16/04/2004
ראיון עם Daniel מ-Pain Of Salvation

הי דניאל, ראשית ברצוני לומר שזהו כבוד בשבילי להיות העיתונאי הישראלי הראשון שמראיין אותך. שנית, זהו עונג בשבילי כחובב מוזיקת פרוגרסיב מטאל לעשות ראיון עם אחד המוזיקאים המועדפים עליי כיום

תודה רבה על המילים החמות. מקווה לבקר בארצכם באחד הימים, אך בינתיים תאלץ להסתפק בראיון איתי, אני מוכן לענות על כל שאלה.


ובכן, מה אתה עושה בימים אלה?

האלבום 12:5 כידוע לך שוחרר לאחרונה, אך כמו תמיד בעסקי המוזיקה ישנו תמיד עיכוב בין הפקה שסיימת לבין שחרורה, כך שאני עזבתי את ההפקה הזאת מאחורי והמשכתי הלאה אל האלבום הבא של הלהקה שייקרא Be. כרגע אני עובד מסביב לשעון בהקלטות ובהפקת האלבום הבא של POS. למרות שההפקה של 12:5 הסתיימה כבר, זה תמיד מותח לראות את שחרור האלבומים בגרסתם הסופית, והביקורות עד עכשיו היו מצוינות. אישית, אני יודע ש-12:5 הוא אלבום נפלא, אבל בהחלט לא ציפיתי מהעיתונות לתגובות חמות כאלה ועוד על אלבום שנופל תחת קטגוריה של "הופעה חיה ואקוסטית", כך שאני מאד שמח שהצליחו להסתכל מעבר לזה.


כיצד הוקמה להקת Pain Of Salvation? האם תוכל לתת לקוראים ביוגרפיה קצרצרה של הלהקה ושלך כמוזיקאי?

להקת Pain Of Salvation לא נוסדה מעולם, אני חייב להבהיר זאת :) כאשר הייתי בן 11 ייסדתי את ההרכב שנקרא Reality. התפתחנו עם השנים, חברי להקה עזבו וחדשים הגיעו במקומם, וכמו כן הסגנון המוזיקלי השתנה. ב-1991 הופענו לראשונה, תחת השם Pain Of Salvation, אך אני עדיין רואה את לידתה של הלהקה ב- 1996 כאשר פרדריק הצטרף ללהקה. עד אז, לא היה לנו מי שימלא את מקום הקלידים כמו שרציתי ובשביל מה שכתבתי.


מה אתה יכול לספר על האלבום שבדרך Be? האם זהו עוד אלבום קונספט מבית היוצר שלכם? האם אנחנו יכולים לצפות ל-The Perfect Element Pt.2?

בהחלט, זהו עוד אלבום קונספט, ואפילו הכי גדול מכולם. אנחנו שיתפנו פעולה עם ארגון מוזיקה כאן בשבדיה, כדי שנוכל לעשות הפקת Live של האלבום הזה. כמו כן, אנחנו בהחלט חשבנו על האפשרות של לעשות את The Perfect Element Pt. 2, אבל אז הגענו למסקנה שנצטרך לשלב את שני החלקים יחד במופע החדש וזה יהיה בלתי אפשרי מבחינת הזמן והביצוע, כך שלבסוף החלטנו שהאלבום Be יבוסס על רעיון שלי משנת 1997. אל תדאגו, אני מבטיח שיהיה TPEII (The Perfect Element Pt.2 ,ט.ר).
כל הקונספטים שיצרתי הם רעיונות איתם חייתי בצורה אינטימית במשך תקופה ארוכה ובד"כ שנים, עד אשר יום אחד כאשר צלצל השעון אצלי במוח והורה לי שהגיע הזמן לעבוד, החלקים מצורפים ביחד וחומרים מהמקומות האחרונים שהיית מצפה מהם שיעבדו, פתאום מתחילים להראות את הטבע האמיתי לראשונה, ואני יכול לראות לראשונה איך כל החלקים מתחברים ומותאמים ביחד.


מה הופך את שבדיה בשנים האחרונות כל כך פופולארית בסגנון הפרוגרסיב רוק והמטאל? ישנן להקות רבות כמו Evergrey, PoS, Opeth, Andromeda, A.C.T, Flower Kings, Anglagaard, ועוד רבות וטובות.

אין לי שמץ של מושג האמת. לדור שלנו יש אפשרויות טובות מאד ללמוד נגינה ומוזיקה בצורה חופשית כבר מגיל צעיר, וזה גורם חשוב מאד. כמו כן, שוק המוסיקה בשבדיה הוא כל כך קטן, כך שאתה חייב לצאת לשוק הבינלאומי כדי לקבל צ'אנס להערכה על מה שאתה רוצה לעשות במוסיקה שלך. הרבה להקות שבדיות עושות שמות בזכות עצמן בחו"ל, בעוד להקות גרמניות הן בעלות שוק גרמני רחב.


ישנן הרבה להקות פרוג מטאל כיום, אך עושה רושם כי Pain Of Salvation היא בעלת סגנון ייחודי. לדוגמא, אנחנו יכולים להבחין בך כאשר אתה שר במגוון רחב של סגנונות שירה באלבומים השונים, המוזיקה שלכם משלבת המון סגנונות, מה אתה חושב על כך?

ללא ספק נכון, ואני יכול לחשוב על סיבה ספציפית אחת מדוע אנחנו לא להקת פרוג מטאל טיפוסית. הבט, אנחנו לא שאפנו להיות להקת פרוגרסיב מטאל. אני לא רוצה להישמע מעליב באף דרך, אבל רוב הפרוגרסיב מטאל באמת מסריח. אנחנו האזנו למגוון רווח של סגנונות מוזיקליים ואספנו השפעות מכל מקום בצורה בסיסית. וכך לדעתי זה צריך להיות. מוזיקה היא דבר חופשי ולא כבול: אם אתה רוצה לצייר את חייך, אתה חייב לתת לחיים להיכנס לתוך המוזיקה, ולתת למוזיקה להיות יפה, מפחידה, אמיצה, מגעילה, עצובה וחופשית כמו שהחיים עצמם.


היינו רוצים לשמוע ממך מה הייתה הסיבה הרשמית לכך שלא השתתפת בפרוייקט O.S.I? אולי היית פשוט יותר מדי טוב בשביל O.S.I?

ג'ים מתיאוס רצה ללכת יותר לכיוון של קווין מור ו- Chroma Key, כמו שהתכוון בתחילה, ולכן לא השתתפתי בסופו של דבר בפרוייקט O.S.I.


האם אתה חושב שתנגן בעתיד עם מתיאוס/מור/פורטנוי, באיזשהו סייד-פרוג'קט עתידי? ישנן שמועות על כך שמייק פורטנוי רוצה אותך כזמר ראשי בסייד-פרוג'קט הבא שלו.

עבדתי בעבר עם מייק, ואני אוהב מה שקווין מור עושה במוסיקה (יש לו טאצ' סקנדינבי במוסיקה שלו, יש לנו מילה בשבדית שאין לה מילה מקבילה באנגלית – זה בעצם קונוטציה גם של עצב, מרירות וגם יופי קריר כלשהו. זוהי מילה שמבטאת לילות אפלים, רוחות של הסתיו ובדידות: Vemod, זוהי המילה בשבדית. כיום, אינני יכול לראות את עצמי עובד עם ג'ים מתיאוס.


כיצד החל שיתוף הפעולה בינך לבין Transatlantic? וגם, איך שיתוף הפעולה בינך לבין Flower Kings החל? האם אנחנו יכולים לצפות להפתעות נוספות כמו: Roine Stolt בהופעת אורח באחד האלבומים של POS?

Transatlantic חיפשו מישהו שיכול לשיר ולנגן קלידים, גיטרה וכלי הקשה בטור שלהם. ריינה שמע אותי והציע לי את התפקיד. מייק פורטנוי שמח מאד על כך, משום שבאותו זמן הוא כבר האזין ל- PoS והציע לנו ללוות את Dream Theater כלהקת חימום בסיבוב ההופעות שלהם. כך שזה היה באמת צירוף מקרים. דרך שיתוף הפעולה שלי בטרנסאטלנטיק, ריינה סטולט החל להתעניין בכך שאשתתף באלבום של ה- Flower Kings. יש לי סקופ בשבילך: בדיוק היום הסכמתי להיות חבר רשמי בלהקת ה-Flower Kings כל עוד זה לא יתנגש לי עם העבודה ב-Pain Of Salvation. בנוגע להופעות אורח באלבומים של POS, אני לא מחפש אמנים שיופיעו במוזיקה שלנו רק בגלל השם שלהם.

ריינה יכול להופיע כמו כל גיטריסט טוב אחר, מפורסם או לא. באלבום BE (וזה עוד סקופ בשבילך ובשביל הקוראים) תהיה לנו הופעת אורח של זמרת שבדית מהעיר שלנו. בפעם הראשונה ששמעתי אותה שרה, חשבתי לעצמי "אני רוצה שהיא תשיר איתי משהו", בגלל קולה המיוחד.


איך אתה יכול להסביר את שיתוף הפעולה המוסיקלי בינך לבין Roine Stolt, כאשר שניכם באים מכיוונים מוזיקליים שונים? האם זה נכון שאתה תשיר באלבום הבא של ה- Flower Kings?

אני לא חושב שאנחנו באים מכיוונים מוסיקליים כל כך שונים. שנינו מעריכים איכות ומבנה במוסיקה, שנינו מכוונים לכיוון זוויות רגשית וחברתיות בהיקף גדול, וגם שנינו לקוחים את מלאכת הקומפוזיציה ברצינות רבה. אנחנו בעלי טעם מוזיקלי משותף בהרבה מקומות. בקצרה, אנחנו מדברים את אותה שפה (שבדית), אך מביעים את עצמנו בצורה מעט שונה. וכן, אני בהחלט אשיר מספר שירים ואעשה הרבה הרמוניות (בקולות) באלבום החדש של ה-Flower Kings.


מיהו או מהי מקור ההשראה שלך בכתיבת הליריקה, ומהו המסר העיקרי שאתה מנסה להעביר למאזינים?

החיים הם ללא ספק המקור הכי גדול של ההשראה בשבילי. המצב הפוליטי בעולם בחברה העכשווית שלנו הוא הטריגר של ההשראה שלי כל יום, כמו גם ספרים, סרטים וקטעים דוקומנטריים. בלי להתחשב בסיטואציות העכשוויות, נקודת המבט שלי היא שכולנו משתפים את אותה מערכת רגשות שיכולה להיות מתורגמת להקשרים אחרים. גם אם אין אנו מתקשרים לסיטואציה ספציפית, אנחנו עדיין יכולים להיקשר לתבניות הרגשיות המוצגות דרך אותה סיטואציה.


כמה משיריך הם שירים אוטוביוגרפיים? אילו שירים הייתי מחשיב כחשובים ביותר שכתבת אי פעם?

ברצינות, כל תהליכי היצירה וכל תהליכי האומנות הם בעלי יסוד אוטוביוגרפי כלשהו, אלו הם המקומות משם אנו שואבים את התבניות הרגשיות שלנו. האמפתיה (הזדהות רגשית) שלנו, כך מופקת ההבנה של עצמנו. כל הליריקות שכתבתי הן בעלות שורשים אוטוביוגרפיים, למרות שהסיפור יכול להיות דמיוני. אם אני רוצה שאנשים יתייחסו למה שאני כותב (ואני בהחלט רוצה) אני חייב לקשר זאת לעצמי. אבל זהו ההקשר הפנימי יותר מהפיזי ברוב המקרים. זה קשה להבדיל בין כל השירים איזה שיר הוא יותר חשוב מבין האחרים, אבל אני מאד אוהב את הליריקות למשל של : Winning a War,
Handful of Nothing,King of Loss, Rope Ends.


באלבום 12:5 חילקת את השירים ל-3 ספרים: Genesis, Genesister, Genesinister, מהו הרעיון שעומד מאחורי זה?

ובכן ראשית, זה נהפך להיות חלק מהסמל המסחרי של Pain Of Salvation, שיהיו 3 פרקים באלבומים. שנית, אני אוהב את החלוקה ל-3 חלקים ואף ל-5 חלקים. שלישית, השמות הם משחק מילים פרובוקטיבי עם הקונוטציות של: קיום, התפתחות, יחסים וללא ספק מעגל החיים. רביעית, התוכן הלירי והמוזיקלי של האלבום. זהו ההיבט בו אני ארחיב מעט יותר. הספר הראשון מכיל את החלק הראשון של Brickwork, אשר מורכב בעיקרו משירים קודמים שסודרו מחדש ושולבו יחד לתת חוויה חדשה. כבר בתהליך המוקדם של התכנון, היה לי את הרעיון של לשלב 2 פיסות עבודה המורכבות מחומר מוקדם, וכאשר זה התפתח, התחלתי לראות את תבנית התכנים המתוחכמת. זה נראה כמו סיכום של ארבעה אלבומים של POS מבחינה לירית, עיסוק במגע האנושי, מעגל החיים והחשיבות והבעיות של מחויבויות רגשיות ומערכות יחסים. זה היה טבעי לשים את החלקים האלה ראשונים ואחרונים, כאשר באמצע יהיה אינטרמצו (קטע ביניים מוסיקלי, ט.ר) – מקום להתעמקות וגם הזדמנות לקחת נשימה לפני הצלילה לתוך המים שוב בחלק השלישי והאחרון באלבום.


ועכשיו לשאלה רצינית שאני והרבה מעריצים בישראל רוצים לשמוע את דעתך: אתה ידוע כאדם עם דעות מוצקות, מה אתה יודע על מדינת ישראל ומה אתה יודע על הסכסוך הישראלי-ערבי, ועל התקפות הטרור על האזרחים הישראליים? מהו הפתרון שלך לקונפליקט הזה?

זוהי שאלה עליה אפשר לכתוב מאמר או אפילו ספר. אני קצת חושש שאני לא יובן בצורה נכונה בהתייחסותי לנושא כל כך גדול. כמו שאני רואה את זה, אם כל אחד על כדור הארץ צריך היה לראות את השגיאות ברדיפה ובכיבוש, זאת צריכה להיות ישראל, נכון? אבל אני מפחד כאשר אני רואה איך הממשלה הישראלית עוסקת בקונפליקט הזה ונתמכת בשקט ע"י ארה"ב. בוא נסתכל על כמה אירועים היסטוריים. ב-1922, הממשלה הבריטית הכריזה מנדט בפלשתין, זוהי התנהגות טבעית של אחת משתי המעצמות באותן השנים – כיבוש וקולוניאליזם והחלוקה הנצחית של אומות ותושביהן ל"הם" ו"אנחנו". ב-1937, ווינסטון צ'רצ'יל אמר שהוא לא רואה את הפלשתינאים כבעלי זכויות לאומה רק בגלל שהם גרו שם, כמו שהילידים האינדיאנים האמריקאים או האבוריג'ינים של אוסטרליה לא היו צריכים לטעון לעצמאות ולשטחים.

בהקשר הזה, הוא טוען שישנם גזעים יותר טהורים ומפותחים ולכן הם צריכים להיות בעלי זכות טבעית לכל אדמה שהם ימצאו מתאימה בשבילהם. זוהי נקודת המוצא הפוליטית, ואני מדגיש שלא הפילוסופית, שהוצגה ע"י הממשלה הבריטית, וגם ע"י ממשלת ארה"ב ואפילו ע"י האו"ם כאשר הם חלקו את פלשתין ל-2 חלקים ונתנו: 55% לציונים (מדינה שלא הייתה להם עליה שום זכות מאשר זכות המבוססת על אידיאולוגיות גזעניות). בתוך שנה, הציונים השתלטו על 76% משטחי המדינה. ב- 1948 הוכרזה העצמאות של מדינת ישראל תוך הכרה מהירה של ממשלת ארה"ב.

עם ההשתלטות המצרית על רצועת עזה וסיפוח הגדה המערבית ע"י ירדן, פלסטין בעצם חדלה מלהתקיים רשמית. ב-1967 ישראל כבשה את הגדה המערבית ואת רצועת עזה. הממשלה הישראלית תמכה בבריחה של הפלשתינאיים מהשטחים הכבושים. משפחות פלשתיניות הורחקו מבתיהן ושטחן. בחצי מזמן חייהם, הפלשתינאים הפכו מאומה לאוכלוסייה שולית. ב-1969, ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, טענה שאין כזה דבר שנקרא פלשתינאיים. ראש הממשלה מנחם בגין קרא להם חיות עם שתי רגליים, וראש הממשלה יצחק שמיר קרא להם ארבה שכנראה יימחץ. אלו הם לא דיבורים של סתם מישהו שיושב בבר מקומי ושותה מס' כוסות בירה – אלו הם דיבורים ממשלתיים פוליטיים וכוחניים, המנציחים אסון ללא מנצחים.

הממשלה הישראלית תמיד נתמכה ע"י ארה"ב, בריטניה ואפילו האו"ם, ורק כמו שתי הקודמות, פשעים נוראיים נגד זכויות אדם בוצעו והוצגו כמשהו אחר. "המלחמה בטרור" היא התירוץ המושלם כדי לסיים את העבודה ולשים את הגימור החלק לרצח עם המתרחש מעל לדור. בשביל הדוגמא: תרביץ חזק לכלב והוא ינשוך אותך, לרוע המזל ייתן לך את הסיבה המושלמת בשביל הריגתו.

אחרי ההקדמה ההיסטורית, אני חייב להתחיל לטעון שפעולות טרור הן תמיד שגויות, ואני רוצה להדגיש שאני מזדהה עם כאבם של כל הקורבנות. חוץ מזה, אני חייב גם להוסיף שאני רואה את שני הצדדים כקורבנות פוליטיים בסיטואציה הזו. אם אתה דוחק לפינה מישהו ולוקח את כל הסטאטוס שלו, כל הזכויות והאדמה, אתה יוצר לעצמך יריב שאין לו מה להפסיד – אני טוען שכל בן אנוש יכול להיהפך לנוקם או לחיה טורפת, הכל סובב סביב מה מוקף אותו בן אנוש. למארק לוק הייתה תיאוריה על "טאבולה ראסה" שכולנו בעצם דפים ריקים כאשר אנו באים לחיים. אני מסכים עם קביעה זו, אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים פשוט לבחור במה למלא את הדפים האלה בעצמנו. כולנו התפתחנו ע"י מה שסביבנו וע"י האפשרויות, המשפחות, ניסיון אישי והחברה העכשווית עם הנורמות החברתיות, הפעולות והאמונות שלה.

זהו בעצם מה שעומד מאחורי הרבה מאלבומי הלהקה. באשר לארה"ב המתעסקת בנושאים פוליטיים, הרי שכיום הידע והחשיבות בתקשורת הופכת אותה לחשובה מאד בשביל כל ממשלה כדי לגרום לכך שסדר היום הרצוי יקבל תמיכה מוראלית רצויה. כך, התרגלנו לראות שני צדדים אבל רק מעמדתו של צד אחד. הכותרות לפני מספר חודשים בארה"ב ובשבדיה היו על טרוריסט עיראקי שרצח אמא אמריקאית ל-2 בנות. מה שקרה בפועל היה שחייל עיראקי הרג חייל אמריקאי (וכך השאיר אחריו אישה ו-2 בנות להתמודד עם שאלות מוראליות בנוגע למלחמה) שהיה שם כדי ללחום בעיראקים (יותר מכך, הוא חייל של אומה שההערכות אומרות שהיא אחראית למותם של 500,000 ילדים עיראקים לפחות בעשור האחרון, קראו בבקשה את המספר הזה וחשבו על כך). בתסריט הזה, המילים" Terrorist", "Murder", "Mother of Two"' הפכו לחשובות מאד באשר איך אנשים ישתמשו במידע ויגיבו.

באותו האופן, כל הזוועות המבוצעות ע"י ממשלת ישראל לא ייקראו "Terrorism", פשוט בגלל שהם קוראים ליריות - גלגול קובייה. כמו כן, היו מספר עצום של פעולות טרור המכוונות לעבר האוכלוסייה הערבית בישראל. זאת הייתה באופן מזויף מחווה גדולה לתת חלקים מפלשתין לציונים, ואני אהיה הראשון להסכים שהגיע להם לקבל שטחים אלה, אבל לרוע המזל אלא לא היו שטחיהם, זו הייתה אדמה גזולה.

באשר לפתרון הסכסוך, קשה לראות באופק איפה הוא, כי הסכסוך איבד כל שליטה וכל אחד מעורב בו בצורה אמוציונאלית, ושני הצדדים עיוורים לערך האנושי שנקרא אויב. עם פחד מצד אחד של הגבול וייאוש בצידו השני, אני יכול להבין את הצורך לבנות חומה. אבל אתה יודע מה? החומות אף פעם לא עזרו, אני קורא לזה Very Bad Idea.. אני מכיר את האמרה הזו שקובעת כי הדרך היחידה להשיג שליטה כוללת ביער, היא לקצוץ את כולו. הדרך היחידה להיות בטוח ושלם, היא ע"י חיסול כל האיומים.

במצב של פחד וכעס, כל העולם סביב מתחיל להיראות כמו איום. זוהי הדרך אליה נכנסו ישראל וארה"ב. כל כך הרבה נעשה כדי לשלוט ולהילחם בטרור, אך אנחנו חייבים למצוא דרך אחרת. ובכן, האם אני יכול לטעון שהישראלים צריכים להיזרק ממדינתם? כמובן שלא. האם אני יכול לטעון שהפלשתינאים יכולים להיזרק מהמדינה שהייתה שלהם? כמובן שלא. באותו האופן אתה תמיד תחצה את הקו שמעבר אשר בו אין תשובות נכונות (למרות זאת , לדעתי, אנחנו תמיד מחפשים אחר גאולה חסרת כאב), ופשרה כואבת חייבת להיעשות. אם יכולתי לחזור בזמן ל- 1927, הייתי מכריח את הממשלה הבריטית למסור פיסות אדמה מפני שהייתה להם את הזכות המוראלית לעשות כך.

אם יכולתי לחזור בזמן ל-1947, הייתי אומר " עכשיו אתם מקבלים 55% מהשטח, והפלשתינאים מקבלים פחות מחצי, אז בואו נסכים על כך ונחייה בשלום, אוקיי?" אל תתמקח על יותר, כי אז זה יאכל אותך בעודך בחיים – ההיסטוריה מלמדת באופן בהיר כשמש, שזה יאכל אותך. "אבל בסוף היום, כל פתרון איתו הייתי בא, היה פתרון שמחליט על עתידם של הערבים, גזע או אמונה אחרת. אינני נוצרי, אבל ישנם היבטים מסוימים שאני מקווה שכל האמונות ייקחו לתשומות ליבן (ואני מתכוון גם לנוצרים, בגלל שנראה שהם החמיצו את ההיבטים האלה לחלוטין). אני מכוון להגיש את הלחי השנייה, לא להרוג ולאיים על אחרים כמו שלא היית רוצה שיעשו לך. הומניזם בסיסי. הדבר המעניין הוא שלקח לזה זמן עד סוף המאה ה-20 להיות מוכח בצורה מדעית שהתנהגות זו היא המספקת ביותר גם לאינדיבידואליים וגם לסולם הרחב יותר (מדינות). במילים אחרות, שיתוף פעולה יגרום לך להשיג את היעדים שלך בהיקף הרבה יותר גדול מכל דרך אחרת של בצע או אלימות. תיקח פחות ואתה תקבל יותר. להיות לבבי והומאני משמע להיות חכם. זה נקרא תיאורית המשחקים. מלחמה ואלימות הוכחו בצורה מדעית כתפקוד בצורה לא נורמאלית על מנת להשיג מטרות כלשהן. לסיום תשובתי, עלינו לחשוב איך הידע הזה ישנה את ההתנהגות שלנו?


ישנו כיום תהליך הנקרא The Clash Of Civilizations – המאבק בין האיסלאם לעולם המערבי, כיצד המאבק יסתיים?

שום דבר בעצם לא מסתיים או מתחיל, במיוחד כאשר מדובר על תהליכים חברתיים ואבולוציוניים. זהו פשוט רק הפרק האחרון במאבק שנקרא הקיום האנושי או האפשרות לכישלון האנושי. כל מעגל ביקום, הוא בעל שלבי התפתחות שונים. אנו יכולים לראות זאת בחייהם של כל בני האנוש, בכוכבי לכת, בפרויקטים, במפלגות פוליטיות, מערכות סולאריות, דתות, אומות, שפות, תקרא לזה איך שאתה רוצה. הנקודה היא, וזהו דבר צפוי וברור אבל משום מה נכשל מלגרום לאנושות להשיג הבנה עצמית, והיא כי המעגל מתחיל עם שמחה ואושר ועם רוח תקווה. אחרי זה מגיע רגש המשפחה וההתקשרות במהלכה אתה מוצא את בני בריתך ואלו שדומים לך. אחרי זה אתה הולך למלחמה, מגן על אמונותיך – חלק זה מאופיין ע"י מצב רוח פזיז ונמהר ומאבקים עצמיים. אתה יכול להגיע לכל היקף כדי להוכיח את הנקודה שלך וחשיבותה, אתה רוצה להיות השחקן הגדול במגרש. אחרי זה אתה מתחיל להירגע והפרודוקטיביות מגיעה לרמה חדשה, וכך שהמעגל ממשיך אתה יותר מתעניין בשימור הסטאטוס קוו ובמציאת האיזון. אתה מפסיק להיות פזיז ונמהר במצבי הרוח ובהחלטות שלך ומתחיל לראות יותר את התמונה הגדולה.

העניין הוא, שכל דת הייתה אלימה בראשית ימיה, וגם כל אומה (ואני מדבר על אומות, לא על אוכלוסיות אנשים, שני מושגים שונים). הבעיה כיום היא שיש לנו את אחת מהאומות הצעירות ביותר בקונפליקט עם אחת מהדתות הצעירות ביותר – והכל סובב סביב כח ועוצמה. שני הצדדים צריכים בייבי-סיטר או מורה בנקודה הזאת. בני הנוער הופכים לפראי אדם, ולא מוכנים לקבל שום מרות משום כיוון.


מה דעתך על התנהגותו של שגריר ישראל בשבדיה, צבי מזאל, במהלך התערוכה שהתקיימה בשטוקהולם לאחרונה?

התנהגות נוראה. אני מצטער לומר זאת ואני לא מתכוון לפגוע באף אחד, גם לא בשרון ומזאל. אומנות היא דרך להתמודד עם נושאים קשים, וצבי מזאל לא יכול לשפוט את הערך של יצירת האומנות יותר טוב מאשר האומן עצמו, או כל צופה אחר בתערוכה. אני יכול להבין שמעורבבות הרבה תחושות ויכולתי לסלוח לו על מעשיו, אבל אני לא יכול לסלוח לו על התגוננותו על מעשיו ובוודאי לא יכול לסלוח לאריאל שרון, ראש הממשלה (ולא נשכח שהיה בעבר גם שר החוץ והבטחון) שמייצג חברה מודרנית ותומך באופן רשמי בהתנהגות שכזו.

מבחינתי, זאת פרודיה ולעג של כח ממשלתי ובזיון של יחסי תקשורת פוליטיים. אם יצירת אומנות ישראלית הייתה לדוגמא פוגעת בצרפתים, האם זה היה נכון שהשגריר שלהם ילך לתערוכה ופשוט יהרוס אותה? האם זה היה מתקבל בהבנה ע"י ממשלת ישראל? כמובן שלא. שום אומה לא הייתה מוכנה לתת לגיטימציה למעשים שכאלה. מהם תפקידיו וזכויותיו של שגריר ע"פ אריאל שרון? אני מתכוון, שגם שרון וגם מזאל הם שני אנשים בוגרים עם תפקידים פוליטיים בכירים – אם הם לא יכולים להתנהג בצורה רציונאלית, אז ממי אנחנו יכולים לצפות להתנהגות רציונאלית?

מאזל הפר את החוק השבדי (אשר אני יכול לומר, אינו כמו שום חוק בנושא דומה במדינה אחרת) ע"י כך שהרס את יצירת האומנות במוזיאון ואף קיבל תשואות על כך מראש ממשלתו! ישנם כל כך הרבה דברים שצריכים להיהרס על מנת להפוך את העולם לטוב יותר – יצירת האומנות הזאת היא לא אחת מהם, וגם לא בני אדם.


בתוספת למוסיקה, יש לך גם השכלה אקדמאית. מה אתה יכול לספר לנו עליה, וכיצד היא משפיעה על המוזיקה שאתה יוצר וכותב?

ידע הוא הידיד הכי טוב שיש לך. הנקודה היא, ששנאתי את הבית ספר כשהייתי צעיר, למרות שהייתי תלמיד כשרוני. אף פעם לא חשתי בנוחות עם הסיטואציה של להיות תלמיד בבית ספר, ותמיד הייתי עושה לעצמי ולמורים שלי את החיים אומללים. הייתה לי התחושה או שכולם טיפשים, או שאני היחיד הטיפש וכל היתר הם נורמאליים. הייתי יותר מדי טיפש לראות את הדרך שלהם, ובסה"כ זאת הייתה תחושת ניכור אינטלקטואלית ומוראלית.
לאחר שסיימתי 9 שנים בבית ספר היסודי, הלכתי לקולג' למוסיקה למשך 3 שנים. הקולג' למוסיקה היה חשוב, בגלל ששם מצאתי אנשים שאליהם יכולתי להיקשר. ייסדתי קבוצת תיאטרון מוזרה שנקראה:
The Rusty Roses Crisis Theater, שלא התפתחה יותר מאשר כמה הופעות שמעולם לא בוצעו.

לאחר שסיימתי את הקולג' למוסיקה, הלכתי לקורס לכתיבה במשך שנה, ושם פגשתי את יוהנה, אשתי לעתיד, אשר למדה שם קורס בדרמה. למדתי אסתטיקה במשך שנה, ושם כתבתי את השיר שכולכם מכירים Handful of Nothing במהלך שיעור קדרות, אני זוכר זאת היטב. לאחר מכן נכנסתי לקורס לעיצוב תעשייתי ולפיתוח מוצרים ( קורס נסיוני אמיץ ששילב את נקודת הראות האומנותית ואת יכולת ההמצאה) בקולג', במהלך הקורס הקלטנו את האלבום הראשון שלנו Entropia , ואף ביקרתי במפעל כלי נשק, כחוויה שתתרום לנו בהמשך לאלבום השני. משם המשכתי לאוניברסיטת גטבורג ולמדתי קורס שנקרא Peacework (המשלב יחסים בינלאומיים ופוליטיקה עם הומניזם והיבטים פילוסופיים על המצב הגלובאלי העכשווי). במהלך הקורס כתבתי את המאמר Water War שהוא הבסיס לקונספט מאחורי האלבום One Hour by the Concrete Lake.

במהלך הקורס התחלתי יותר ויותר להתעניין בנושא הקרינה והשפעתה על יצורים חיים והטבע, אז החלטתי לקחת קורס בפיזיקת הקרינה (אשר עסק גם בקרינת יינון בחברה) באוניברסיטת גטבורג, במהלך הקלטות האלבום One Hour by the Concrete Lake. לאחר מכן החלטתי שאני רוצה ללמוד שפות שוב בגלל שאני אוהב מילים, ולמדתי אנגלית באוניברסיטת גאבל (Gavle) שם לקחתי גם קורסים באתיקה, מגדר בחינוך ועוד. במקביל יצאנו לסבב ההופעות הראשון בזמן שהייתי בשנתי הראשונה שם באוניברסיטה. במהלך כל שנות הלמידה (ואני עדיין המום שלמדתי כל כך הרבה למרות ששנאתי את הבית ספר) הייתה לי תמיד התחושה שאין לי מושג לאין אני הולך ובעצם אני הולך לאיבוד – כל הקורסים המוזרים האלה נראו לחלוטין מנוגדים אחד לשני בדרכים רבות, אבל במהלך הפיתוח של One Hour by the Concrete Lake הכל התחיל להיות מובן לי והתחלתי לראות את ההיגיון שבדברים.
אני חושב ש- POS היא להקה בה כל ההיבטים האלה של החיים פתאום מתחילים לקבל משמעות והופכים שימושיים. כל הקורסים האלה נתנו לי את הבסיס ואת נקודת המוצא לידע שלי, ואני חושב שזה משהו שהופך את Pain Of Salvation למעניינת להרבה אנשים. הקורסים האלה גרמו לי להבין מה חשוב בעיניי: השילוב של אומנות, מדע, ידע, השראה, מחשבה, אהבה.


אם לא היית מוסיקאי, מה היית רוצה להיות?

אתה מתכוון שאני כלום חוץ ממוסיקאי עכשיו? :) ובכן, הייתי רוצה להיות משהו אחר שהוא לא עבודה אמיתית או קריירה, ולהתעסק בתחומי העניין שלי. אני מתעסק הרבה במחשבים ואומנות, אבל אני חושב שהכתיבה היא התחום החשוב ביותר עבורי.


שאלה גדולה לסיום, האם ישנו סיכוי לראות את Pain Of Salvation בישראל בסיבוב ההופעות הבא של הלהקה באירופה?

אני מאד אשמח לבוא ולנגן את המוזיקה שלנו. תמיד רציתי לראות את ישראל, אז אנחנו מחכים להצעות רציניות וכדאי לכם לעקוב אחרי זה. אבל אני חייב להוסיף כמו כן, שהשיקול להופיע בישראל בהחלט מכיל חששות של דאגה ופחד. הסיטואציה כיום היא מלאת עוינות, ומאחר ואנחנו לא תומכים "נלהבים" בפוליטיקה של ממשלת ישראל, אנחנו לא נרגיש כל כך רגועים מבחינה פוליטית. אני פשוט לא מוכן להיכנע למציאות העכשווית שטוענת שאם אתה מתנגד לדרך הפוליטית של ממשלת ישראל אז אתה אנטישמי, כמו שבמקביל אם אתה נגד בוש אז אתה פרו-טרוריסט.

משחקי ההגיון האלה גדולים ומסוכנים. אני מתנגד בחוזקה לאלימות מכל סוג שהיא, כמו שאני מתנגד לצרות אופקים ורדיפה פוליטית, צביעות פטריוטית ולאומית ואתנוצנטריות. חייב להיות סוף לזה, והחומה היא לא הפתרון. סוכני FBI בטיסות הם גם לא הפתרון. טרוריזם הוא גם לא הפתרון, וגם פחד לא. ההבנה היא הפתרון. פתרון שחוק ונאיבי? ובכן, לפעמים האמת מתחילה להישמע כמו קלישאה, בגלל שבליבנו אנחנו מודעים לה כל כך הרבה זמן. אנחנו נכשלים מלחיות לצידה.


תודה רבה על זמנך היקר, זה היה העונג לי לעשות את הראיון הזה איתך

העונג הוא גם שלי, ומבלי להתחשב בתשובה לשאלה הקודמת, תפנימו בבקשה שאני עדיין מקווה למצב בו אנחנו נוכל לבוא ולנגן בישראל, הייתי מאד רוצה שזה יקרה. למען האמת, לפני מספר ימים קיבלנו בקשה ממספר חבר'ה ישראליים שרוצים להתחיל להריץ מועדון מעריצים שלנו בישראל, כך שאנחנו יודעים על ההתעניינות, והיא ללא ספק דו-כיוונית.

לכל מעריצינו בישראל אני רוצה להוסיף את הדברים הבאים: שמרו על עצמכם עד שניפגש, ושוב פעם, אני מקווה שלא עצבנתי אנשים עם התשובות הפוליטיות שלי. חשבתי הרבה פעמים בחיי פשוט לחמוק משאלות כאלה, אך הבנתי ששתיקה היא לא דרך טובה להתמודד עם בעיות. אני מנסה למצוא את הדרך שלי דרך הנושאים הקשים האלה ו"שדות המוקשים", אבל כמו שכולנו יודעים, שפה היא כלי בוטה ועמום ואני יכול רק לקוות שאתם רואים מה שאני מנסה להעביר במסרים שלי. אני רוצה לאחל לכל בן אנוש שיזכה לכבוד ולחיים טובים מבלי חשש לפחד ושנאה, מבלי להתחשב בגזעו, לאומיותו או אמונתו. אך כדי שזה יקרה, אני חושב שכולנו צריכים להתחיל להשתנות ולשפר את דרכינו וללמוד את האומנות המתונה של הסלחנות, צניעות והבנה – יש לזה מילה אחת – אמפתיה.


(טל רודס)

לאתר הרשמי של הלהקה