25/12/2005
2005 במטאל - סיכום השנה: חלק III
מאת: ניצן מור

מבחינתי 2005 היתה השנה בה לראשונה עזבתי את ישראל כדי לחוות הופעות ברמה בינלאומית. נמאס לי לשבת ולחכות ללהקות שיגיעו לכאן, אז החלטתי לקחת יוזמה ולהגיע אליהם. כמו שאומרים אם ההר לא בא למוחמד, מוחמד יבוא להר. המסע שלי בעקבות הופעות בחו"ל התחיל ביוני כשטסתי לגרמניה לפסטיבל "רוק אמ רינג" ונמשך בדצמבר כשטסתי לארה"ב עם מטרה ברורה לראות כמה שיותר הופעות, כשהראשונה מהם שראיתי היה הופעת יום הולדת ה25 של רודראנר רקורדס. אבל למרות חוש ההרפתקנות שלי את רוב ההופעות השנה ראיתי בארץ.

יותר ויותר להקות קמו והחלו לארגן אירועים עצמאיים, להקות קטנות לקחו יוזמה לידיים שלהם והתחילו להופיע בכל רחבי הארץ, להקות מוכרות יותר התחילו "טור" פנימי מהצפון לדרום, וכמעט כל שבוע-שבועיים היו הופעות. בקושי עמדתי בקצב של כולם ומצאתי את עצמי מכירה בע"פ לוחות זמנים של אוטובוסים ורכבות. ולקהל הישראלי לא נמאס, השפע הביא גם קהל חדש ומועדוני ההופעות לא נשארו ריקים. בספירה לא מדוייקת אני יכולה להגיד שיצא לי לראות לפחות 30 הופעות השנה ורק בארץ.

מבחינת מוזיקה חדשה מצאתי את עצמי בבעיה, למרות שצצו עשרות אם לא מאות להקות מטאלקור ואימוקור שאמורות לספק את הרעב שלי, רובם נשמעו אותו הדבר ובקושי היה ניתן למצוא את הזהב בין כל הפחמים. גם אלבומים חדשים של להקות ישנות איכזבו או שיעממו, אז התחלתי לשמוע להקות שהוציאו דיסקים לפני שנה ושנתיים שלא זכו ליחס הולם ממני, חלוצי הז'אנר אם תרצו, וגם הרשתי לעצמי לחטוא באימו שלא מגיע עם קור בסופו. אני מוכרחה להודות שבזכות מהפכת המטאלקור אני מצאתי את עצמי. במשך שנים התנדנדתי בין 2 העולמות, בין מטאל שהיה קיצוני מדי בשבילי לבין סוגים שונים של רוק שהיו קלילים מדי לטעמי האגרסיבי, אבל המטאלקור בהגדרתו נוצר במיוחד בשביל אנשים כמוני. אנשי האמצע שאוהבים את הצד הרך של המטאל ואת הצד הכבד של הרוק.

Betzefer – Down Low
איך אפשר לא לציין את האלבום ששם את ישראל על המפה? Down Low העניק לבצפר הישראלים את החוזה הנכסף בחברת התקליטים Roadrunner Records. עשרה שירים שכל אחד מהם להימנון פוטנציאלי. כולל בתוכו את הסינגלים "Fuckin Rock N Roll", "Down Low", "Early Grave" ו-"Under" והפך את בצפר לא רק לתופעה בארץ אלא גם בכל אירופה. שיר אהוב באלבום: "Black Inside".

מבחינת איכות, האלבום לא נופל בשום מבחן, והוא לא נשמע כמו שום דיסק אחר שאיי פעם יצא בארץ. בצפר הם התשובה הישראלית ללהקות כמו סלייר, ספולטורה ופנתרה ולא מעט מבקרים ציינו שאביטל (סולן הלהקה) הוא המקס קוולרה הבא. בצפר העלו את הרף, ועם כל הכבוד ללהקות אחרות שהוציאו דיסקים טובים ב-2005, אלבום השנה מבחינתי הוא Down Low. קצת גאווה ישראלית, למה לא?

Trivium – Ascendancy
הם רוצים להיות המטאליקה הבאים, והתעשייה מסכימה להכתיר אותם כ"הדבר הגדול הבא", לטריוויום יש יותר מזל משכל, ובעקבות הופעה אחת מוצלחת בפסטיבל ה-Download באנגליה כולם רוצים לקנות את האלבום שעשה את טריוויום שם בפה של כולם. עם גישה חצופה ומלאת ביטחון עצמי ושואו שמושפע ישירות מפנתרה (הם אפילו קנו את 2 הגיטרות המפורסמות ביותר של דיימבאג דאריל ז"ל) טריוויום מתנהגים כאילו הם בעסק הזה כל חייהם.

טריוויום הם "הבייבי" של רודראנר רקורדס, הלייבל תומך בלהקה ב100%, דוחף אותם לכל פינה אפשרית, מפרגן ומפרסם אותם בכל אמצעי קיים, אז אם לא שמעתם את השם Trivium בשנה האחרונה, בטח חייתם מתחת לסלע. האלבום כולל את את סינגל השנה "Pull Harder On The Strings Of Your Martyr" ואת הסינגלים (הפחות מוכרים) "Like Light To The Flies" ו-"A Gunshot To The Head Of Trepidation". שיר אהוב באלבום: "Dying In Your Arms".

Soilwork – Stabbing the Drama
אחד האלבומים שהכי ציפו לו השנה, עם מספר הורדות שיא של גרסאת הפרומו ששוחררה לרשת, כולם כבר הכירו את הדיסק בע"פ חודשים לפני שהוא יצא. האלבום ה-6 במספר של להקת הדת' השבדית המערבת השפעות ניו מטאל בתוך המוזיקה שלהם (בדומה ללהקה אחרת מאותו הז'אנר עם אותם השפעות מוזיקליות In Flames) כבשה את כולנו עם ההמנון המדבק (עד מאוד) "Stabbing the Drama".

אומרים שכגודל הציפיות כך גודל האכזבות, אבל במקרה של האלבום הזה ספציפית ההפך הוא הנכון, האלבום עלה על כל הציפיות והציג תוצר מוזיקלי משובח. סוילוורק הם לא סתם עוד להקת דת' שבדי, הם קיימים כבר 8 שנים והם מתחדשים מאלבום לאלבום, למען האמת, אני מעדיפה אותם על פני שאר להקות הז'אנר שלהם. בואו נגיד שהשירה של הסולן שלהם קצת יותר ידידות למשתמש, הגראולים פחות מאיימים והקלינים יותר נקיים. שיר אהוב באלבום: "Nerve".

Chimiara – Chimira
אין הרבה להקות שמצליחות לשנות את הדעה שיש לי עליהן. הדיסק הראשון שאני שומעת של אותה להקה (הוא לא חייב להיות הראשון כרונולוגית) הוא גם הדיסק שיקבע האם אני אוהבת את הלהקה או לא. במקרה של כיימרה, דעתי שונתה ולטובה. הדיסק הרביעי של הלהקה תחת השם של עצמם, הפתיע אותי לגמרי. נפל לידי אחד הדיסקים הכי טובים שיצא לי לשמוע מזה הרבה מאוד זמן, הוא היה שונה לגמרי משאר הדיסקים שלהם, גם במהות וגם בתכנים. נראה כאילו הלהקה התבגרה המון והפנימה את כל מה שהיא חוותה במשך כל השנים בטורים מסביב לעולם. הדיסק הוא מקורי, חדשני, סוחף, מרגש, אנרגטי ומלא השראה – כל מה שהייתם מחפשים בדיסק טוב. האלבום כולל את הסינגלים: "Nothing Remains" (שנכתב ביום רציחתו של דיימבאג דאריל) ו-"Inside The Horror". שיר אהוב באלבום: "Everything You Love".

Roadrunner United - The All-Star Sessions
אם יש אלבום אחד שממש חיכיתי לו השנה הוא ללא ספק אלבום היום הולדת של רודראנר רקורדס, חברת התקליטים האהובה עלי, שהצליחה להחתים במשך שנים את האמנים המובילים בז'אנר השולט של אותה תקופה. ברמת העקרון יכלה חברת התקליטים להוציא אלבום אוסף סינגלים ובי-סיידז כדי לחגוג את יום ההולדת ה-25 שלה, אבל רודראנר רצו להמשיך להראות לקהל מי בדיוק שולט בשוק מטאל (וגם למה) והחליטו להרים פרוייקט שכמוהו לא נראה או נשמע איי פעם בהיסטוריה. הם אספו את מייטב הנגנים ממייטב הלהקות החתומות בלייבל ויצרו מהם הרכבים מקוריים, תחת שרביט הניצוח של 4 מוזיקאים שהפכו למפיקים (רוב פלין – מאשין הד, ג'ואי ג'ורדיסון – סליפנוט, מאט היפי – טריוויום, דינו קאזרס – לשעבר פיר פקטורי), גם מתוך הלהקות של הלייבל, שכתבו את המוזיקה לכל השירים באלבום ובחרו את מייטב הסולנים שיכתבו ליריקה מקורית לכל שיר ושיר.

התוצאה.... אלבום סופרסטארס יוצא מן הכלל, שמציג צדדים אחרים של המוזיקאים האהובים עלינו, הופעות אורח שכמוהם לא נראו ובאופן כללי אלבום ברמה מאוד גבוהה. רבים חששו ששילובים המוזיקלים יצרו עירבוביה וכאוס, אבל התוצר המוגמר מציג 18 שירים שלא רק בנויים הייטב אלא גם מבוצעים הייטב וכמעט כל שיר בדיסק יכול להיות סינגל מצליח. האלבום כולל מוזיקאים מלהקות כמו: Opeth, Decide, Death, Killswitch Engage, King Diamond, Chimiara, Soulfly, Sepultura, Annihilator , Coal Chamber ,Type O Negative, Glassjaw, Stone Sour, Deicide ועוד הרבה הרבה עוד. האלבום מציג 2 סינגלים, "The End" המלודי ו-"The Dagger" הקיצבי. שיר אהוב באלבום: "The Rich Man".

אלבומים מומלצים נוספים:
Sevendust – Next, Slipknot – 9.0 Live, Still Remains – Of Love And Luncay.

Soulfly – Dark Ages
יש אנשים שאוהבים ומעריכים את מקס קוולרה ויש כאלה שלא סובלים אותו. אני משתייכת לקבוצה השניה. למרות חיבתי והערכתי הגדולה לספלטורה כלהקה ששינתה את פני המוזיקה, אני יכולה לגמרי להבין למה ללהקה היו כל כך הרבה סיכסוכים פנימיים, מקס הוא לא אדם שקל להסתדר איתו, בעיקר לא מוזיקלית וזה לא מפתיע שגם בפרוייקט הצד שלו הוא נתקל בבעיות וחיכוכים בתוך הלהקה, עד כדי כך שהוא בחר להחליף נגנים בדיסק השני שלהם. אני חושבת שזאת הבעיה הכי גדולה של הדיסק, כשהנגנים מרגישים כמו נגני סשן ולא כמו להקה יוצרת והכל תחת שרביט הניצוח של מקס, התוצאה תצא מאכזבת במיוחד. אין אפילו שיר אחד באלבום ששווה ציון מיוחד. ולא כמו האלבום הראשון שהציג סוג של יצירתיות וגיוון באלבום השני אין מה לחפש.

Avenged Sevenfold – City of Evil
האלבום הכי נתון במחלוקת השנה. ומצד שני גם האלבום הכי נמכר של הלהקה עד כה. אין באמצע או ששונאים אותו או שאוהבים אותו. אני אישית לא אהבתי, האלבום מבחינתי הוא אכזבה גדולה, במיוחד אחרי שאהבתי מאוד את האלבום הקודם, הוא מציג סגנון אחר לגמרי של לחנים וליריקה, הרבה פחות לוחמני הרבה יותר רגוע. אז נכון, יש כאלה שיגידו שהשינוי בסגנון של האלבום נובע בגלל בעיית מייתרי הקול שיש לסולן הלהקה ושאסור לו כבר לצרוח ולשאוג והוא צריך לשים דגש בעיקר על קלינים, אבל מבחינתי זה יצר אלבום מתבכיין מדי. אני גם חושבת שסולן שעבר ניתוח במייתרי הקול לא צריך להמשיך לשיר, אבל זה רק אני.

Madball – Legacy
מעריצי הלהקה אולי יאהבו את הדיסק מאוד, אבל מדובר בדיסק שהוא לא "ידידותי למשתמש", הוא לא נגיש, לא קל לשמיעה ראשונה או אפילו שניה או שלישית. זה דיסק שמנסה קצת יותר מדי להיות חדשני (אבל לא חדשני מספיק כדי להילחם בלהקות החדשות) ובאותה מידה להשאר אולדסקול ומחוברים לשורשים, הניסיון לאזן בין השניים לא ממש עבד. אני מרשה לעצמי לחזור על מה שכבר אמרתי בעבר, באופן כללי הדיסק עצמו לא להיט, ומבחינתי אם כבר אולדסקול הארדקור אז עדיף ביוהזרד ואם כבר לחדש אז עדיף את Hatebreed.

Rock Am Ring 2005
הפסטיבל הכי גדול באירופה, שמתקיים כל שנה בגרמניה, חוגג יום הולדת 20 שנה להיווסדו ואני לא אהיה שם? אז נכון שהפסטיבל רישמית שייך ל-MTV אבל מייטב להקות המטאל הגדולות בעולם הופיעו שם במשך השנים. הרוק אמ רינג, בשונה משאר פסטיבלי המטאל, משלב את את כל הז'אנרים של הרוק והמטאל, החל מפופ-רוק (Maroon 5), פאנק (Green Day), אלקטרוני (פרודג'י, כמיקל ברדרז), בריט-פופ (The Hives), אולדסקול מטאל (איירון מיידן, סלייר, מוטלי קרו), ניו סקול מטאל (משוגע, קילסוויץ' אינגייג') ועד לפוסי מטאל (לקונה קויל, Within Temptation).

השנה יחד איתם הופיעו גם סליפנוט, פפה רוץ, קאליבן, אין פליימס, אפוקליפטיקה, פיונרל פור אה פרנד, מיי כמיקל רומנס, 3 דורז דאון, מרלין מנסון, וולווט ריבולבר, גארבג', REM, אינקובס, ונזדיי 13, סימפל פלן, HIM, סוניק יוט, לאמב אוף גוד, אוונג'ד סבנפולד, בילי איידול, מאדויין, בולט פור מיי ולנטיין, אנארת, אז איי ליי דיינג, אוורי טיים איי דיי, מאסטדון ועוד מייטב להקות גרמניה. אז עם ליין-אפ כזה איך אפשר לבחור בכלל? אבל הייתי חייבת לבחור, 3 ימים, 3 במות ענקיות וכמעט 100 להקות שנצפו ע"י מספר שיא של 100,000 אנשים. ותחשבו שזאת הפעם הראשונה בחיים שאני רואה הופעה של להקה מחו"ל, בחו"ל... חתיכת התחלה אה? :)

Roadrunner Records 25th Birthday Show
כשחברת תקליטים כמו רודראנר חוגגת יום הולדת 25 זה דיי מתבקש שהם יחגגו בענק. אז בעקבות דיסק יום הולדת (Roadrunner United - The All-Star Sessions) שהכניס את מייטב אמני החבר'ה לאולפן יחד, החליטו לנצל את המומנטום ולעלות גם את כולם על הבמה יחד וליצור ערב שיכנס לספרי ההיסטוריה. מעבר לכמה ביצועים חד פעמים של כמה מלהיטי האלבום, הופיעו ההרכבים המאולתרים גם את מיטב להיטי הלהקות שחתומות בלייבל, שירים שהפכו להימנונים.

בערב השתתפו נציגים מהלהקות סליפנוט, פיר פקטורי, מאשין הד, קול צ'יימבר, ספלטורה, אנלייטור, קילסוויץ' אינגייג', טריוויום, סולפליי, לייף אוף אגוני, דת', אייסד ארת', דייסייד, סטיל רימיינס, כיימרה, מרדרדולז, ביוהזרד, שאדוז פול, אנתרקס, הים והייטבריד. הופעה של 4 שעות, של נבחרת אולסטארס מדהימה, שצריך לשפשף את העיניים ולצבוט את היד כדי לקלוט שזה לא חלום. ההופעה הכי מדהימה שראיתי בחיים שלי ורוב הסיכויים הכי מדהימה שאני איי פעם אראה.

Betzefer ו-Useless ID בבארבי בת"א
בצפר השנה הופיעו בכל פינה בארץ עם מייטב להקות ישראל. היה לי קשה לבחור הופעה אחת שהיתה יותר טובה מאחרות, כי בכל הופעה הם העלו את הרף, השתפרו יותר ויותר, נתנו שואו מעולה, במיוחד אחרי שהם חזרו מהטור באירופה. מאז החתימה ברודראנר בצפר סיפקו לנו הופעות מצויינות יחד עם להקות כמו מטריסייד, דיסוננט, ברארון ועוד רבים וטובים, אבל השילוב האהוב ביותר מבחינתי היה Betzefer ו-Useless ID, שתי להקות ענקיות, מקצועיות, שראו עולם אבל נשארו עם הרגליים בקרקע, מאחדים כוחות ומופיעים יחד.

אז נכון, שהיו לא מעט שהרימו גבה ולא היו בטוחים איך הקהל השונה במהותו יסתדר, אבל אלף ומשהו אנשים לא טועים ו-2 הלהקות פוצצו את הבארבי בת"א (ומילאו בצורה יפה מאוד את הבארבי בכפ"ס). בסופו של דבר זה היה ערב בלתי נשכח, אפילו להקת החימום Chains Of Past Decisions עשו עבודה מעולה והרשימו אותי עד מאוד.

Avenged Sevenfold ברוק אמ רינג 2005
אז נכון שזה היה ב-12 בצהריים ביום השלישי לפסטיבל, לא משבצת הזמן הכי אידיאלית, אבל אוונג'ד סבנפולד, עלו לבמה בלי חשק, ולא ניסו אפילו לא קצת להלהיב את הקהל שהתעורר במיוחד בשבילהם כל כך מוקדם בבוקר אחרי לילה של הופעות ושתייה. הם בחרו להופיע בעיקר שירים מהדיסקים הראשונים (והפחות מוכרים שלהם) וגם אותם הם ביצעו בלי חשק. הקהל התבאס, ואני במיוחד, שממש ציפיתי להופעה שלהם.
ההופעה עצמה ארכה כ-40 דקות. הסולן ניסה להשתלט על הבמה המרכזית (הענקית) אבל לא בהצלחה יתרה, הלהקה הזאת לא ממש בנויה להופעות איצטדיונים ענקיים. הגיטריסטים היו מונוטונים ובקושי זזו על הבמה. בגדול, הופעה פשוט מאכזבת. במקום להרוויח מעריצים חדשים ולמצות את החשיפה הענקית שלה הם זכו, הם רק איכזבו ואיבדו מעריצים.

מבחינה אנוכית לגמרי אני מקווה ש-2006 תהיה השנה בה אני אוכל לראות כמה שיותר הופעות חיות ובתקווה שכמה שיותר מהם יהיו גם בארץ. אחרי שחוויתי הופעות ברמה בינלאומית אני רוצה לחלוק את ההרגשה הזאת עם כל המטאליסטים בארץ. לקהל הישראלי מגיע לקבל הופעות, מגיע להם שלהקות יגיעו לארץ ויכירו בסצינה המקומית. אני מקווה שכמה שיותר להקות ישראליות יוחתמו בחברות תקליטים גדולות. אני מקווה שהלהקות שכבר חתומות יצאו לכמה שיותר מסעי הופעות ברחבי העולם ויתפרסמו. אני מקווה שרודרנאר רקורדס ימשיכו להחתים להקות מטאלקור מצויינות וישחררו דיסקים מעולים. אני מקווה שכמה מהלהקות האהובות עלי יוציאו דיסקים חדשים ולא אוספים או לייבים. ואני מקווה שלכולנו תהיה שנת מטאל מצויינת.

לעמוד סיכום שנת 2005