10/11/2005
Abed, Dissonant, Whorecore
מאת: ניצן מור

יום חמישי, 22:00 בלילה, רחבת הבימה מלאה לגמרי במאות מטאליסטים נלהבים. מסיבה לא ברורה לעין עיכבו את פתיחת השערים בכמעט שעתיים ואנשים כבר התחילו לאבד את הסבלנות. ממש לפני שהתחילו ההתפרעויות בחוץ, הדלת הראשית סוף סוף נפתחה. לאחר בדיקה ביטחונית מקיפה במיוחד (פאניקה בישראל?) ע"י 3 אנשי ביטחון שונים, הצלחתי להדחק פנימה לתוך האולם. בחצי שעה הקרובה התמלא ההייניקן המומצע בגודלו עד אפס מקום. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מלא. מאוחר יותר שרציתי לצאת החוצה לשאוף אוויר נאמר לי שאם אני יוצאת אני לא חוזרת כי יש להם מדיניות של "אחד יוצא – אחד נכנס" וכיוון שיותר ממאה אנשים נשארו בחוץ בגלל חוסר במקום הם היו חייבים לממש את המדיניות הזאת. לי לא היתה שום כוונה לוותר על מקומי במה שנראה הערב של השנה. ההצלחה המסחרית של הערב לקחה את כולם בהפתעה, לא נראה לי שאפילו הלהקות ציפו לכמות כל כך גדולה של אנשים. לאחר תקלוט קל עלתה לבסוף הלהקה הראשונה.


Abed

את עבד יצא לי לראות כבר מספר לא מבוטל של פעמים, זה נראה כאילו יש קונצזוס מלא עליהם שהם אחת הלהקות הכי טובות שיצאו מהארץ (למרות שטכנית, הם עדיין פה). למרות העובדה שאין להם חומר מוקלט שמסתובב ברשת (למעט כמה הקלטות חובבניות ישנות) ואין להם מדבקות / חולצות / כובעים וכו' אין מטאליסט שלא שמע עליהם ולא שמע טובות עליהם. עבד זאת להקת האנדרגראונד הכי מיינסטרימית שיש ולקהל פשוט לא נמאס מהם. ולאלו מכם שהיו מתחת לסלע ולא מכירים אותם, עבד מנגנים דת' טכני לא מתפשר אבל מלא בהשפעות גרוביות.

בימים אלו ממש Abed נמצאת בהקלטות של EP ראשון ללהקה ולכן זה נראה רק הגיוני שהלהקה תפתח את ההופעה עם שיר מתוך אותו EP חדש. לשיר קוראים "The Coming Of Soon" והוא מראה תצוגה מדהימה של היכולות הווקליות של הסולן החדש-ישן-חדש רן ירושלמי, הקלינים שלו, עשו לי את השיר. ומה שתפס לי במיוחד את האוזן היה ברייק ים תיכוני שהלהקה הכניסה לשיר. מבחינת ההופעה היה קשה להבין מה הולך על הבמה בשעה שכל חברי הלהקה קפצו, השתוללו והחליפו מקומות בכאוס מוחלט, לפחות הם לא שיעממו את הקהל. השיר השני היה אולי השיר הכי מוכר של הלהקה "281/219" והוא גרם לקהל לאבד שליטה מוחלטת בתוך פוגו ענקי.

השיר השלישי הוא גם שיר בסימן נוסטלגי שלהגדרת יותם "דפיילר" (הסולן המקורי של הלהקה) הוא קצת יותר שקט, אבל ההפך הוא הנכון, Operation Silence הוא כל דבר חוץ משקט. השיר הזה במיוחד מציג את הכשרון הנדיר של מתופף הלהקה, דרור גולדשטיין, הבחור הצעיר הזה הוא פשוט מכונת תופים חיה ונושמת עם רגש מיוחד לתיפוף שכמוהו לא נתקלתי כבר המון המון זמן אפילו בקרב להקות מוחתמות ומוכרות. הוא כבש אותי עם הסאונד המיוחד של המצילות שהזכירו לי עבודה על מסילות ברזל. בשעה שהלהקה התארגנה לשיר הבא, יותם הודיע לקהל הנלהב על ההקלטות של הלהקה ועל ה-EP המתקרב וזה לתגובות חמות במיוחד.

לשיר הרביעי עלה שוב לבמה רן ירושלמי (שהתברר לי מאוחר יותר שהוא עלה להופיע חולה מה שבכלל לא ניכר לא בשואו שלו ולא בשירה שלו, הבנאדם בהחלט גאון) והחל שיר חדש לגמרי שנקרא "Cement". לשיר הזה יש יתרון בולט וחסרון בולט. היתרון הוא קטע הדיבור/הדיקלום לקראת סוף השיר שהוא מאוד עוצמתי אבל מצד שני החסרון בשיר הוא שלקראת האמצע בעת שינוי הטמפו יש איזשהו ניתוק משאר הקצב ויש מעין פאוזה קצרה שקצת מבלבלת וניתן לחשוב שהשיר בעצם נגמר. אני אישית מעדיפה שירים רציפים. גם השיר החמישי הוא שיר חדש, קוראים לו "Cold Smoke" והוא קצת יותר כבד ושונה משאר החומר שהם בחרו להציג בהופעה, הוא הולך על הכיוון של הניו-סקול ת'ראש, מה שלדעתי מבורך ויש לו תוספת נחמדה של קטע אינסטרומנטלי בסופו.

השיר השישי היה בגדר הפתעה לקהל, והפתעות הן בד"כ טובות, בלי הזהרה מוקדמת התחילה הלהקה לנגן משהו מוכר... מוכר אפילו לאנשים שבחיים לא שמעו את עבד, מוכר לכולנו. בצורה מדוייקת למדי, ביצעו עבד קאוור לשיר "A New Level" של פנתרה האגדים. למעט ההבדל הברור בין השירה של יותם ופיליפ אנסלמו, הדיוק המוזיקלי הפתיע אותי, ברמות שאפילו הסולו גיטרה של גיא היה אחד לאחד עם הסולו של דיימבאג ז"ל. אז אחרי הפתעה שכזאת חזרו עבד לשורשים והקפיצו את הקהל עם השיר "Mechanical Scythe". לשיר האחרון של הלהקה לערב, הצטרף שוב רן לבמה והם ביצעו את "Redeemability" גם הוא מה-EP הקרב ובא. אפשר בכנות להגיד, שמכל ההופעות שראיתי של הלהקה הזאת, להופעה הזאת הכי התחברתי. אולי זה בגלל הקלטות אבל נראה כי רוח חדשה נכנסה בלהקה הזאת והשינוי בגישה הוא לטובה. בשעה שעבד ירדו מהבמה, הוחלף השלט של עבד בשלט של Dissonant תחת תרועות הקהל ומחיאות כפיים.


Dissonant

כשזה מגיע לדיסוננט הם כבר לא צריכים להתאמץ. הקהל מאוהב בהם. אם פעם היה את השטות הזאת של "הקללה של דיסוננט" היום זה צריך להיות "הברכה של דיסוננט" אין הופעה שהלהקה הזאת מרימה שלא מביאה המון קהל. לדיסוננט לא היה אכפת לחכות בשקט שזמנם יגיע, בזמן שהם ניסו (ונכשלו) להרים הופעות הם גם ישבו 24/7 על הקלטת ה-EP המדובר שלהם Consolidated Reality Fragments. היום דיסוננט היא אחת הלהקות האהובות ביותר בסצינה, יש לה קהל מעריצים נאמן וקנאי ותמיכה אבסולוטית משאר הלהקות בסביבה. אבל למרות שזה אמור להיות קל להופיע מול קהל שאוהב אותך, דיסוננט לא לוקחים שום דבר מובן מאליו והם משקיעים את הנשמה בכל הבט של ההופעה. נותנים לקהל 200% מעצמם.

את ההופעה הם התחילו כרגיל עם ה-Intro הכמעט אינסטרומנטלי שלהם "Frequencies" שהוא לדעתי הרבה מעבר לאינטרו והוא פשוט יצירת מופת. משם הגיע הקישור המתבקש לשיר השני מתוך ה-EP של הלהקה, "Healing Hate", שהלהיב את הקהל ברמות שריחמתי על השורה הראשונה שנמחצה כמעט לגמרי בגלל הקפיצות והבלגן. השיר השלישי שהם ניגנו היה "Lust" - "הסינגל" השני מתוך ה-EP. אבל הקהל לא היה צריך שום הצגה והוא שר את כל מילות השיר יחד עם "סנוף" הסולן.

לפני השיר הבא סיפר סנוף לכולם שדיסוננט חוגגים 5 שנים על הבמה וכדי לציין את המאורע החשוב הזה הם החליטו להכריז באופן רישמי על שקד פורמן (אקססום, ברוטל פולקה) כהמתופף החדש שלהם במקום דור קרטר שעזב את הלהקה לפני מספר חודשים עקב חילוקי דיעות מוזיקלים. ואם כבר ציינתי את שקד, אז אני מוכרחה להגיד שדיסוננט לא יכלו למצוא מתופף שיותר מתאים להם ממנו. הם מתאימים יחד כמו כפפה ליד. שקד נראה כאילו הוא מתופף את המוזיקה של דיסוננט כל חייו והוא מוסיף אנרגיה ורגש למכלול הלהקתי. השילוב של דיסוננט עם שקד הוא פשוט השילוב המוזיקלי הכי טוב שיצא לי לראות, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת שואו. זה פשוט תענוג לראות אותם עובדים יחד ואני מאמינה שהשילוב הזה גם יחזיק מעמד לעוד הרבה שנים טובות.

השיר הבא שהלהקה ניגנה הוא שיר חדש תחת השם "Strip Silence" - זהו שיר מאוד קצבי והוא מאוד מזכיר את הסגנון של קילסוויץ' אינגייג', אוהבי ז'אנר המטאלקור יתחברו לשיר הזה במיידי. מבחינת הנגנים, בשיר הזה, אולי אפילו יותר משאר השירים, יש עבודת גיטרות מעולה, שילוב מצויין בין יוני, דניאל הגיטריסטים לנתיב הבסיסט. כדי להרגיע קצת הרוחות החליטה הלהקה לבצע את השיר ה-"שקט" שלה, "My Frustration", אבל הפזמון השובר של השיר גרם להתלהטות הרוח ובחור אחד מהקהל החליט שהוא רוצה להשתולל על הבמה, הוא התפרץ פנימה, נפל על התופים וכשסנוף השליך אותו בחזרה לקהל הוא גם ניתק את הכבל של אחד המגברים. אם לא הייתי יודעת יותר טוב הייתי חושבת ש-"Ages of Ruin" הוא השיר האהוב ביותר על הקהל, הוא עצבני, מהיר, שובר ללא רחמים והקהל עשה תחרות עם הלהקה מי שר יותר חזק. הלהקה הפסידה.

ואם היינו בסימן של הפתעות לערב, אז גם דיסוננט החליטו להפתיע אותנו בקאוור לשיר "Humiliative" של משוגע (מתוך ה-EP של הלהקה None שיצא ב-94). הקהל השתגע כיאה למשוגע, אבל נראה לי שדיסוננט היו מקבלים יותר תגובות אם הם היו בוחרים שיר קצת יותר מוכר שלהם. את הסט לערב הלהקה סיימה עם "הלהיט" שלה, השיר ששם אותה על המפה, "In the Name of God". מיותר לציין שאם עד עכשיו היו כמה אנשים באולם שלא זזו במהלך ההופעה, עכשיו זה השתנה. כל הקהל קפץ למעלה ולמטה והשתולל בתוך הפוגו. כשזה מגיע להופעות של דיסוננט, קשה לתאר במילים את מה שהולך על הבמה. פשוט צריך לראות את זה באופן אישי. לדיסוננט יש לייב אקט שלא היה מבייש את מייטב להקות המטאל בעולם. וכך, לאחר 2 הופעות אנרגטיות וסוחטות היה קשה להאמין שהערב הזה יכול להציג עוד הפתעות, אבל אז הורקור נכנסו לתמונה.


Whorecore

כשזה מגיע להורקור הדיעות חלוקות. יש כאלה שסוגדים ללהקה וחושבים שהיא אחת מהלהקות הכי טובות שיש כיום בארץ והיא זאת שצריכה להיות בדרך לחו"ל ויש את אלו שלא סובלים את הלהקה ולא מבינים ממה כולם מתלהבים. אני אישית מודה שהורקור הם לא בדיוק הכוס התה המוזיקלית שלי, אבל אני לא יכולה להתעלם מהאיכות הגבוהה של הנגנים, מהיצירתיות שלהם, מהשוני והרבגוניות שהם מציגים ומהשואו הרצחני שלהם. אם הייתי בקטע של גריינד-קור, הורקור היו ללא ספק הלהקה האהובה עלי. כשזה מגיע להופעה האחרונה בערב, אני חושבת שהאכזבה היה דווקא מצד הקהל ולא מצד הלהקה. המיקום בליין-אפ היה בעייתי מבחינתם, רוב הקהל כבר היה תשוש לגמרי מההופעות הקודמות ומספר לא מבוטל של אנשים עזבו את המקום, לדעתי, ההפסד היה רק שלהם.

מבחינת שמות של שירים נתקלתי בבעיה, כיוון שאפילו הלהקה עצמה משתמשת במספרים כדי לציין בפני עצמם מה הם מנגנים, אז אני אציין בגדול שהשילוב של קונאן וג'ונס כשני סולנים שונים במהותם (ובחזותם) על הבמה עושה את השואו של הורקור. זה נראה כאילו נערך דו קרב תמידי בין השניים על הבמה והם מתקיפים זה את זה בליריקה מהירה ושנונה. הקהל מקבל בדיוק מה שהוא רוצה, הופעה אנרגטית וממגנטת ושואו משוגע! אוהבי הפוגו היו נהנים כי הפוגו של הורקור הוא מהיר, כואב ורוצח. אנשים רמסו אחד את השני בפנים ונהנו מכל שניה. בשלב מסויים של ההופעה יכולתי לראות חבורה של אנשים פותחים במעגל של הורה ורוקדים (?!) בצורה לא מסונכרנת עם המוזיקה של הלהקה.

בגדול, ההופעה הזאת, למרות הקהל שלא הכי שיתף פעולה, היתה יותר טובה בכמה וכמה מההופעה האחרונה שראיתי של הורקור שהיתה עם איטרנל גריי וזאת היתה הופעה שהשאירה לי טעם רע בפה, אבל בהופעה הזאת הורקור תיקנו את כל הדיעה הקדומה שאולי היתה לי כלפיהם וזכו לכמות ענקית של כבוד מצידי. אז לסיכום, היה ערב ל-פ-נ-י-ם. 400 האנשים שהגיעו ונהנו מכל רגע. רק קצת חבל לי על כל אלו שנשארו בחוץ. אולי בפעם הבאה הלהקות יבחרו מועדון יותר גדול להופיע בו.