"חוטאים"
השמועות על החום הנורא שמחוץ לאזורי ההשפעה של המזגן אמנם הגיעו לאוזנינו, אך לא ראינו צורך להתעמק בהן, הרי מי שהפיץ אותן בוודאי יצא החוצה כדי לבדוק האם נכון הדבר, וזה כשלעצמו אינו אלא מעשה של אדם שאינו נמצא בקו הבריאות. את מנת ההבל, הלחות והזיעה קיבלנו מבעד למסך, כשבחרנו לחזור בסוף השבוע הזה אל דרום ארה"ב ואל האפלה המסתתרת בין ביצות הדלתא של המיסיסיפי, שדות הכותנה האינסופיים, הכנסיות החרבות למחצה והבלוז, הו כן הבלוז.
הדרום הגותי הוא מושג חדש ומתעתע. הגותיקה האירופאית הקרירה והדרמטית, מתבססת על נופים אירופאים טהורים ועל פולקלור אפל ועתיק. הגותיקה האמריקאית הדרומית היא תוצר של חום, לחות, איטיות וכור היתוך המשלב מיסטיקה אפריקאית, אמריקנה וקורט של צרפתיות. היא מתפשטת מהאלגנטיות ומהנאורות של מולידתה האירופאית ולובשת אופי מיני יותר, דתי יותר ואלים יותר.
הדרום הגותי הוא אמוציונלי. הוא רוקד על מפתן דלתות השיגעון וההזיה ויונק מההיסטוריה הארצית לא פחות מאשר מהפולקלור המקומי. הנושאים שהוא נוגע בהם יכולים להיות אזוטריים או אוניברסליים, אך גם פרטיקולריים ואף פוליטיים. הדוגמה האולטימטיבית לגותיקה דרומית היא העונה הראשונה והמופתית של "בלש אמתי". האימה אינה נזקקת לכסות הלילה. היא מתקיימת לאור השמש בקהילות דתיות אזוטריות, ביחסים בין קהילות אתניות שונות, בטבע הכאוטי והמיסטי, באלימות הרוחשת מתחת להכל ובנפש הגיבורים שם השיגעון והאשמה תמיד בהישג מחשבה.
עוד תופעה שאימצה בנדיבות הגותיקה הדרומית היא הערפד. מ"ראיון עם ערפד" של אן רייס וכמובן הסרט שנעשה על בסיסו עם בראד פיט, טום קרוז וכריסטין דנסט בת ה-12. דרך "חלום קדחת" שכתב ג'ורג' מרטין הרבה לפני שהחל לכתוב את סדרת "שיר של אש ושל קרח" (הסדרה עליה מבוססת "משחקי הכס") המפורסמת שלו, ועד "מצאת החמה ועד צאת הנשמה" (אחד התרגומים המגוחכים) של רודריגז וטרנטינו שחטפו את הגותיקה הדרומית מערבה ולמדבר.
נחזור לסוף השבוע ולחום בחוץ ועל המסך. "חוטאים" של ראיין קוגלר הוא אחד הסרטים המדוברים בתקופה האחרונה. לא מעט מבקרים מיקמו אותו בצמרת הסרטים שיצאו במחצית הראשונה של 2025, ולכן הציפיות שלנו היו בהתאם. המזגן עמל בעוצמה מלאה. הצאצאית נמה את שנתה ואנו התמקמנו היטב בין הנשנושים על הספה כדי לצפות ב"אחד מסרטי השנה" אם יורשה לי לצטט יוטיובר מסוים. אקדים ואומר שאת ראיין קוגלר אני לא מכיר. את "קריד" לא טרחתי לראות עד עתה מהסיבה הפשוטה שסרטי איגרוף הם לא הזירה שלי וגם ב"תחנת פרוטוויל" החברתי שלו לא צפיתי. היצירה היחידה שלו אותה אני מכיר ובה צפיתי היא "הפנתר השחור" שלא בלט אצלי יתר על מידה מעל מבול המארוולים של אותה תקופה. במילים אחרות, לא היו לי דעות קדומות ולא הייתי עסוק – כמו שקורה לפעמים – בלזהות את הבמאי בתוך הסרט.
בכל הנוגע לקאסט, מייקל ב. ג'ורדן מגלם שתי דמויות במקביל – האחים סמוק וסטק מור החוזרים מהעיר הגדולה ומהרפתקאותיהם הבינלאומיות לעיירה הקטנה במסיסיפי בה נולדו וגדלו. שני האחים הם גנגסטרים שחורים של שנות ה-30, וזה על אף שהמשחק של ג'ורדן נוטה לאנכרוניזם מבחינת שפת גוף והאחים נראים לפעמים כמו גנגסטרים של ימינו. אל שני האחים חובר דודנם סמי מור בגילומו של המוזיקאי מיילס קטון שעושה עבודה ראויה ביותר – בטח בשביל סרט ראשון. את שלל דמויות המשנה מגלמים בין היתר דלרוי לינדו הוותיק, עומר מילר והיילי סטיינפלד. העלילה שמחזירה את האחים מור לביתם מלווה במהלך המחצית הראשונה של הסרט את האחים ודמויות שונות לקראת פתיחת הג'וק ג'וינט שלהם שהוא סוג של מועדון ריקודים/פאב/בית מזרח. המחצית השנייה של הסרט מתמקדת בליל הפתיחה של הג'וק ג'וינט, באלמנט האימה ולבסוף בקליימקס חברתי.
"חוטאים" הוא ערבוב ז'אנרים חינני לפרקים. משהו אומר לי שבמקרה הזה קוגלר שאב השראה מעוד במאי אפרו-אמריקאי שכוכבו דרך בעשור הקודם – הלא הוא ג'ורדן פיל. כמו פיל גם קוגלר ניסה לייצר ב"חוטאים" בידור אימה אקלקטי עם אמירה חברתית, אך לא כמו פיל, קוגלר לא הצליח להתעלות מעל הז'אנרים שהוא רקח לתוך תוצרתו. "חוטאים" הוא סרט מהנה ואפילו מאוד. אמנם מעט ארוך ממה שהוא צריך להיות ועלילות המשנה המיותרות לחלוטין מכבידות עליו. בנוסף יש קטע וואן שוט מוזיקלי הזייתי באמצע הסרט שאישית גרם לנו לקרינג', וכמובן חייבים גם לציין שמבעד לחורים בעלילה היה אפשר לראות את השמיים זרועי הכוכבים המתים של פתח תקווה, אך כל זה לא גרם לנו להרגיש שבזבזנו את זמנינו.
הדרמה הדרומית התקופתית, המותחן הגנגסטרי וסרט האימה הערפדי לא הפתיעו בשום צורה ולא התעלו יחד לז'אנר חדש, אך נשזרו היטב יחד. כשהמסך נדם וקמנו מהספה לחלץ את איברינו, עלתה בראשי מחשבה על כך שצפיתי עכשיו בסרט ערפדים דרומי טוב. לא, לא אבן דרך בגותיקה דרומית, לא קולנוע גדול ובטח לא אחד מהסרטים הטובים של השנה, אך בהחלט סרט ערפדים טוב.
