יובל טלמור – ראיון אישי

בפעם האחרונה שדיברנו לאחר פרישתך מלהקת להבות הבטחת שברגע שיהיה לך מה להגיד, נהיה הראשונים לשמוע והנה עמדת במילתך. מה אתה חושב בכלל על עיתונות המטאל או תקשורת הסוקרת מטאל?

התקשורת שסוקרת את המטאל עוברת תהליך כלשהו, מעין התאזנות מול המדיה העולמית וזה מגיע למצב שמדיית המטאל המקומית (וגם בחו"ל) מחפשת את הכותרות, מחפשת דברים אחרים שפעם היו פחות קיימים, מבחינת סצינה. המגזינים, שהיום כבר הפכו לעיתוני מטאל באינטרנט, פעם היו יותר "הארדקור", בקטע של הרבה יותר לתמוך בסצינה. אופי הראיונות מאד השתנה, אפשר לראות את זה בעיקר בעיתונים מקומיים, בעיתונים שמסקרים סצינות מסוימות, רואים אופי שונה, הדיבור מגיע לנושאים אחרים. למשל כשדיברנו בפעם שעברה, כשביקשת ממני את התגובה שלי על מה שהיה עם להבות', לפני כמה שנים אני חושב שזה היה פחות קיים, כלומר, הראיונות פשוט עסקו בנושאים שונים לגמרי. שוב, זה איזשהו ישור קו עם התקשורת העולמית בכלל, כולם מחפשים את אותן כותרות, מחפשים את אותם פיצ'רים, ופשוט פה, בהקשר של המטאל.

בארץ זה נושא דיי חדש, כי לפני כניסת האינטרנט לא היה משהו שיצא והגיע לכלל ביטוי. רק בשנים האחרונות כתוצאה מהאינטרנט, נוצרה תעשיה שבעצם מתעסקת סביב המטאל, סביב המוזיקה, נוצר מבנה שלא היה קיים פה לפני כן. האינטרנט מאפשר לנו לקיים מערכת תקשורת עצמאית בתוך הסצינה, מאפשר לנו לקיים מדיה עצמאית משלנו. "מטאל האמר" לדוגמא, למרות שהיה מגזין מטאל מודפס, הוא היה מאד לא מוצלח, ואני לא חושב שניתן להגדיר אותו כתופעה בסצינה, הוא לא השפיע על הסצינה. כשאתה בוחן כזה דבר, אתה צריך לבחון את ההשפעה שקיימת לו על הסצינה, והבעיה העיקרית ב-"מטאל האמר" הייתה שמי שערך אותו התעסק בהבי מטאל, ובארץ זה לא ממש קיים. זה נגזר מהעובדה שאין עשייה של הבי מטאל בארץ, אין הרבה להקות שעוסקות בזה, וסולנים שמתאימים לזה.

רוב המעריצים של להקת להבות' עדיין מתקשים להבין את סיבת עזיבתך את הלהקה. זה קרה באופן פתאומי וללא התראה מוקדמת וכדמות מייסדת ומובילה בלהקה חוסר הבהירות סביב פרישתך גדול כפליים. מה תוכל לספר על כך?

אנשים עוזבים להקות לא בגלל שקרו בהן דברים מגניבים, אלא בגלל שקרו דברים לא מגניבים. בכל להקה מגיעה סיטואציה כזו שממנה נגזרת הפרישה מהלהקה, וישר כולם על הראש. בשיא הכנות אני לא חושב שצריך לפרסם את זה בפורום ציבורי (ואפילו במטאליסט), זה משהו בנינו, משהו שנפטר לא בדרכים שמול הקהל. נכון שכשקורה משהו עם להבות' זה מעניין את הקהל אבל זה עדיין ברמה האישית בין אנשים. אני יודע שהפרישה הגיעה בתקופה טובה של הלהקה, חזרנו מבלגיה, הקלטנו EP שנגנז עד כמה שאני יודע ולא שמעו אותו, אבל הוא נשמע סוף העולם, ויצאו ממנו כמה שירים אדירים. אבל קורה שיש שרשרת תהליכים מסוימת שפתאום נקטעת ומגיעה למצב אחר לגמרי, אין מה לעשות, יש דברים שקורים לא משנה באיזה וויב הקהל חושב שהלהקה נמצאת. בקטע הזה אנחנו הקפדנו לשמור על עמימות ועל שקט ולא לבוא ולפתוח בפני כולם את הבעיות שלנו אחד עם השני.

אתה עדיין בקשר עם חברי הלהקה?

לא.

ואני אספר לך סיפור קטן שמתקשר לנושא, פעם רבתי עם קובי מאורפנד לנד באינטרנט, באיזה יציאה מאד מטומטמת שלי, ואז קובי הביא לי משפט – לי יש את הצלחת שלי, לך יש את שלך, כל אחד יתעסק בשלו – והוא צודק. מבחינתי מה שהיה נגמר ולא קיים יותר ועכשיו יש לי דברים מגניבים יותר בחיים, יש לי להקה חדשה ומאד מגניבה.

האם מטאל הוא הז'אנר היחיד שמעניין אותך או שהאזנה לסגנונות נוספים מעשירה אותך מוזיקלית בנוסף? מה אתה שומע מעבר למטאל?

בתיק שלי יש למשל Nazum, Tool, N.E.R.D ו-Sonic Youth, זה מתפרס מאלקטרוני לנויז, לגריינדינג ועד ל-Tool שזה משהו בפני עצמו. אתה לא יכול להגיע לגיל הזה ולשמוע רק מטאל, אתה תשתגע, או שאתה תפסיק לשמוע מטאל. האנשים הראשונים שיצאו מהסצינה הם האנשים הכי קיצוניים, שהלכו עם הראש בקטע של – אני אוהב רק דת' מטאל – אני אוהב רק בלאק מטאל.

חוץ מזה, אני אוהב גם קצת ראפ, דברים גדולים, אני דיי לומד מזה משהו כמו למשל איך לכתוב וורסים, זה דיי מגניב, הראפ הוא בית-ספר דיי טוב בקטע הזה. אני אוהב גם נויז, קצת אלקטורניקה כבדה, לא יותר מדי. אני אוהב גם ג'אנגו. בשלב מסוים אתה לא יכול לשמוע רק מטאל, זה טוב לתת לך את המפלט הזה, את היציאה הזו. גם בנאדם ששומע מטאל, וגם בנאדם ששומע פאנק-רוק וגם בנאדם ששומע טראנסים קיצוניים, מקבל בסופו של דבר משהו ריגשי מהמוזיקה, משהו שהוא מחפש להביא\להוציא ממנה. מכל דבר שאני שומע אני לוקח משהו אחר לחלוטין, מכל דבר אני מוציא אנרגיות ותחושות שונות לחלוטין. אם יש לך קשת גדולה של מוזיקה ויש לך מה לבחור ממנה אז למה לא.

נראה שאתה מתחבר מאד לפאנק ולתרבות הסובבת את המוזיקה, מאיפה זה בא? מה גורם לך להתחבר לזה? זה יותר טוב ממה שאפשר למצוא במטאל? מה ההבדלים?

מענין שאתה אומר את זה, בעודי עושה את הראיון אני יושב בדירה של אורי הסולן של כאוס ראבאק. בעניין הפאנק, הקרדיט מגיע לחיים. כשחיים הגיע ללהבות' אני הייתי הרבה יותר קיצוני בדת'\בלאק, אבל ממש. ואז חיים הגיע לבוש כמו איזה היפי דפוק, והמשפט הראשון שאני אמרתי לו – ת'לא מתכוון לעלות להופיע עם הדבר הזה?". הייתי ממש נאצי בקטע הזה, כמו גם שאמרתי למשל לדולינר – אין מצב שאתה מצטלם עם חולצה של נאזום – בשבילי גריינדקור אז היה מוקצה, זה היה מתחבר לי נורא לפאנק. אבל אז, דרך חיים הכרתי פתאום את Usless ID ואת כל הכור שלהם, ואת Chaos Rabak תמיד הכרתי מסביב, הלכנו מכות פעם כשהיינו צעירים יותר. זה גם מקביל לכל הקטע שלהבות' נסחפה טיפה להשפעות הארדקור.

אבל אני לא מדבר על פאנק בתור סגנון, אני מדבר על זה שחברים שלי ששומעים פאנק הם אחלה גברים, אורי מכאוס-ראבק הוא פאקינג גבר, ושנינו נמצאים פחות-או-יותר באותו גיל, ואנחנו מתחברים. אני לא בא לשבת בכיכר עם הפאנק כי זה "סליים", זה לא מגניב לי. גם יש הרבה דברים בפאנק שאני לא אוהב, כמו למשל הקטע של להיות "מיינדלס", אני לא מאמין בזה, אני לא מאמין בלהיות טיפש, זה לא מצחיק, אני לא מאמין בלשבור בקבוקים על הרצפה – אולי עשינו את זה כשהיינו קטנים – אבל זה לא מתאים לי. מה שכן מגניב לי זה בעיקר הוויב שהאנשים הספציפים האלה, החברים שלי משדרים.

מבחינת הבדלים, הפאנק והמטאל זה שני דברים שונים. בפאנק למשל האווירה פחות שוללנית. אני אוהב מטאל, ולא הייתי מתראיין עכשיו אם לא הייתי מאמין במאה אחוז במה שאני, אבל גם בפאנק יש דברים מגניבים. בשנים האחרונות נוצר קשר – שאני מאמין שלהבות' הייתה בין הפאקטורים המאד מכריעים בעניין הזה – בין הפאנק למטאל, ואתה רואה השפעות זולגות בין אחד לשני, לשני הצדדים. אני אישית לא ממש אוהב פאנק, או את המוזיקה, אבל אני אוהב לראות הופעות כי זה נראה טוב, הם יודעים להופיע. בבית, הפאנק היחיד שאני שומע זה דברים ששמעתי כשהייתי ילד, שמעתי למשל אקספלויטד שהייתי בן 14, וג'י.בי.איג', אני אוהב את זה עד היום וגם אני מסוגל לשבת ולשמוע פאנק אצל חברים, זה סבבה. אבל בסה"כ זה בעיקר בגלל העניין החברתי, שהם חברים שלי.

אני מעריך קיצוניות, אני מעריך אנשים שלא הולכים במיינסטרים, אלא בוחרים לקחת את הדרך שלהם, ומאותה סיבה אני אוהב גם אנשים אחרים, יש אחלה חברה בתעשייתי, ואני גם מכיר אנשים בקטע של הגותי. תראה למשל במועדונים דוגמת המוסד, בין החברה המבוגרים יותר שמכירים אחד את השני ממזמן, קיים חיבור, לאף אחד לא משנה מה המוזיקה של השני, כל אחד מכבד אחד את השני בזה שהבנאדם השני גם כמוני, גם בחר בקטע קיצוני והוא לקח דרך אחרת.

לאחרונה סובל המטאל בארץ מחוסר הבנה מצד רוב מועדוני ההופעות, אם זה מועדון היינקן הבימה שמתעב את הסגנון ומתייחס רע מאד לכל הרכב שמשמיע דיסטורשן במקום, תיאטרון תמונע שהחליט להגביל את פעילות המטאל שלו בעקבות תביעת נזיקין שהוגשה נגדו בגין פציעה של אחד המבלים או הבארבי שבלשון המעטה "סובל" מנוכחות המטאליסטים בשטחו. מה גורם לקריסה הזו? האם לדעתך יוכל לקום בית לתרבות המטאל והאקסטרים כשם שהיו בזמנו הפינגווין והרוקסן?

אני יכול לומר שאנשים יכולים להאשים רק את עצמם בענין, זה מגיע רק מהסצינה. חוסר הסובלנות מצד המקומות האלה מגיע מעובדות מוכחות בשטח. לדוגמא מה שקרה בהופעה של ברתולומיאוס נייט, איך אתה חושב שזה גורם לשאול, בעל הבארבי, להרגיש? להחזיק מועדונים בתל-אביב זה עבודה דיי קשה, וזה עבודה אפורה ומגעילה וכל הזמן צריך למשוך קדימה תחת הנטל שיושב להם על הצוואר. הם לא צריכים את החרא הזה. בתמונע, אני עובד בתמונע, ואני דוחף שם כל הזמן לארגן הופעות כי הם לא ספגו את זה כנזק כמו שבבארבי כמעט הרגו מישהו, או שבהייניקן הבימה יש להם חוסר סובלנות לעובדה מאז שבנאדם שפך להם בירה לתוך פסנתר והרס להם פסנתר בערב מטאל.

הכל מגיע ממקומות מוכחים, הסצינה יכולה להאשים רק את עצמה, אם אתה הולך להתנהג כמו אידיוט בתוך מועדון, אתה צריך לקחת בחשבון שלא יהיה לך איפה להופיע יותר, לא יהיה לך לאן ללכת יותר. כי כמה שאני אוהב מטאל, זה המוזיקה שלי, זה הסצינה שלי, ואני עד הצוואר במטאל, ומה אנשים מצפים? שאתה תגיע למועדון ותשתין עליו, והם עוד יתנו לך להופיע שם? יתנו לסצינה שלך להיכנס לשם? אם אני הייתי שאול, כל אותם אנשים שדפקו מכות לטמבל ההוא בהופעה של ברתולומיאוס, זה לא משנה כמה טמבל הוא היה ומה הוא עשה, הייתי תופס את כולם וזורק אותם לניידת הקרובה, רק בשביל שישמשו דוגמא. אחר-כך מתפלאים שאנחנו כל-כך מוקצים, מה אתם מפגרים? אתם בכוח רוצים שיכתבו עליכם כתבות גרועות בעיתון ושיזלזלו בכם? זה מעשה של אנשים טיפשים. יש בסצינה הזאת איזושהי מגמת הסתערבות, פתאום כולם נהיו "ביג-שוטס", כולם נהיו ערסים, כולם דופקים מכות, מדובר ברמה של ילדים מפגרים, ואני בטוח שאפילו אני מכיר את האנשים האלה. אני הייתי בטוח שכבר עברנו את השלב הזה, שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו יכולים להתקדם, שאנחנו יכולים לבוא ולקחת את הדברים שיש לנו ביד, דברים שיש לנו להראות בתור סצינה ולהגיד למיין-סטרים – בואו תראו – אנחנו לא מפגרים, אנחנו לא ילדים קטנים, בואו תראו אותנו. זה היה עוזר לכולנו. אבל קטעים כאלה דופקים את כולנו, כל טמבל שעושה כזה מעשה פשוט יורה לעצמו ברגל, וזה חלק אחד של העניין, חלק מאד מהותי גם.

החלק השני של הענין, קשור לסיפור שקרה לי לא מזמן, משל. אני עובד בתאטרון תמונע, שזה אומר שהפקות של מטאל, פאנק ואלטרנטיב עוברות דרכי. בגדול, תאטרון תמונע לא רוצה להתעסק עם מטאל, לא מענין אותם, הם מבחינתם יכולים לעשות ערב מטאל פעם בשנה והסיבה שבגללה אני עובד בתמונע היא שהם רוצים מישהו שמכיר את האנשים ומכיר את כל הסצינה ומתעסק בזה. וככה, מתקשר אלי איזה גיטריסט של להקה – להקה 'גדולה' בארצנו, מכובדת, עם רזומה יפה – ואומר, תשמע אני רוצה לארגן הופעה במועדון – אין בעיה. עכשיו זה שאני עובד שם אומר שאני לוקח אחוז מסוים, והוא מאד לא גדול יחסית למה שאני עושה שם, וכשהוא רוצה לארגן ערב אני אומר לו בוא נתפור לך ערב ואני מסביר לו את התנאים, אני זורק לו כל מיני צ'ופרים שאני יכול, יחצנים, הסעות, פוסטרים בזול, מביא סאוונדמן על חשבוני, מה שאני יכול בשביל לרכך את ההוצאות כי יש הוצאות בתמונע שנגזרות מהמקום ואז אותו בחור, שנקרא לו בשם קיצור ט. כי הוא טמבל, אומר, תשמע אני יכול ללכת לבארבי ולהשיג משהו יותר טוב. הוא רצה לארגן משהו ליום שישי, ויום שישי זה נקודת עומס מבחינת מועדונים כי הם יכולים לעשות הופעות רוויחות, אז אני אמרתי לולי זה לא מפריע, לך לבארבי, אם הוא יתן לך יום שישי אז בכבוד. ואז הבנאדם מוסיף, אני יכול לסגור דיל יותר טוב בתמונע בלעדיך, אמרתי לו, תשמע, זה המקום עבודה שלי, תתקשר אליהם, תשאל אותם מה דעתם על זה, והם יסבירו לך בעדינות שאתה עובר דרכי ואם אתה לא רוצה זה הדיל אז אתה יכול ללכת הביתה. אחרי יומיים הוא שוב התקשר אלי ואמר לי שהוא דיבר איתם והם הסבירו לו את הענין לאשורו, והוא חזר וניסה להשיג תנאים יותר טובים, אז אמרתי לו, אתה קיבלת את התנאים הכי טובים שאתה יכול לקבל כי אני אוהב כמה אנשים בלהקה שלך, ולמה שאני לא אתן לך תנאים טובים? הוא אומר לי בסדר. בסוף, אחרי כמה ימים אני מקבל שיחה מתאטרון תמונע, ומסתבר שאותו גיטריסט, התקשר אליהם וניסה ללכת מאחורי הגב שלי ולהכניס לי יד לכיס, הוא אמר להם בואו נעשה את הערב בלי יובל. עכשיו אני יכול להבין כשזה מדובר בבנאדם שלא אומר לי שלום ברחוב, שאני לא מכיר אותו, שאין לי שום מערכת יחסים איתו, זה לא מגניב שניסית לזיין אותי, אבל כשאתה מכיר אותי ואתה בא לזין אותי בפנים, ועוד אחרכך בא ואומר לי שלום.

עם אותו בנאדם הייתה לנו שיחת הבהרה באיזה ערב אחד, שיחה מאד חמורה ב-4 עיניים, וכמובן שאותו טמבל יצא בסופו של דבר נקבה כי באתי ואמרתי לו, בשיא התקיפות, בצורה מאד בוטה ושלא משתמעת לשתי פנים, שזה לא טוב לעשות כאלה דברים, ושאני לא אשתוק על זה, וכמובן שנימת הקול שלו בסוף השיחה הייתה תשמע, אני לא רוצה לריב איתך – הופה – אני בנאדם שמכיר אותך, אנחנו סחבקים באותו כור, מסתובבים באותו מעגל אנשים, אבל מה? אתה בא לתקוע לי סכין בגב? וזה לדוגמא כששי מהתמונע, שהוא המנהל המוזיקאלי של כל המועדון, מקבל כזו שיחה טלפון, מה הוא אמור לחשוב עלינו בתור בני-אדם? עוד שכמה ימים לפני כן אמרתי לו שזה מישהו שאני מכיר, ובוא נארגן איתו הופעה, למה אתה חושב שהוא רוצה להתעסק עם כאלה אנשים? אנחנו לא מתעסקים פה רק במישור המוזיקאלי, מתעסקים פה במישור אנושי, ואתה בתור מישהו שבא לעשות הופעה, צריך להתעסק עם בעל המועדון, למה שירצה להתעסק איתך אם בשניה הראשונה אתה בא לזין מישהו אחר שבעל המועדון יודע שהוא חבר שלך, למה שירצה להתעסק איתך? והדבר הזה נכון לגבי הרבה דברים בסצינה, לגבי הרבה יחסים בין הרבה אנשים והרבה להקות, אתה תתפלא בין כמה אנשים שאתה מכיר ואתה חושב שהם אחוקים, יש Bad-Blood אחו-שרמוטה, אתה לא תאמין את כמות המשקעים שקיימת בין אנשים.

לפי איך שנראה, כרגע אין מצב שיקום בית להופעות מטאל, נתחיל מזה שלא הרבה אנשים מהסצינה הזו היו פה לפני 5-6 שנים. ב-95 הרוקסאן נסגר, ואז פתאום יום אחד נעלמה הסצינה, פשוט כולם נעלמו, מה שנשאר פה היה כמה להקות בלאק מטאל, ואז במשך כמה שנים כולם רק היו בוכים שאין מטאל. ואז התחיל הקטע שישי הביא את רוטינג קרייסט ותומאס הגיע, ופתאום בשנים האחרונות יש תאוצה, אבל אז מזה הגיע שלאנשים יש איזושהי רוויה – ביצפר הופיעו חודש שעבר אז אני לא אלך לראות אותם, להבות' הופיעו לפני חודשיים אז זה לא מגניב לי – זה לא מצב בריא. אתה רואה למשל שסיילם ואורפנד עושים יחסית מרווחים דיי גדולים בהופעות שלהם, זה גם ניסיון לשמר את הקהל, כי זה גם לא בריא להופיע בכמויות גדולות. הטעות של המטאליסטים זה שאנחנו רוצים להיות אנדרגראוונד בכל מחיר, אבל באיזשהו מקום זה חשיבה טיפה ילדותית, כי מה זה משנה מי שומע את המוזיקה שלך? למי איכפת? פעם היה לנו את הקטע הזה שזה לעילית, איזה שטויות זה, איכפת לי מי שומע את המוזיקה שלי? איכפת לי שאני וחבר שלי, למשל ירון שעובד איתך, שדרך אגב תתחדש, קוראים לו ששון לא ירון, מה שאיכפת לי זה שבסוף היום אני יושב עם ששון ושנינו נהנים מהמוזיקה, שנינו חושבים שהמוזיקה מגניבה. מה אתה חושב שכשאני רואה ילדים בני 13 עם חולצה של קריידל אוף פילת', עושים את ה-Devil-sign, אין להם אמינות בעיני המבוגרים יותר בתור קהל, מה איכפת לי? מי אני שאשפוט אותם?

ועובדה שאם היינו מצליחים בתור סצינה להתקרב למיין-סטרים, ושאני אומר את זה אני מתכוון לא למכור את עצמך, זה פשוט לא להיות אידיוטים ולזין אנשים במכות במועדונים, זה למשל להתקרב למיינסטרים, כי אין בזה שום דבר מטאל, אם היינו עושים את זה אז הסצינה הייתה גדלה. יש עניין בעיתונות מבחינת מטאל שמשפיע גם על אנשים רגילים, אבל אנחנו פשוט מחצינים את הדברים הלא נכונים. כרגע זה תלוי בסצינה, הסצינה זה לא אני, אני רק חלק שם, הכי הרבה שאני יכול לעשות זה לדאוג למשל להופעות שאני עושה, להשתדל שאף אחד לא יפגע שם, שלא ילכו מכות, שלא יזיינו את המקום, זה הפינה הקטנה שלי, ושאני על הבמה אני אומר לאנשים אל תזיינו בפוגו אחד את השני, זה לא מגניב, תעשו פוגו כייפי – זה כיף לשבור אבל לא להרוג אנשים – אלו הרבה דברים שצריכים להפטר אצל מטאליסטים בארץ, וזה יכול להגיע מתישהו. מה שמשפיע פה בעיקר זה ענין של חינוך, ואני חושב שהלהקות היותר ותיקות, האנשים היותר ותיקים בסצינה, יש להם איזושהי מחויבות לעצב את הסצינה איך שהם רוצים שהיא תראה, כמו שאני רוצה שהסצינה לא תהיה כלכך אלימה, שלא יהיה את הבלאגנים האלה ויהרסו מועדנים, זה חלק מהענין.

לאחרונה התערבות של אומני המטאל בפוליטיקה הפכה לטרנד פופולרי. השמצות של הממשל האמריקאי ו\או מדיניותה של ישראל נשמעות מקרב חברי להקות ידועות כגון Pain of salvation , Napalm death , Anthrax ועוד.. מה דעתך על התופעה בפרט ועל המצב הפוליטי בכלל?

ברמה של ארה"ב, אין לי מה להתעסק בזה בכלל. זה לא משהו שמשפיע עלי באופן מידי. אבל ברמה המקומית, בואנה אנחנו חיים במדינה חרא, המדינה הזו חרא בכל-כך הרבה דברים. המדינה באחת התקופות הכי נוראיות שלה במשך כל השנים האחרונות. יש הרבה ביקורת שאנשים מלהקות מחו"ל מביאים על הממשלה הישראלית, שמעתי אותם. אנשים פה לא מבינים איך אנחנו מצטיירים בחוץ לארץ וחלק גדול מזה באשמתנו. עזוב את הסכסוכך הישראלי-פלשתיני, שזה משהו טיפה שונה. אנחנו חיים במדינה שמה שקורה בה בשנים האחרונות זה שחל איזשהו תהליך של שחיקה של המעמד הבינוני בארץ. דבר למשל עם אנשים שעובדים בשנים האחרונות והם יגידו לך שב-99 הם עשו הרבה יותר כסף מהיום, ושגם ערך המטבע נשחק באותה הזדמנות. זו תופעה שלא רק משפיעה על אם אני אלך להופעה או לא. המעמד הבינוני כעקרון משמש כאבן היסוד של הדמוקרטיה, המעמד הביננו זה מה שמחזיק את הדמוקרטיה חיה – זה המעמד הפועל, בארץ אין דבר כזה, המעמד הפועל נשחק, כי אם המדינה התבססה על זה בעבר, היום האנשים לא גומרים את החודש וזה משפיע עלינו. פתאום אתה מתבגר ואתה אומר – בואנה אני חוגג עוד כמה חודשים 27, אני רוצה לקנות דירה באיזשהו שלב, אני רוצה לחיות כמו בנאדם – המדינה לא מאפשרת לך את זה.

היום המדינה לוקחת 43% מיסים רק ממחיר של דירה חדשה, וכמה עולה דירה חדשה היום? 200,000 דולר – 250,000 דולר, חצי מזה הולך למדינה רק על מיסים, איפה הכסף הזה? אתה משלם 100% מס מכס על כל אוטו שנמכר בארץ, כל אוטו שקנית, לאן הכסף הזה הולך? למה לא למע"צ? למה הכבישים בארץ כלכך מחורבנים שהמחקר האחרון שראיתי קובע ש-50% מהתאונות הן באשמת הכביש, למה? אתה מכיר את המשפט מגבעת חלפון "קונסטנזה איפה הכסף?" – איפה הכסף? למה אני משלם בסביבות ה-%40 עד 50% מס הכנסה בחודש? אתה יודע כמה כסף זה? בתור אזרח אתה צריך לשאול את עצמך מה אני מקבל בחזרה, למה אני לא מקבל את מה שמקומות אחרים מקבלים ולמה אני, יובל טלמור, צריך לשלם כל שנה 13 פאקינג אלף שקל לאוניבריסטה? זה קטע שאתה נתקל בו, וזה לא בסדר. אני בנאדם, אזרח טוב, משלם מיסים, עשיתי 3 שנים צבא, קרבי, מפקד, עושה מילואים, כל שנה טוחן אבל זהו, דיי, אני מפסיק לעשות מילואים, ולא בגלל שאני לא נהנה מהמילואים שלי, אני מפסיק לעשות כי אני לא מוכן שיזיינו אותי בתחת, וזה מה שעושים עכשיו, מזיינים אותנו, אין פלא שהמדינה נראת ככה, אין פלא שאנחנו הגענו לכזה מצב, תראה איך מערכת החינוך נראת. למה אתה מצפה שאנשים יגיעו בסופו של דבר? למה אחרי 3 שנים צבא שטחנתי כמו כלב אני צריך כלכך הרבה כסף לשלם לאוניבריסטה ולנסות גם לחיות מזה? כמה מרוויחים היום בעבודה? קצת, לא מרוויחים היום הרבה כסף, ובתור בנאדם אתה צריך לכלכל את עצמך, איך אתה עושה את זה? זה דברים מאד מהותיים, אני אישית בכל במה אדבר על זה כי זה מפריע לי.

לא מדובר בימין ושמאל כי זה לא קשור לזה, זה קשור לעיוורון, למרות שכולם רואים את זה, עוד פעם העלו את מחירי הדלק, עוד איזה שר נתפס בשחיטות, עוד איזה בן זונה אחד. כלכך הרבה דברים הולכים פה עקום, כלכך הרבה דברים הולכים רע. עזוב את הדעות הפוליטיות, אני אישית נמצא לא בימין ולא בשמאל של המפה, כי שניהם ברירות מחדל רעות. כן, ניסנו לכבוש את הפלשטינאים, ניסנו לחסל אותם, ניסנו להגלות אותם, זה לא עובד, אולי ננסה משהו אחר? זה לא מתוך אהבה אליהם, אני מאד לא מחבב את התרבות שלהם, זה משהו שמושרש מאז שאני ילד, אני לא אוהב את זה. מצד שני אנחנו צריכים להגיע להכרה שאנחנו לא יכולים לחיות ככה, כי אנחנו יוצרים פה חברה אלימה, אתה מחנך ילדים שבגיל 18 ילכו להרוג אנשים אחרים. אנשים בחוץ לארץ, אתה אומר להם ישבתי במארבים, הייית בשטחים, הייתי בלבנון, זה לא אמור לקרות ככה. אנחנו מיצרים דור שלם של ילדים שהוא דור קיצוני, איך אנחנו לא רואים שזה משפיע עלינו? זה פאקינג מול הפנים שלנו. כשאתה מגיל 18 עד גיל 21 רק בצבא ורק שלחו אותך להתעמת עם אוכלוסיה אזרחית, ואני לא מתווכח על הרעיון המוסרי אם לכבוש את השטחים או לא, אני מתווכח על עצם זה שאם זה רעיון נכון לנו בתור מדינה או לא. בתור מדינה ההשפעות כלכך שליליות עלינו שוואלה אני הייתי בעזה ולא איכפת לי מהמקום הזה, שקיבינאמט יעיפו את זה ואולי תהיה לנו כלכלה נורמאלית, כי אז אולי לילדים שלי יהיה מצב לקנות דירה בארץ בלי להיחנק מחובות. וכל במה שתהיה לי אני אפתח את הפה על זה, כי כשיש לך את הבמה להגיד את הדברים האלה, נצל אותה. לאף אחד לא איכפת פשוט, אנשים מסתכלים ומסובבים את הראש לצד השני. זה בוער לי בעצמות הדברים האלה.

אני רואה חברים שלי שלוקחים את הדברים שלהם ולא רוצים לחיות פה יותר, אני אומר את זה להורים שלי והם נגנבים, דור של 67, נלחמו, כל המשפחה שלי שירותי ביטחון, זה מגיע עד לרמת המחתרות אפילו, ואז אני בא עם כזה דיבור ואני מסביר להם שזה לא יכול לעבוד ככה. תשאל את עצמך כמה עולה להחזיק חטיבה או שתיים בשכם, כל יום, מדובר בסכום של מיליוני שקלים, ואז תשאל את עצמך כמה עולה לשלוח להם משאיות אוכל, כי אם הם לא ירעבו ללחם אז הם לא יבואו להתפוצץ עלינו, כי אולי תהיה להם איזושהי סיבה לחיות, זה פאקינג היגיון פשוט, ושוב אני לא מזדהה לא עם הימין ולא עם השמאל, הימין התלהם בארץ יותר מדי וזה פשוט מבייש להזדהות איתו והשמאל כל-כך נקבתי באותה מידה שזה מבייש להזדהות איתו, הם כלכך חסרי עמוד שדרה באותה מידה שזה מבייש, לטעמי לפחות. אני שמח על כל פלטפורמה שתתן לי להגיד דברים כאלה.

עכשיו בתור מטאליסט, אם היה לך עכשיו שלום במזרח התיכון, היית מגיע לאירופה באוטובוס ועושה סיבובי-הופעות באירופה, להקות אירופאיות היו מגיעות לפה בסיבובים שלהן באוטובוס ולא היה צריך לשלם 500$ לכל בנאדם בשביל כרטיס טיסה, זה היה יוצא לך הרבה יותר זול, והיית יכול להביא להקות לפה לא כל שבוע, אבל כל חודש להערך. היה לך יותר כסף, היית יכול ללכת להופעות בלי לדפוק חשבון, להקות היו מרוויחות יותר כסף והיו מוציאות אלבומים יות טובים. הדימוי שלך בעולם היה משתפר, היית מסוגל לבוא ולהגיד שאתה ישראלי בלי להתבייש מאיזושהי סיבה. היו מקבלים אותך בזרועות פתוחות, לא היו אומרים, אה הוא מישראל, למה להחתים להקה ישראלית אם אתה יכול להחתים להקה אירופאית שנמצאת קרוב, ולא צריך להטיס אותם וזה פאקינג מזרח תיכון – זה מתקשר למצב המדיני.

האם יובל טלמור מאמין שהמוזיקה האקסטרימית הזו תצליח לפרנס אותו מתישהו או שהוא משלים עם העובדה שזהו תחביב (יקר) בלבד?

אין בזה שום רווח, אני לא מאמין שזה יקרה איי פעם בשום שלב. יש דברים שעושים בשביל הנפש, רק בשביל זה.

על פי ראות עיניך אילו להקות התקדמו יפה בביצת המטאל המקומית לאחרונה ואילו להקות בעלות פוטנציאל עצרו מלכת ו\או הדרדרו במורד המדרגות?

על אלו שהתדרדרו אני לא אדבר כי זה לא יפה להגיד דברים רעים על האנשים, למרות שיש לי דעות דיי נחרצות. אבל מי שיעלו, לדעתי, למרות שאני לא שמעתי את האלבום שלהם, אבל ביצפר, לפי מה שהבנתי האלבום שלהם נשמע סוף העולם. אני גם מאד מקווה שהלהקה החדשה שלי תצליח לעשות את זה. אורפנד לנד לפי דעתי עם האלבום הבא יכולים בהחלט להגיע ללייבלים ענקיים, הם כבר עכשיו חתומים עך הרבה אלבומים בסנצ'ורי מדיה, ולפי דעתי הם הלהקה עם הכי הרבה מצב בארץ באופן מוחלט, הם הלהקה הכי גדולה, לא לפרמטרים ישראליים.

עינינו נשואות כל הזמן אל עבר תעשיית המטאל האירופית והאמריקאית. מה צריך לקרות כדי שנוכל להתקדם לעברן ומה כרגע מפריע לנו לעשות כן?

הקשר שלנו לחול מאד מפריע, העובדה שאין פה ערכי הפקה נכונים ואין אנשים שיודעים להקליט. יש פה אולפנים בסדר, אבל אנשים פשוט לא יודעים להתעסק עם זה, זה הכל. בשלב מסוים נוכל להתקדם, אבל אנחנו דיי מדשדים, כי היציאה לחו"ל דיי בעייתית, זה לשים הרבה כסף. אף אחד לא מממן פה שום להקה בארץ, חוץ מבערך אורפנד לנד שקיבלו מימון ומגניב שיוצא להם ככה. הרבה להקות פועלות על הכסף שלהן, וזה לא כלכך קל לזרוק 20,000 שקל בשביל להקה כדי לטוס ולהקליט בחוץ לארץ, זה לטוס, להקליט ולחיות שם, זה הרבה כסף וזה בעיה. אני סקפטי לגבי השנים הקרובות שזה יקרה.

ולסיום, מספר מילים על:

שומע לאחרונה –
שומע מלא נויז. חוץ מזה ברגיל, אני שומע דברים שאני תמיד אוהב, דת' מטאל ובלאק מטאל. בגדול אני שומע את אותו סוג של מטאל ששמעתי תמיד, ואני פשוט אוהב הרבה שבירות. הדג נחש האחרון והקודם הם שניהם אלבומים חבל על הזמן.

שונא –
בינוניות. זה הורג אותי. וגם זה שבסצינה בארץ מתעסקים בקקה, כל אחד מתעסק במי אמר עליו מה ומי הולך לתקוע לו סכין בגב בסיבוב הבא, וזה מה שאני מתעב בסצינה. אני לא אוהב אנשים שלא עומדים בקצב הזה, בקצב שלי, לא אוהב אנשים שלא נמצאים איתי באותו טרק ברמה האישית.

שאיפה –
ברמה אישית השאיפה משותפת לזו של כולם, רוצה שיהיה לי מגניב בחיים וכל אחד עושה את זה דרך הכלים שלו. אני עושה את זה דרך תחום מוזיקאלי מסוים, או דרך דברים שאני קורא, או מוזיקה שאני שומע או אנשים שאני מסתובב איתם, בכלליות שיהיה לך מגניב בחיים. כל מה שתתן לי לעשות עם מוזיקה יהיה לי מגניב, תמיד יש שאיפות לחתום בחברה גדולה ולהוציא דיסק ולהגיע ליותר אנשים, ושיותר אנשים ישמעו אותך. אני גם רוצה לגמור תואר בפסיכולוגיה. בסה"כ אלו דברים שאתה עושה כל הזמן ואתה מקווה שבסופו של דבר יביאו אותך למטרה מסוימת, שיעשו לך טוב.

מוטו בחיים –
"אל תתעסק איתי, בנזונה!"

פסטיבל מטאליסט –
ממש מגניב, העובדה שאורון שם את הכסף שלו ומסכן אותו בלי חשבון, כשבטח יהיו שם אנשים קיצוניים שיעשו שם שטויות. הוא אחלה גבר, זה ממש טוב, גם זה שלהקות מגיעות לפה. בפסטיבל מטאליסט שעבר היינו זרוקים בבאקסטייג' והיה דיי מצחיק, דיי קיצוני ואני מחכה לזה השנה. נראה לי שזה אפילו הולך להיות יותר קיצוני ואני מקווה שיהיה מצחיק כמו בשנה שעברה.

משהו אופטימי –
הפתיח שלי בטלפון – "בספטמבר\אוקטובר שוברים! אני בא! אתה שומע, אני בא!"

(אופיר)