי, התחלתי לחזור בתשובה, אח"כ נהייתי מסומם וקפצתי במסיבות טראנס כמו איזה קפיץ. תמיד האהבה שלי למוזיקה הייתה רחבה, אף פעם זה לא היה רק מטאל, אבל באיזשהו שלב שמעתי כל היום טראנס (לא סובל את זה היום, בעיקר בגלל שגם היתעסקתי עם זה בחברת ההפצה שהייתה לי לפני הקאמבק של אורפנד, סצינת המטאל מלאה ביופי לעומת הכיעור שם). הסיבות היו כניראה חיפוש עצמי (בד"כ זה קורה בגילאים 17-25).

יובל טלמור: לא היה כזה דבר.

יחי זקן: בזמן הצבא הייתי שומע גם כל מיני אלטרנטיבי כזה, אבל תמיד שמעתי מטאל. היום אני יותר פתוח לכל סגנון, אבל אין כמו איזה בי סי ריץ' למוח.

ישי שוורץ: NEVER!!

מאור אפלבאום: אף פעם לא עזבתי את התחום, אני עדין בתחום ואני מקווה להישאר בתחום, התפתחתי גם לתחומים אחרים הן מוסיקליים והן מקצועיים.

איזה מבין הלהקות של פעם היו יכולות להצליח לפחות כמו אורפנד לנד וסאלם ונכחדו בטרם עת?
זאב טננבוים: אמקסז היה להם פוטנציאל, קמו ב-89, נגנים מאד מוכשרים ואיפושהו הם נפלו בדרך. סוף שנות ה-80 היה גל מטאל בעולם שיצא החוצה, אחרי קריאייטור, פתאום קפצו להקות כמו מורביד ודייסייד שפרצו קדימה והכל. בארץ גם היה, מורג, קורפוס, סקאפולד, כל מיני גל של להקות שהיה להן הרבה פוטנציאל להצליח אבל השוק באירופה לא קיבל להקות ישראליות. לא עניין אותם להסתכל לישראל כי אנחנו רחוקים ומדינה פרובלמטית עם בלגן ולהביא להופעות זה היה יקר. לכן הרבה להקות נתקעו עם זה. אורפנד לנד למשל הצליחו כי הביאו משהו מקורי, אבל מרבית הלהקות לא הלכו בכיוון הזה ולרוב היו חיקוי של להקה כזו או אחרת.

דורי בר אור: אמקסז. פיפל. אנדרטייקר. סאבסטנס פור גוד.

קובי פרחי: SUBSTANCE FOR GOD ללא ספק, אחד ההפסדים הגדולים שלנו, הם כבר הגיעו לניוקליר בלאסט, אני בקשר איתם עד היום, הגיטריסט הוא די ג'יי ויוצר טראנס רציני מאד, הסולן חזר בתשובה ונשוי + 2, הבסיסט מלמד סיינטולוגיה והגיטריסט השני גר פה בשכונה שלי, לומד מישפטים, עד היום חבל לי עליהם לפעמים. עוד להקות למשל, פיפל ואמקסז.

יובל טלמור: פיפל!.. היו יכולים להיות יותר גדולים מכולם ביחד. הדמו השני שלהם הוא אחד הדברים הכי מעניינים שיצאו מהארץ. וגם אמקסז.

יחי זקן: לוויטיקוס מירושלים זצ"ל, היו להקה ענקית, רמה בינ"ל. מהדור החדש יותר היו יומן סקטור. אה ועוד להקה מצוינת- פיפול (people).

ישי שוורץ: לא יודע אם לפחות כמוהם כי אורפנד וסאלם הם להקות מאד מצליחות אבל להקות שהיו בהחלט יכולות להצליח בקנה מידה כזה או אחר היו Amaxez, People, Incarnation, Sanctuary, Cerebral Coma, Predator, Explicit, Executer, Impurity, Divine Lust, Providence ועוד.

מאור אפלבאום: INCARNATION ,SUBSTANCE FOR GOD, TEARS ,PROVIDENCE,

שיר ואלבום המטאל הראשון שלך?
זאב טננבוים: ג'ודס פריסט ובלאק סאבת' הראשונים. מהכבדים היה את וונום (80-81) הראשון.

דורי בר אור: אלבום – האלטרז אוף מאדנס (מורביד אנג'ל) שיר – דייסייד – דייסייד

קובי פרחי: Metallica – Ride The Lightnning
Iron Maiden – Seventh Son
Slayer – Angel Of Death

יובל טלמור: אלבום – מטאליקה – and justice, שיר אני לא זוכר.

יחי זקן: הל אוויטס הראשון ששמעתי, המספר של החיה הוא הראשון שרכשתי (קלטת מקורית, מי בכלל שמע על דיסקים אז)

ישי שוורץ: זה תלוי למה אתה קורא מטאל. אם הארד רוק נחשב אז Motley Crue – Theatre Of Pain ו-Def Leppard – Hysteria, אם אתה מדבר עם האבי ומעלה אז Iron Maiden – Powerslave.

מאור אפלבאום: טו מיניטס טו מידנייט של IRON MAIDEN בתור שיר, אהבתי אותי המון שנים לפני שבכלל הכרתי מטאל בזכות ההשמעות הרבות שאחי השמיע לי. אלבום המטאל הוא SEVENTH SONS OF THE SEVENTH SON של IRON MAIDEN וPERSISTANCE OF TIME של ANTHRAX.

במה שונה\דומה סצינת המטאל של פעם לסצינה של היום?
זאב טננבוים: מבחינת הנגישות זה שונה. כיום יש הרבה יותר נגישות גם לקהל עם להקות וגם לקהל וביניהם, יש את האינטרנט ודרכו אפשר להגיע לכל אחד. פעם לא היה דרך לעשות את זה, היה צריך לפרסם בכל מיני דרכים, להתקשר לאנשים למשל. היום מתראיניים לאיזה מגזין, מחר מחרתיים כתבה יוצאת. פעם היו מראיינים ועד שהיה יוצא משהו, המגזין היה נסגר. היה צריך להדפיס את הכל, ועד שלהקות היו עונות היה בלגן. היום זה הרבה יותר פשוט. מה שלא השתנה זה "דור בא ודור הולך", באים להקות טובות, נכנסים לצבא, ויש כאלה שעוברים את זה ויש שלא, לא כל האנשים במטאל ובלהקות היו אמיתיים. לדעתי, גם אחרי הצבא גם בזמן הצבא אפשר להקשיב לזה. אני תמיד אהבתי לראות את הז'אנר שמתפתח. יש שאנשים שנגנו פעם בלהקות, היום הם שונים לגמרי, זה למה אין עוד הרבה אנשים בגיל שלי שעוסקים בזה בארץ שילכו וירוצו להופעות ויקנו דברים.

דורי בר אור: האחווה בין המטאליסטים לדעתי תמיד תשאר. בזמנו אמר אדם חכם בשם רבין: "לנו אין בארץ מכרות זהב, אין לנו מכרות פחם ויהלומים, המכרה שלנו זה החומר האנושי וזה מה שמחזיק אותנו פה" ואני משליך את זה על סצינת המטאל. נכון, תמיד יש תכחים ומהמורות בדרך, אבל בסה"כ אני חושב שהחברה שלנו בין הכי טובים במדינה, עדיף מסצינת הטראנס המכוערת ומאוכלי טריפים האלה, וזה לדעתי מה שהיה ומה שתמיד ישאר. כמו כן, יש היום הרבה יותר ביקורת, שלעיתים מוצדקת ולעיתים לא, לדעתי זה טוב, ומעמיד בסטנדרט מישהו שעושה משהו שיכולים לבקר אותו. זה נותן רף למישהו שעושה דברים שיכולים להיות מבוקרים. ישנם נסיונות יותר להשקיע. בסה"כ, כמו שאמר דוד: "אין חדש תחת השמש", לא היה משו ששונה כלכך מהיום.

קובי פרחי: אז זה היה תמים ובתולי, מכות היו פורצות מאיזה שטות, היום יש הרבה יותר שיתוף פעולה והרמוניה בין כולם, הסצינה היום הרבה יותר יציבה, הרבה יותר מפותחת, יש לנו חנות דגל של מטאל, שני מאגזינים של מטאל, אז בקושי היה לך איזה גימגום מטאל מבחינה תיקשורתית, היום יותר להקות מהארץ פרצו החוצה (נייל ווית'ין, איטרנל גריי, להבות, יוזלס ועוד…) יש עוד המון להקות עם פוטנציאל כמו דיסטורטד וסוליטרי ועוד…הפלוס של פעם היה הרוקסן, זה מקום שעדיין אין לו תחליף עד היום, עוד פלוס של פעם זה שלא היו הורדות, היה כבוד לפורמט שניקרא אלבום יותר מאשר היום. בסה"כ הכללי, היום יותר טוב בשורה התחתונה.

יובל טלמור: ההבדל הגדול הוא הווייב, הווייב פעם היה הרבה יותר אלים, פחות משוחרר. היום כל ילד בן 14 מסוגל לבוא ביציאות מלוכלכות באינטרנט על להקות. פעם על כזה דבר היו הולכים מכות, והרבה. ככלל האינטרנט שינה הכל. זה פשוט גשר להרבה אנשים לתוך המוזיקה. הלהקות יותר זמינות לאנשים והקשר איתן הפך לבלתי אמצעי. הסצינה גם הפכה לפתוחה יותר מבחינת ההשפעות שהיא מאפשרת שיחלחלו פנימה. ובאופן מוחלט הלהקות היום יותר טובות מפעם.

יחי זקן: היום יש יותר הכרה ללהקות אנדרגראונד תודות לאינטרנט. פעם אנשים היו שומעים את הלהקות הפופולריות יותר. אני זוכר שהייתי שומע דייסייד, סלייר, מטאליקה, ספולטורה, קראטור וכו'. פעם היתה יותר אלימות בהופעות. אנשים היו בועטים אחד לשני בצורה. היום יש הרבה יותר הופעות ולהקות, ויותר להקות היום משחררות אלבומים בחו"ל (פעם רק סיילם עשו את זה). אבל חייב לזכור שאני זוכר את מה שהיה בתור ילד. היום הכל נראה יותר קטן, למרות שאני יודע שזה דווקא להפך במציאות. גם אני פחות מתרגש מדברים כמו הופעות חו"ל וכדומה, כנראה הרגשה שלא תשוב עוד…..

ישי שוורץ: התמימות נעלמה, נעלמה תחושת האחדות וההווי החברתי התומך, הסצינה כיום סרקסטית יותר, הגיל הממוצע ירד, הלהט ירד לגבי המוסיקה, דור האינטרנט "ראה הכל" בהרבה מובנים, לנו לא היה את הלוקסוס הזה, כשאני רציתי להשיג קסטה של judas priest לפני 13 שנה היינו אני ומאור מבריזים מהחטיבה, תופסים אוטובוס לת"א ומפרפרים ברגל ארבע שעות חנות חנות עד שבאיזה חור זה היה מונח בצד…..

מאור אפלבאום: פעם היו אנשים אחרים, אלבומים אחרים. תקליטים בכמויות וגם קלטות, מכירות אלבומים בכמויות היסטריות וכמות קהל גדולה שהיתה מגיעה לערבי מטאל. פעם היו המון להקות חרא ומעט להקות טובות ובכל זאת הקהל היה מפרגן יותר (ולא בקטע צבוע אלא בקטע של חוסר ידע ובגלל שלא היה משהו יותר טוב לעשות). הרצינות של הלהקות היתה גדולה מאוד אך התוצר היה ירוד כי לא נקבעו סטנדרטים מקומיים, היה אפשר רק להיות מושפעים מחו"ל וזאת היתה מטרה גדולה מידי ליישום באותם זמנים. וגם לא היה אינטרנט אז.

ידוע שיואב קוטנר, חיים צינוביץ' ואנשים ידועים נוספים יש עבר מטאליסטי. מי עוד מהסלבריטאים של היום היה שם בסצינה?
זאב טננבוים: מי אמר לך את זה? יואב קוטנר לא היה מטאליסט, היו אולי להקות של רמי פורטיס וברי סחרוף אבל לא משהו רציני. מה שכן עורר את יואב קוטנר בנוגע למטאל זה שסיילם הייתה הלהקה הישראלית הראשונה שהוציאה אלבום ראשון בחו"ל, אז הוא התלהב מזה והזמין אותי לתוכנית שלו וגם עשה כתבה עלינו בעיתון יום שישי מה שהיה דיי קשה באותה תקופה. אמנם הייתה להקה בשם מינימל קומפקט שהוציאה אלבומים בחו"ל אבל מרבית חברי הלהקה לא היו בכלל ישראליים. אני יודע שמוקי משבק"ס אהב את סיילם והשתולל בהופעות. ירמי קפלן וחמי רודנר הגיעו לאיזה הופעה אבל הם לא ממש שמעו מטאל, הם רצו לשמוע על התופעה הזו ולבדוק מקרוב.

דורי בר אור: מייקל בנסון ממשינה הוא מטאליסט, אהב את סלייר והיה בכמה הופעות שלנו.

קובי פרחי: אינפקטד מאשרום, מאור כהן מהבליינים, ברי סחרוף, פורטיס ובטח עוד…

יובל טלמור: שבק ס התחילו בכלל כהרכב טראש ראפ , הבליינים-שניהם נינו בעבר בלהקות דת מטאל
קורין אלאל עלתה להופעות עם חולצה של מאשין הד
ברי סחרוף התראיין עם חולצה של DRI

יחי זקן: לחיים צינוביץ יש אלבום הארד רוק לא רע בכלל שנקרא "קצת פורקן, קצת חום, קצת אהבה" זקני צפת באלבום הראשון היו פאנקיסטים! שבק"ס היו עושים באלבום הראשון ראפ מטאל וזה מה שאני יכול לחשוב עליו בערך

ישי שוורץ: ברי סחרוף היה ולדעתי עודנו מקשיב גם למטאל. משינה בתקופה מסויימת, ערן צור ומאיר בנאי הופיעו עם אמקסז. מוקי משבק"ס היה מטאליסט.

מאור אפלבאום: לא ידוע לי לגבי יואב קוטנר כמטאליסט ידוע לי שהוא השמיע מטאל בתוכנית שלו "קול הפופ" ו"קול הרוק" ועוד כמה. לגבי צינוביץ שהיה אמור לשיר עם SUBSTENCE FOR GOD. לגבי אחרים אני כבר לא זוכר.

מלך האולד-סקול הבלתי מעורער?
זאב טננבוים: בעולם זה אוזי אוזבורן ובלאק סאבאת'. בארץ, בתקופה שלי לא היה מישהו כזה. אחרכך היה מישהו בשם אפי "מטאל" שפריר שהביא כל מיני תקליטי מטאל לארץ, והייתה לו תוכנית ברדיו ששידר שם אותם (86-87). לרובי פורל עזרתי להביא להקות כמו אינטומבד, קרקאס, קאנסר ואחרים.

דורי בר אור: בארץ, רובי פורל.
בעולם, איגלן בנטון הסולן של דייסייד. ויורונימוס. חבורת הנורבגים.

קובי פרחי: בארץ – רובי פורל ללא ספק. (למרות שרובי פורל הוא אמרגן לשעבר ולא מאיזה להקה, הוא מסמל עבורי את האולדסקול של פעם) רובי פורל היה אז מארגן את העניינים, הופעות בפינגווין, הוא הראשון שהביא להקת מטאל לארץ. הוא אחראי על בואם של DISHARMONIC ORCHESTRA, KREATOR, BENEDICTION, TIAMAT, CATHEDRAL, NAPALM DEATH, CARCASS, PARADISE LOST, PUNGENT STENCH' THE GATHERING, MACABRE, CANCER וכניראה עוד שאני שוכח…הוא המלך של פעם ללא ספק, למרות שהוא גם היה זעברן מהסרטים. בחו"ל – מקס קאבאלרה.

יובל טלמור: בארץ – זאב , בחול: uncle underground, זה איזה בלגי בן 50(דאז) שניהל דיסטרו של מטאל עולמי בדואר.

יחי זקן: בעולם – למי קילמניסטר (אלוהים).
בארץ – חן סאדוס המטורף.

ישי שוורץ: אני חושב שבחו"ל ונסה ורוויק היתה עם הרבה השפעה וכוח. שני האנשים שהכי הרבה השפיעו על הסצינה בארץ לדעתי הם זאב טננבוים ורובי פורל, בראש ובראשונה זאב כי הוא התחיל את הכל, כבר בשנת 1985 עם ההתחלה של סאלם וזה יצר את הבסיס להכל, רובי לא היה נכנס למטאל בלי זאב. אני לא הייתי מגלה את האנדרגראונד ואת כל שיטת הפירסום הזו בלי זאב, הוא חשף אותי לזה לפני 11 שנה בשנת 1993. סאלם היו בכל עתוני המטאל כבר בשנות השמונים.

מאור אפלבאום: בארץ, רובי פורל.

מתגעגע ל…?
זאב טננבוים: אני מתגעגע לתקופה "הבתוליות" שהייתה, לנבאיביות שהייתה לנו בהתחלה. היה אטרף.. קסם.. תקופה מקסימה לי בכל אופן כי הכל היה חדש לי. לא היו דברים ממוחזרים, כל דבר שהגיע אז היה חדש כמו איירון מיידן או וונום. היה אחלה כיף שבעולם.

דורי בר אור: מתגעגע לעצם היותי ילד עם יותר תמימות אישית ולמחשבה פחות בוגרת שתרמה להנאה שלי ממטאל. פחות להתעסק בדבר הטכני של הענין ויותר להנות מהאווירה עצמה, וזה מה שאתה מפספס מהיותך נגן בלהקה. כשילד הוא קטן, הוא רואה פרח ומוקסם ממנו לפני שהוא יודע מה זה, הצבעים היפים, העלים והשאר, אבל אז כשאמא שלו אומרת לו שזה פרח, כבר הוא מאבד מההנאה וזה לא אותו הדבר.

קובי פרחי: מיתגעגע לפינגווין, לרוקסן, לרובי פורל, לתקליטים בלי דיסקים, אבל בעיקר בעיקר אני מיתגעגע ל סאבסטנס פור גוד.

יובל טלמור: כלום, כל תקופה טובה לכשעצמה. בנימה מאד אישית אני מתגעגע להתרגשות נטו של משהו חדש שאף פעם לא הכרתי כמו ששמעתי ספולטורה בפעם הראשונה, או קריידל, או הכאפה שכאוס איי די העיף לי. העיסוק הקבוע במוזיקה ומרחק הזמן הופכים אותך לציני קצת כלפי המוזיקה.

יחי זקן: into the pit
באמ-טי-וי

ישי שוורץ: הכל. במיוחד האווירה. קשה לתאר את האווירה הזו למי שלא היה שם, הקסם שהיה מנת חלקינו אז נמוג עם הזמן ועם ההתבגרות וההתפתחות הטבעית שלנו, מטאל זה לא עוד מוסיקה כמו כל סגנון אחר, מטאל במהותו אמור וצריך לעודד אותך לחשוב למען עצמך ולהיות אמיתי וכנה למה שאתה ולמה שאתה מאמין בו, זו האמת של המטאל ולא הרבה מהקשקושים שהתווספו לו בעשור האחרון, האמת הזו יכולה להיות מיוצגת ע"י מקס קאבלרה במובן אחד, ע"י צאק שולדינר במובן אחר או אף ע"י מנואר בצורה היתולית אך עם אנדרסטייטמנט בל הרעיון במהותו הוא מאד ברור ומאד נכון ואותנטי. זו הדרך שלנו לומר את אשר על לבינו באמירה המוסיקלית או האומנותית שהיא מעט אחרת, מעט יותר מוחצנת או רדיקלית אבל ברוב המקרים הרבה יותר אמיתית ומפוקסת, מבחינתי זה ערוץ ביטוי אינדבידואלי שלעולם יהיה הטוב ביותר.

מאור אפלבאום: מתגעגע לימים שהייתי ב-EXPLICIT.

קצרצרים:
ונסה וורוויק: (מגישת התוכנית האגדית HeadbangersBall ב MTV אירופה):
זאב טננבוים: חבל שירדה מהמרקע
דורי בר אור: דמות שתרמה רבות לסצינת המטאל העולמית. הרבה מהלהקות חייבות לה.
קובי פרחי: כוסית!!!! (במונחים של פעם, כונייפת על היום)
יובל טלמור: אמא של דור שלם
יחי זקן: השפיעה עלי יותר מכל המורות שהיו לי יחד
ישי שוורץ: אחלה אשה ובנאדם
מאור אפלבאום: היו ימים שהיא נראתה מעולה היו שלא-אבל עדין מלכת המטאל העולמית.

רוXן (מועדון שתרם רבות להתפתחות המטאל בארץ):
זאב טננבוים: אחלה במה לאמנים. למרות שבסוף הכניסו סכין בגב לכולם.
דורי בר אור: אחד ממייסדי המוזיקה שלנו" פה בארץ. אחד המקומות היחידים שאפשרו הופעות בארץ ושיפרו ככה את הסצינה. לא היה שום דבר אחר בסדר גודל הזה.
קובי פרחי: חורבן הבית
יובל טלמור: בית
יחי זקן: בתור ירושלמי חוויה נדירה, במיוחד זוכר את ההופעה של פרדייז לוסט
ישי שוורץ: חבל שנסגר
מאור אפלבאום: מועדון מפורסם שנתן במה ללהקות צעירות וגם בוגרות.

הדבנגרס בול
זאב טננבוים: קשור לוונסה, אחלה תוכנית. חבל שגם היום לא נמצאת. תוכנית שבאמת דחפה הרבה להקות ונתנה פוש להרבה להצליח. חבל שזה שנגמר.
דורי בר אור: לינק ישר לונסה.
קובי פרחי: אולד סקול!
יובל טלמור: תוכנית שבשיאה קבעה באופן מוחלט את פני המטאל.
יחי זקן: היה בסוף, כפי שציינתי את האינטו דה פיט, שלפני כן היו קוראים לזה טריפל טראש טריט. היו שמים שם שדים ורוחות!
ישי שוורץ: חבל שנגמרה
מאור אפלבאום: היתה תוכנית מעולה מאוד ואחד הדברים שהייתי נשאר ער בשבילם עד שנת 1996 שאז זה כבר לא מה שהיה פעם!!!.

נושם כבד (תוכנית המטאל בגלי צה"ל):
זאב טננבוים: תוכנית מצויינת וגם חבל שירדה.
דורי בר אור: לא יצא לי להקשיב, בתקופה שזה התחיל היייתי שקוע במטאל. כל הכבוד לאנשים שהכניסו את זה בכח לדברים ממוסדים. כתבות על כת שטן וכו'.
קובי פרחי: שיחפשו מי ינענע אותם
יובל טלמור: חיכיתי כל שבת כמו מטורף לזה.עיצבו הרבה מהתפיסה המוזיקלית שלי אז.
יחי זקן: נושם כבד- עד היום אני זוכר שהם העבירו בשידור חי את כל הופעות החימום של נייפלם, אבל אחרי שני שירים של נייפלם עצמם עברו לשדר הופעה של יו2. טראומת ילדות.
ישי שוורץ: צריך תוכנית כזו כיום
מאור אפלבאום: היתה תוכנית רדיו מעולה בגלי-צהל.

ערן נקש
זאב טננבוים: אחלה בנאדם. עשה איתי אחלה הפקות. חזק בפאנק.
דורי בר אור: בחור נהדר. חצי מהדור של היום חב לו את המפתח לשער של הסצינה. את אחד המפתחות.
קובי פרחי: מלך!
יובל טלמור: אחד האנשים שהכי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו בזכות ולא בחסד.
יחי זקן: הבן אדם יותר מפורסם מרוב הלהקות בארץ. הוא גם נכנס לשפה העברית בביטויים כמו "נקשיה".
ישי שוורץ: איש יקר וחבר
מאור אפלבאום: חבר נעורים ובעל מועדונים המון שנים -הוא מחזיק את רוב הסצנה הצעירה על הרגלים כל הכבוד לו מגיע לו פרס על מפעל חיים

(אופיר)