ראיון אישי עם יוחאי דוידוף

פרצת אל תודעת קהל המטאל בארץ כסופה ביום בהיר. מאיפה צצת? איך הכל התחיל? מה עשית לפני כן?

התחלתי לשיר דווקא בצבא (תותחן במקור). בימים הארוכים בשטח מחכים לכלום פשוט ימים על גבי ימים וזה היה הזמן שפשוט עזבתי הכל ונתתי לקול שלי לצאת החוצה בצורה טבעית. זה ניהיה ממכר ומאז לא ראיתי איך אני יוצא מזה, במיוחד כשגבר הרצון להשתפר ולהתמקצע. אחרי כן, הייתה לי להקת הרד קור בשם פטפליי שהקדשתי לה את מיטב זמני בחופשות, ואחרי השחרור ראיתי שדברים עם פטפליי לא בדיוק זורמים אז עברתי לאילת ששם עשיתי את המועדפת שלי בעבודה במועדון זמר בטיילת, למרות שאם תשאלי אותי היום אני לא זוכר מה שרתי שם. אחרי שחזרתי הביתה לירושלים לא הייתי כל כך מודע למה שקורה בסצינה עד שבאתי עם שוורצחייה (יחי גידל אותי) למחווה למגדת' בתמונע מאז אני אכשהו בעניינים.

כמעט ולא היו סולנים עם קול צלול ואיכותי לפני שעלית אל פני השטח מלבד אוליי דרור לוקאץ' שהצטרף לאחרונה ללהקת סטלה מאריס. רבים משווים אותך אליו, מה זה עושה לך?

מה זה עושה לי שמשווים אותי לדרור לוקאץ? ובכן זה מחמיא לי עד מאוד אך אני לא חושב שיש מה להשוות אותי אליו (חוץ מהעובדה ששנינו העלינו מחווה לאיירון מיידן). לדרור יש את הצבע שירה שלו, ואני עדיין מחפש את שלי.

אילו סולנים נוספים מתחום ההווי מטאל בארץ אתה מכיר שניתן לסמן כעילוי או כהבטחות לעתיד?

למען האמת כמעט ולא ידוע לי שיש דבר כזה. יש בסצינה מוזיקאים מוכשרים והרבה יוצרים בטעם טוב, אך אין כמעט סולנים שלוקחים את העסק ברצינות וחבל. המעטים שאני מכיר זה לב (מלאוד אנד קליר, ועכשיו מדאמניישן) ואסף עינב – כמובן אלו אנשים שאני משדר איתם על אותו גל.

את הפריצה הגדולה שלך עשית ברגע שהתחלת לשיר עם להקת Stone of Tears, מה יש לך לספר על התקופה הזו? למה זה נגמר?

לפני זה שרתי ב-Redline (ניו מטאל מזרחי סטייל), עבדתי איתם המון אבל העסק לא זז עד שיום אחד קיבלתי הצעה מאיגור (גיטריסט ופרונטמן של סטון אוף טירס) להעלות איתם מחווה לאירון מיידן בצוללת. באתי לכמה לחזרות היה וויב טוב כשזה הגיע לקאברים, העלתי איתם הופעה בצוללת וזאת היתה כניראה ההופעה הראשונה המוצלחת שלי. זה דיי סובב לי את הראש וככה המשכתי איתם כחבר קבוע ועזבתי את רדליין הנינוחים. הרצנו הופעות מאד טובות ולראשונה הופעתי מחוץ לירושלים, אם יש משהו טוב שאני יכול להגיד על החברה האלה שהם סוסי עבודה, אך לטווח הארוך זה לא היה מחזיק עקב חילוקיי דעות על איך דברים צריכים להעשות בצורה היעילה ביותר, כאב לי לעשות את זה אך נאלצתי לעזוב. הופעת הפרידה שנתתי איתם בחיפה היעתה כניראה ההופעה הכי רעה שנתתי כי פשוט כבר לא הייתי חלק מהעסק, ואנשים רואים את זה על הבמה. אני לא בן אדם שקל לעבוד איתו, אם משהו לא מצית לי את הדמיון אז אין כל כך טעם להמשיך, ואני חושב שזה נכון לגבי כל מוזיקאי.

האם אתה סוחב איתך מרירות כלשהי כלפי הלהקות על כך ששיחררו אותך מן התפקיד?

לגבי סטון אוף טירס זאת הייתה החלטה שלי לעזוב והיא נעשתה בשיקול דעת , וכשזה מגיע לדאמניישן לקחתי צ'אנס איתם והפסדתי, היו הבטחות שניתנו ולא קוימו מצד אנשים שמנהלים את ההצגה וזה השאיר אותי מאוד ממורמר כי כבר הייתי מחוייב ללהקה. כן, החברה האלה ווירטואוזים ברמות אך יש להם סוגיות בינם לבין עצמם שהם צריכים עוד לפתור, העובדה שהם פיטרו אותי הכעיסה אותי עד מאוד כי הקרבתי הרבה מעצמי למענם, למה? להופעת בכורה בהיינקן? אבל לא נתתי לעצמי יותר מידי להיכנס לזה וחזרתי לעבוד תוך זמן מאוד קצר, אחרי שיצאתי אדיוט עם שתי הלהקות האחרונות אמרתי לעצמי שבזמן הקרוב אני אתמקד בחומר שיוצא לי הכי טבעי עם אנשים שהכרתי בשנה האחרונה, שמעבר לזה שאנחנו חולקים את אותו חזון הם גם אנשים שאני יכול להגיד שהם קרובים לליבי – אני מעדיף לא להרחיב דיבור על זה עד שיהיה לי משהו מוצק בידיים.

מה את יכול לסמן כהופעה הכי טובה והכי מטורפת שהיתה לך על הבמה?

זה חייב להיות ההופעה במטאליסט פסטיבל 2003 עם סטון, הייתי מאד סקפטי ופשוט לא האמנתי שיש כזה רעב להבי מטאל, ובלי לתפוס תחת על אף להקה שהופיעה כנראה שבהופעה שלנו היה את ריכוז הקהל הכי גבוה שם, לכמה רגעים באמת הרגשתי כמו ברוס דיקינסון נותן את האנטרו המפורסם של השיר "Fear of the Dark", פשוט רואים מלמעלה את אלפיי האנשים האלה נותנים את עצמם כאילו מי ישמע מיידן מופיעים – אך מהר מאד מבינים שזאת פיקצייה, אני לא חושב שיש מה להחזיק ממני מזה שאני שר מיידן, לכן עם הפרוייקט המקורי שלי יתחיל להרומם ויתפוס אפילו חצי ממה שתפסתי עם סטון, ארגיש שהרווחתי את זה בזכות עצמי ולא בזכות האייקונים הללו.

מה עם חומר מקורי? האם אתה כותב ומלחין דברים בעצמך? אני מבינה שיש לך תוכניות כלשהן להקים פרווייקט עצמאי?

טוב אז אני ודניאל וורפלומייב (שותף למחווה למלמסטין, ולמנוואר) יושבים שנינו על כתיבת שירים שכפי שכבר אמרתי אני לא רוצה להרחיב דיבור על זה … אך זה מסוג המטאל שאני מקווה שיכניס אנשים ל-High ולפני שאני אתחיל להופיע עם זה אני חייב לצבור יותר נסיון הקלטות, אז אלוהים יודע מתי זה יקרה אך הפעם אני חייב לקחת את הזמן שלי ולתת ליצירתיות לזרום בלי שום לחץ. לפחות יש לי את ההופעות מחווה למלמסטין ולמנוואר שהן מה שנותנות לי במה נכון לעכשיו (ככה אני מסתכל על זה) .להופיע עם קאברים זה תמיד כיף, אמנם קצת נמאס בשלב מסויים לעבוד עליהם, אך שורה תחתונה "כיף".

לא פעם הופעת מול מאות של אנשים ונראה שאתה ממש אוהב את הבמה ואת העוצמה שהקהל מעניק לך. תאר לנו את ההרגשה מרגע העליה לבמה ועד הירידה ממנה.

טוב אני תמיד משתדל לפני הופעה למצוא פינה שבה אני אהיה עם עצמי, מחמם את הסרעפת, ושר איזה ארייה שאני מכיר. חשוב לי מאד הלבד הזה לכמה דקות, לא כל יום זה קורה שאתה מקבל חצי שעה/שעה זמן במה שבה אתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה, לכן אני מאד נוצר את הרגעים האלה. עמידת במה הוא משהו שאני לוקח ברצינות. רב הלהקות בארץ כולל הגדולות שבינהן לא מיחסות לזה חשיבות רבה וחבל כי אם קצת יעבדו על זה, זה יתן לבן אדם שקונה כרטיס להופעה שלך משהו אקסטרה. הופעה זה ריגוש עצבני, זה לא כל כך שונה מלהיות צופה בקהל שניכנס למה שלהקה נותנת, או מהצד השני, ה-Performer עם האחריות לעשות את העבודה – זה אותו סוג של התפננות בשבילי. אחרי הופעה, במיוחד אחרי הופעה מוצלחת, יש לי נטייה להכנס לדאון ולוקח לי כמה שעות רק לצאת מזה.

מה משפיע עליך מוזיקלית ומה משפיע מחוץ לעולם המוזיקה?

מוזיקלית במטאל, זה בא על כל צורותיו, מ-"קריפטופסי" ו-"פיג דיסטורייר" עד ל-דווין טאונסנד ו-מייק פאטון (אריק אדאמס בא אפושהו באמצע…). חוץ ממטאל אני אוהב את הדולסא פונטס ואת לואן חייקו שזה זמר ארגנטנאי אם מלודיות שלוקחות אותי למעלה – ההסתכלות שלי על מוזיקה מסתכמת בעיקר על הגוון שהזמר נותן. בשבילי כמאזין זה הכי חשוב וזה גם מה שמשאיר את האוזן (שלי לפחות) בפוקוס. חוץ מזה מזה, מערכות יחסים עם האנשים הסובבים אותי זה כנראה הדבר שהכי משפיע עליי בחיי היום יום.

איך אתה רואה את סצנת המטאל הישראלית?

במילה אחת – שכונה. כל הלהקות מכירות אחת את השנייה ומופיעות אחת עם השנייה. נוצר מצב שלמוזיקאים מתחילים קשה להשתלב כי הם לא "בשכונה" וכמו כל דבר במדינה היפה שלנו גם פה זה עניין של אם יש לך קומבינה. אני רואה את זה כפוקס שהצלחתי איכשהו להכנס למעגל הזה. להקות שבתחילת הדרך וגם כאלה שקיימות יותר משנתיים, נאלצות לקבל במה באיזה נקשייה בשעות הזויות וחבל.

לפני מספר שבועות טען יובל טלמור (לשעבר ב"להבות") בראיון למטאליסט שמצב הסצנה והיחס הרע של המועדונים לתחום המטאל נובעים קודם כל מהתנהגות ויחסי האנוש התקולים של אנשי המטאל בארץ. האם אתה מסכים עם זה?

כמובן שיש את המעטים שדופקים לכולם את הכיף בלדפוק איזה בקבוק וודקה, לשבור, ולעשות ברדאק, מהניסיון המועט שיש לי דווקא עם בעלי מועדונים מדובר באנשים תל אביבים אנטיפתים שברגע שאתה אומר להם מטאל הם מעקמים את הפרצוף, אך בסופו של דבר הם מודעים טוב מאד לפוטנציאל הכלכלי ומנסים לדפוק אותך בדילים ואחוזים לא הגיוניים. אולי עכשיו שיובל עובד אם התמונע יש עתיד פחות עויין להופעות במרכז ועם הזמן… ניראה.

לסיום משחק אסוציאציות קטן:
אסף עינב – מלך הרוקנרול.

סאלם – מגדת' ב-94 בסינרמה.

אורפנד לנד – אחלה פורום בהיידפארק.

פסטיבל מטאליסט – האירוע של השנה לא יכול לחכות.

מועדון היינקן הבימה – "תחתונים וגופיות".

(ליאת)