תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

15/12/2005
25 שנה ל-Roadrunner Records - ההופעה
מאת: ניצן מור

ניו יורק. דצמבר 2005. שבוע לפני חג המולד (וחנוכה), שלג ברחובות, גשם קל ושתי ישראליות צועדות במרץ לכיוון טיים סקוור. בכל מצב רגיל לא היינו טורחות להוציא את האף שלנו מהמלון הזול שהשתכנו בו בניו ג'רזי, אבל הערב הזה לא היה כמו שאר הערבים. לא ממש היה אכפת לנו שיורד עלינו גשם זלעפות ושהמעלות הן רבות אבל מתחת למינוס, אנחנו היינו בעיר הכי יפה בעולם בדרך להופעה של השנה... אם לא של העשור. "רודראנר רקורדס" לא התכוונו להסתפק "רק" בדיסק מעולה כדי לחגוג את יום ההולדת ה-25 שלהם, הם אירגנו ערב שייזכר לדורות, מסיבה ענקית, אבל אינטימית.

רק 1000 כרטיסים הוצאו למכירה להופעת היום הולדת, ועם מספר מצומצם אפילו יותר של VIP (בילי הגיטריסט של ביוהזרד התלונן בפני שהוא לא הצליח לארגן חינם לחברה שלו), היה ברור שמי שהצליח לשים את ידיו על כרטיס, הוא בהחלט בר מזל. השעה היתה 20:00 בערב, הצלחתי לחטוף דונאט מכוסה פצפוצים בצבעי עץ אשוח מהדלפק של "דאנקין דונאטס" לפני שהתקרבתי לתור המאיים שהשתרך עד מעבר לבלוק, ממש באמצע טיים סקוור, צמוד לאולפני MTV, התמקמם לו ה-"Nokia Theater", אולם חדש יחסית המצוייד בלא פחות מ-7 בארים. בתחילת התור זיהיתי בחור מרשימת החברים שלי במיי ספייס וניגשתי להגיד שלום, הוא מצידו שלף אותי ואת חברה שלי מעבר לברזלים ומיקם אותנו ישר מאחוריו בתור (ישראליות או לא ישראליות?). במשך שעה וחצי עמדנו בקור, מוקפים בעיקר במעריצים של סליפנוט ומאשין הד וחיכינו שיפתחו את הדלתות. בשעה 22:00 על השעון, נפתחו השערים, שומרים חביבים פתחו את הדלתות ובדקו בצורה חפיפניקית למדי שאין עלינו חפצים מיותרים ווידאו שיש לכולנו כרטיסים אמיתיים.

כבר בכניסה הבנתי שכאן זה לא ישראל וההופעות בניו יורק עובדות אחרת לגמרי. בספסל של הלובי ישבו ג'ון קלי וג'וש סילבר (Type O Negative) וחייכו לנכנסים. השארנו את המעילים ושאר ציוד החימום בשמירת חפצים והתכוונו ללכת לקחת שתיה מהבר, לפני שהבנתי מה קורה חברה שלי הפנתה לתשומת ליבי לא אחר מאשר רוב פלין (סולן מאשין הד) עומד מולי ומשוחח עם חבורה של בחורים בעניבות שלא ממש השתלבו בקהל, אני, פשוטת העם, שלא ממש רגילה לראות את הסולנים האהובים עלי פשוט עומדים מולי, כמעט חטפתי דום לב, למזלי, חברתי היתה מהירת פעולה וניגשה אל הפלין והציגה אותנו, הוא משך אותי לכיוונו והאיץ בי להוציא את המצלמה החד פעמית שהגנבתי במגפיים שלי פנימה, בזמן שאחד המנהלים שלו מנסה לתפעל את הפלאש הוא היה עסוק בלהקשיב לי מברברת על כמה שהלהקה שלו שינתה את חיי וכו', הוא התחיל לשאול אותי שאלות ועדיין לא הפסיק לחבק צמוד אליו אותי מצד אחד ואת חברתי מצד אחר ולחייך ולצחוק, אחרי כמה תמונות וחיבוק חם החלטתי שאני רישמית מאוהבת ברוב פלין. לפני שהלכתי הוא איים עלי שכדאי מאוד שהוא יראה אותי בשורה הראשונה בהופעה ואיחל לי הנאה.

לא הספקתי לסדר את נישמתי כאשר ג'ורדן ויילן הגיטריסט של Still Remains חלף על פנינו, משם הספקתי בזווית של העין לקלוט שכמעט כל משתתפי האלבום מסתובבים בין הקהל, עומדים בתור לבר ומקשקשים עם המנהלים שלהם, והחלק הכי מוזר היה שאף אחד מהקהל לא ניגש אליהם, כנראה שהם רגילים לראות את האמנים האהובים עליהם מסתובבים חופשי (מי בכלל צריך VIP?). אז אחרי שהייתי ישראלית במיוחד והצקתי לדייויד דריימן מדיסטרבד (שבירך אותנו ב"מה העניינים?" בעברית), קיבלתי שיעור מזורז בתיפוף מאנדולס האריק (לשעבר כיימרה) והטרדתי מינית את קורי ביליו הגיטריסט של טריוויום ודחפתי בתור לבר את חברי Every Time I Die החלטנו שהגיע הזמן לתפוס את מקומנו בתוך האולם. האולם עצמו היה לא יותר גדול מהבארבי בת"א רק מעל הרחבה היו כמה שורות של מקומות ישיבה, עם במה בגודל של הבמה בתיאטרון אבל קצת יותר נמוכה ותקציב חשמל שלא היה מבייש את מגדלי עזריאלי.

ידידי מהמיי ספייס יצא מלך ותפס לנו מקום בשורה הראשונה. למרבה הפלא ההופעה התחילה בדיוק בזמן והקהל החל למלא את האולם. לכולם בארה"ב, מסתבר, יש את כל הזמן שבעולם, אף אחד לא נדחף קדימה, למעשה, לא חשתי בצפיפות לאורך כל ההופעה. האורות דומדמו ועל הוילון השחור הענקי שהסתיר את הבמה הופיע קטע וידיאו שהוכן מבעוד מועד קצת על ההיסטוריה של רודאנר ועל האייקונים המוזיקלים שצמחו בתוך החברה. מנחה הערב היה ג'יימי ג'סטה, מנחה "Headbanger's Ball" וסולן Hatebreed שהלהיב את הקהל. ואז... הכאוס התחיל עם "Punishment" של Biohazard, עם הרכב מנצח של אוון סיינפלד ובילי גרזיידי (Biohazard), דינו קאזרס (לשעבר Fear Factory), אנדראס קיסר (Sepultura) וג'ואי ג'ורדיסון (Slipknot) שעלה להופיע בלי המסיכה.



ג'ואי ג'ורדיסון (Slipknot)


אותו הרכב מנצח לא השתנה הרבה ב-"Set It Off" של Madball, רק שהפעם הסולן היה המנחה שלנו, ג'יימי ג'סטה (Hatebreed כאמור) ועל הבס היה פול גריי (Slipknot – גם הוא בלי המסיכה). את "River Runs Red" של Life Of Agony הופיע סולן הלהקה קית קפוטו שהיה כל כך מסטול שהוא נפל על הבמה אחרי שהוא התנגש בתופים של ג'ואי. לאחר מכן, כדי לתת לקהל טעם קצת יותר כבד "להקת הבית" החלה לנגן את "The End Complete" של Obituary עם גלן בנטון (Deicide) כסולן ועם סקוט איאן (Anthrax) כגיטרה נוספת. וכדי לפלפל קצת את העניינים ולתת קצת מנוחה לנגנים עלו לבמה טים "ריפר" אוונס (Iced Earth, Judas Priest), ג'יימס מרפי (Death, Obituary, Testament), ג'ף ווטרס (Annihilator) ואדם דיוס (Machine Head) שהצטרפו לג'ואי ואנדראס לביצוע "Curse Of The Pharoahs" של Mercyful Fate.

במחווה ל-"Abigail" של קינג דייאמונד החליף פול גריי (Slipknot) את אדם דיוס על הבאס ורוי מיורגה (SoulFly) החליף את ג'ואי ג'ורדיסון, טים אוונס, ג'יימס מרפי וג'ף ווטרס נשארו על הבמה לחלוק את הכבוד שלהם. אותו הרכב מנצח נשאר גם ל-"Alison Hell" של Annihilator, רק ששוב התחלפו הבסיסטים ואדם דיוס חזר למקומו. ריפר אוונס הפתיע את הקהל עם תלבושת סאדו-מזוכיזם כולל מסיכה מעור וניטים ונראה מאיים במיוחד. בשלב זה של ההופעה הקהל כבר התחיל להרגיש לא בנוח עם רצף האולדסקול מטאל ובנינו, רוב האנשים שהגיעו לשם הם חבר'ה שאוהבים ניו סקול ולכן בדיוק בזמן עלו לבמה Trivium בהרכב מלא פלוס סולן אורח אחד שיעזור למאט היפי לבצע את הלהיט שלהם "Pull Harder On The Strings Of Your Martyr", אותו סולן היה רוב פלין (Machine Head). הקהל השתולל והלהקה נהנתה מכל רגע.

ואז בהפתעה מוחלטת החליטה הלהקה לקמבן מחווה קטנה משל עצמם לזכר הגיטריסט המנוח של פנתרה, דיימבאג דאריל, הם יצרו מעין שילוב של כמה מהריפים המנצחים והמוכרים של פנתרה ונתנו שואו שגרם לכולנו להבין מה ההתלהבות הגדולה סביבם. עוד משהו שהוסיף קצת רגש למחווה היה העובדה שגם מאט וגם קורי ניגנו על 2 גיטרות מקוריות של דיימבאג. ואם היינו בסימן הפתעות אז לבמה עלו Killswitch Engage עם הסולן הקודם שלהם, ג'סי ליץ' ועם תוספת של אנדראס קיסר (Sepultura) כגיטריסט וביצעו את "My Last Seranade", אבל ההפתעה הגדולה ביותר היתה שבמהלך השיר עלה הווארד ג'ונס, סולנה הנוכחי של הלהקה והצטרף לג'סי בשירה. שני הסולנים, הישן והחדש, שמים את כל המחלוקות מאחוריהם ושרים יחדיו על אותה במה, מתחבקים, קופצים, משתוללים יחד עם הקהל ההמום.

כדי להרגיע קצת את הקהל החליטו להשקיט את האווירה עם "Black No.1" של Type O Negative. הסולן היה וילי ואלו (HIM), דינו קאזארס וג'ואי ג'ורדיסון חזרו למקומותיהם ונאדיה פולן (Coal Chamber) השתלטה על הבאס. למען האמת, למרות התלהבות הקהל מוילי, נראה שההרכב עצמו לא ממש התחבר אליו והם הביעו שיעמום בפרצופים חמוצים. אבל אחרי הכל זאת הופעת מטאל ולא יתנו לנו לשבת בשקט ליותר מדי זמן וכדי להקפיץ שוב את העניינים קיבלנו ביצוע מצויין ל-"Replica" של Fear Factory עם אדם דיוס (Machine Head) שהתחלף עם נאדיה ובנעליו הגדולות במיוחד של ברטון בל עמד מאט היפי (Trivium). מאט אומנם עשה עבודה טובה, אבל מי שהכי הרשים אותי היה ג'ואי ג'ורדיסון, למרות שהוא המתופף האהוב עלי ואני יותר ממודעת ליכולות התיפוף שלו, הרגשתי סוג של גאווה כשראיתי אותו מתופף שיר של פיר פקטורי ועושה זאת בצורה מדוייקת ובלי להזיע אפילו. אותו הרכב ביצע גם את "Pure Hatred" של Chimaira רק עם ג'סי ג'סטה כסולן.



מאט היפי (Trivium)


כיוון שהערב אחרי הכל עדיין חוגג לרודראנר יום הולדת 25 אי אפשר להתעלם מהדיסק (Roadrunner United – The All-Stars Sessions) שיצא והשיר הראשון שבחרו להופיע מתוכו היה "Tired and Lonely" עם ההרכב של הדיסק, קית' קפוטו (Life Of Agony) - סולן, מאט בומבך (Vision Of Disorder) - גיטרה, אייסי סלייד (Murderdolls) - גיטרה, נאדיה פולן (Coal Chamber) על הבאס וג'ואי ג'ורדיסון על התופים. השיר הבא היה ביצוע אקוסטי נטול להקה לשיר "Bother" של Stone Sour, על הבמה ישבו קורי טיילור (סולן Stone Sour ו-Slipknot) עם גיטרה קלאסית יחד עם קית' קפוטו ושרו (לא בתיאום) את השיר המדהים הזה. כיוון שכבר ביססנו שקית' היה מסטול על כל הראש, הוא התבלבל במילים ופספס בית למורת רוחו של קורי ושל הקהל, אבל למרות זאת, קורי כבש את כולנו כשהוא ישב שם וניסה להציל את מה שהוא יכל מהשיר שלו.

מייד אחרי עלו לבמה רוב פלין (Machine Head) כגיטריסט, ג'ורדן ויילן (Still Remains), פול גריי (Slipknot) ואנדלוס האריק (לשעבר המתופף של Chimaira) והצטרפו לקורי טיילור כדי לבצע את אחד השירים האהובים עלי מתוך האלבום של הרודראנר יונייטד "The Rich Man" (שיר שמדבר על המלחמה בעירק). ואם כבר רודראנר יונייטד, אי אפשר בלי אחד השירים הכי מוכרים של האלבום "The Dagger" בניצוחו של רוב פלין (אם עד עכשיו לא קלטתם מאיפה הוא אז לי בטוח כבר אין כוח להגיד לכם) שהודה שזאת הפעם הראשונה שהם מנגנים את השיר בהופעה חיה ורוב הסיכויים שהם יהיו גרועים ואז הציג את הסולן האורח הווארד ג'ונס (Killswitch Engage) או כמו שהוא קרא לו "קוג'ו", את אנדראס קיסר (Sepultura), ג'ף ווטרס (Annihilator), ג'ורדן ויילן (Still Remains), אדם דיוס (Machine Head) ואנדלוס האריק (Chimaira). לדעתי, הם דווקא עשו עבודה מעולה :)

השיר האחרון מתוך האלבום של הרודראנר יונייטד שהם בחרו להופיע היה "The End", שיר שקט בעיקרו, שנבחר גם בתור הסינגל המייצג של האלבום ועלו להופיע אותו לוגן מדר (Machine Head, SoulFly), דינו קאזארס (Fear Factory), נאדיה פולן, ורוי מיורגה (SoulFly) ועל כולם מנצח מאט היפי (Trivium) שכבר אימץ את מעמדו כסופרסטאר ועשה פוזות על הבמה. את השיר "Eye For An Eye" של SoulFly ביצע אותו הרכב רק עם אדם דיוס על הבאס ואת נעליו של מקס קאווילרה מילא (ולא בהצלחה) בריאן פייר, סולנה ארוך הראסטות של Shadow's Fall. הוא כנראה לקח קצת מהחומר של קית' קפוטו כי הוא עלה לבמה אפילו יותר מסטול, בקושי הצליח להתייצב עליה, התנדנד כמו לולב ברוח, החליק על הבמה ובסופו של דבר הוא אפילו נפל אל הקהל ובמקום לנסות לחזור חזרה לבמה הוא פשוט נתן לכולם למשוך אותו פנימה ולקחת ממנו את המקרופון ולמאבטחים לקח חצי שיר להחזיר אותו למקומו. מאוד מאוד לא מקצועי לדעתי.

בשלב הזה של הערב כבר לא ידענו מה עוד הם יכולים לעשות כדי להפתיע אותנו, אבל ההפתעות לא הפסיקו לזרום ורוב פלין עלה לבמה כדי לבצע את "Refuse/Resist" של Sepultura עם אנדראס קיסר וסקוט איאן (Anthrax), דינו קאזרס (כפי שאמרנו לשעבר Fear Factory), אדם דיוס (Machine Head) ורוי מיורגה (SoulFly). זאת היתה הופעה מלאת אנרגיה וזה פשוט תענוג לראות את סקוט איאן על הבמה. כשהתחיל ה-Intro של "Surfacing" של Slipknot כל ה-"Maggots" (מעריצי סליפנוט) בקהל קפצו כדי לראות את קורי, ג'ואי ופול מופיעים עם ההמנון שלהם, אבל להפתעת כולם, היו על הבמה רוב פלין שהכריז שהוא לא קורי טיילור, אדם דיוס שמילא את מקומו של פול גריי ורוי מיורגה שנכנס לנעליו הענקיות של ג'ואי ג'ורדיסון יחד עם אנדראס קיסר, דינו קאזרס ולוגן מדר. הביצוע היה מעולה, השלישיה מסליפנוט עמדה בצד הבמה ומחאה כפיים בהתלהבות, פול לא הפסיק לצעוק להם "Good Job", בגדול, כולם היו מרוצים.

קצת לקראת הסוף היינו צריכים עוד איזה המנון שיוציא מאיתנו עוד קצת אנרגיה ולכן "Davidian" של Machine Head היה מושלם לעבודה. מתיו היפי היה אמור למלא את מקומו של רוב פלין, אבל לרוב לא היה שום כוונה לתת לאיזה ילדון לפשל בשיר שלו וכל פזמון הוא זינק לבמה ונדחף למקרופון של מאט כדי לצעוק "Let freedom ring with the shotgun blast!". ההרכב היה ג'ואי ג'ורדיסון, פול גריי (מ-Slipknot שהחזירו לרוב מחווה) יחד עם אנדראס קיסר, דינו קאזרס ולוגן מדר.

השיר האחרון לערב היה "Sic" של סליפנוט שאותו ביצעו חברי הלהקה קורי טיילור, פול גריי וג'ואי ג'ורדיסון (לראשונה מתחילת הלהקה ללא מסיכות) יחד עם אנדראס קיסר, סקוט איאן ודינו קזארס. אני מודה, זה היה קצת מוזר לראות את חברי סליפנוט מופיעים שיר של סליפנוט ללא מסיכות וקצת חששתי שהם לא יצליחו לסחוב את השואו בלי שאר 6 חברי הלהקה, אבל הם עשו עבודה מעולה. אומנם לא ממש הרגשנו שראינו את סליפנוט על הבמה אבל קורי טיילור הצליח לייבא את הטירוף והעוצמה של ההופעות שלו לשיר הזה ספציפית. במהלך השיר עלה לבמה בחור מקומי, זמר עולה בסצינה הניו יורקית שעזר לקורי לשיר. בין לבין ההופעות הוקרנו על הוילון השחור שהיה בהתחלה, כל מיני סירטונים המציגים את כל האמנים החתומים ב-"רודראנר" מהימים הראשונים של הלייבל ועד היום, כשכל להקה זוכה לקטע קצרצר מקליפ כלשהו שלהם או מהופעה, תמונה של הלהקה, תמונה של הדיסק הכי מצליח, ואם הם ממש מצליחים אז נוסף גם קטעון עם ראיון (וכן, גם בצפר היו שם).



קורי טיילור (סולן Stone Sour ו-Slipknot)


ההדרן היה "Roots Bloody Roots" של Sepultura עם רוב פלין כסולן, אנדראס קיסר וסקוט איאן על הגיטרות, אדם דיוס על הבאס וג'ואי ג'ורדיסון על התופים, אבל במציאות מה שקרה היה שכל האמנים שהיו במופע החליטו לעלות על הבמה עם הגיטרות והתופים ומקרופונים נוספים ולעשות את מעין גרסא משלהם ל-We Are The World. כולם שרים, מנגנים, רוקדים, קופצים ועושים בלאגן שלהם על הבמה. וככה אפשר פחות או יותר לסכם את הערב הזה... שכונה! רק שהשכונה שלך מורכבת מהמוזיקאים המוכשרים בעולם. כן, הם השקיעו בהופעה והיו מקצועים לחלוטין, הם נשמעו מעולה, אבל הם עשו שטויות על הבמה, העלו אחד את השני על הכתפיים, והם התגרו בקהל, נתנו לקומץ הנבחר של האנשים שהגיעו לאירוע הרגשה שהם חלק ממשהו, כאילו לערב אחד כולנו הורשנו להכנס למעגל הסגור של החברים שלהם ולראות אותם, כמו שהם, חבורה של שטותניקים שנהנים לעשות מוזיקה ונהנים להיות אחד עם השני. בלי פוזה, בלי מסיכות, בלי דיסטנס, רק הם ואלף מחבריהם הקרובים ביותר.

את הערב סיימנו בשירה בציבור בהנחיית ג'ואי ג'ורדיסון ששיכנע את כולנו לצעוק "פאק מונטי קונור" (שהוא הגאון מאחורי הערב הזה, הדיסק הזה והלייבל הזה) וכשהוא הבין שהוא הצליח לשכנע לא רק את הלהקות לשתף פעולה אלא גם את הקהל הוא נפל על הבמה מצחוק ולא הצליח להירגע עד שרוב החליט שהגיע הזמן להפסיק לשחק, איחל לנו לילה טוב והזמין אותנו לאפטר פארטיז. זה בהחלט היה ערב שייחרט בזכרוני לעוד הרבה מאוד שנים ואני מאושרת עד הגג שהצלחתי להגיע לניו יורק לראות את ההופעה הזאת. אם הייתי צריכה לראות רק הופעה אחת בחיים שלי... זאת היתה ההופעה שהייתי בוחרת.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Mr. Bungle - The Raging Wrath of the Easter Bunny Demo

Haken - Virus

AC DC – Power Up

Pangéa - Beasts

Evildead – United States Of Anarchy

Kataklysm– Unconquered
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
אלמנטים של תחכום - ראיון עם Kelly Shaefer מלהקת Atheist

כתבה:
בנות, בנות, בנות - על בנות וכלי נגינה בז'אנר המטאל

ראיון:
חלולים בתקופת משבר - ראיון עם חברי להקת Tomorrows Rain

כתבה:
זוועות מטאל Revisited

כתבה:
פרי ביאושים – על אלבומי הבכורה הפחות מוצלחים של הז'אנר

ראיון:
מחזירים את הסיוט – ראיון עם Matt Asselbergs, גיטריסט להקת Nightmare
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[21/03/2021]
Sonata Arctica in Israel
[16/12] אורפנד לנד - לוחם האור חוגג עשור!
[20/01] Insomnium live in Tel Aviv
[13/03] Samael בהופעה בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל !
[19/11] Paradise Lost חוזרת לתל אביב
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::