כשה Thrash התבגר

לקראת אמצע שנות התשעים ז'אנר ה Thrash היה בבעייה. את גל ההצלחה שמטאליקה הביאו עם Master הז'אנר מיצה, מאות אמנים שונים הוחתמו ע"י כל חברת תקליטים גדולה שרצתה לתפוס את המטאליקה הבאה, חלקם הצליחו יפה, רובם נכשלו, וכמעט כולם נזרקו לקראת אמצע שנות התשעים כש ה Grunge הביא לסוף עידן ה Thrash.

היה גם מי שעשה מיץ מהלימונים, ואלו היו בעיקר להקות וותיקות שהחליטו לבדוק קצת את הגבולות של הז'אנר ולנסות להתקדם למשהו שהוא לא ה Thrash של שנות השמונים, אבל גם לא Grunge כמו עשרות החיקויים השונים שצמחו ל Pearl Jam. למרות שהצלחה מסחרית לא עבדה כמעט לאף אחד מהלהקות האלה (Overkill למשל הם יוצאי דופן בזה), מבחינה אומנותית היו שם כמה יציאות מופלאות – שאולי המעריצים לא ראו אותן ככאלו באותה תקופה אבל היום במבט לאחור מי שלא יחפש מחזור או עלול ללקות בתסמין האשמת הסולד-אאוט – יכול לראות שהם הביאו כמה אלבומים מופלאים כתוצאה מההכרח המסחרי.

הנה כמה מהן שכדאי להכיר:

Flotsam and Jetsam – Quatro

ללהקה הזאת אין מזל מי יודע מה. הם התחילו עם אלבום בכורה אדיר בשנות השמונים שיצא מוקדם ובמקביל להרכבים כמו Exodus או Anthrax, והיה מוזיקלית אחד הטובים שיצאו באותה תקופה עם מוזיקאים אדירים וסולן שהיה אחד הטובים בז'אנר, אבל איך שהוא כל הזמן הם נדפקו, עם זה מבחינת הלייבלים, מבחינת חילופי הרכב, בזה שהבסיסט Jason Newsted נחטף למטאליקה, בסאונד גרוע אחר סאונד גרוע – והצלחה מסחרית שפשוט לא הגיעה.

אבל היו גם אלבומים מעולים – כמו No Place For Disgrace המוקדם, וכן – גם Quatro שיצא ב 1992.

האלבום הופק ע"י המפיק הבריטי Neil Kernon, מפיק שעבד עם כמה הרכבי ענק גם בז'אנר הפופ בשנות השמונים, אבל החל משנות התשעים הביא סאונד מצוחצח וברור גם ללא מעט אלבומי מטאל של הרכבים כמו Nevermore, Macabre  ואפילו Cannibal Corpse. ולראשונה מאז אלבום הבכורה הלהקה נשמעה ברור, את זה היא ניצלה כדי לשחרר רצף של שירים מלודים, מורכבים, על גבול הפרוג – לא באיזו נגינה וירטואוזית אלא במורכבות ותחכום. זה הגיע עם טקסטים מעניינים, ושירה מושלמת של הסולן Eric "A. K." Knutson.

האלבום כמובן לא הצליח מסחרית – כמו פחות או יותר כל אלבום של הלהקה, אבל מבחינה מוזיקלית מדובר בקלאסיקת מטאל לא מוכרת מספיק שמראה מה הרכב Thrash יודע לעשות גם כשהוא נוגע בז'אנרים שונים.

Overkill – I Hear Black

Overkill היו ברצף של אלבומים מוצלחים מוזיקלית לפני האלבום הזה. Horrorscope שיצא לפני היה אלבום Thrash בוגר ומתוחכם, שגם מכר למעלה מ 120 אלף עותקים בארה"ב ונחשב להצלחה מסחרית ללהקה.

אבל הלהקה לקחה סיכון מחושב ועשתה אלבום שונה מאד – מופק אורגנית יותר ע"י Alex Perialas הוותיק ולא ע"י Terry Date שעשה עבודה נקייה בהרבה עם קודמו, ומוזיקלית למרות שהיה מדובר באותו הרכב – המוזיקה הלכה לכיוון שונה מאד, כשההשפעה הגדולה הייתה Black Sabbath, עם קצב מואט, הורדה דרסטית של הדאבל-בס, והליכה לשירה מלודית של בובי בליץ לצד ריפים סאבתים מוצלחים.

למרות שזה היה שונה מאד ממה שעשו בעבר, זה עבד להם, גם מוזיקלית – עם כמה מהשירים הכי מעניינים שהלהקה הנפיקה לפני ומאז, וגם מסחרית כשהאלבום היה זה שהגיע למיקומים הגבוהים ביותר של הלהקה במצעדי המכירות. יש מי שיטען שהלהקה לעולם לא הצליחה לשחזר את הרצף של 4 האלבומי מופת שהסתיימו עם האלבום הזה, יש גם מי שפחות אוהב עד היום את האלבום – אבל לדעתי מדובר באלבום ענק של להקה ענקית, שגם הוכיחה שהיא יודעת לעשות מוזיקה אחרת ממה שכולנו התרגלנו ממנה לפני.

Anthrax – Sound Of White Noise

אולי האלבום שעשה הכי הרבה רעש מחוץ למטאליקה על השינוי שהוא היה עבור הלהקה.

3 שנים אחרי Persistence Of Time המצויין הלהקה הלכה לכיוון שונה דרסטית. זה החל מהפרידה מהסולן ג'ואי בלדונה, המשיך עם גיוס המפיק Dave Jerden שנודע כמפיק אלבומי גרנג' וPאנק והמשיך עם הגיוס של הסולן John Bush מלהקת Armored Saint, מי שבמשך שנים בשנות השמונים נחשב לאחד הסולנים הטובים ביותר בסצנת המטאל האמריקאית – ומי שגם מטאליקה שקלו כסולן לתקופה מסוימת.

השילוב הוליד אלבום שונה לחלוטין מה Thrash ה "שמח" של הלהקה, ויצר אלבום שיש מי שיגדיר ע Groove Metal עם נטיות גרנג'יות. זה המם לחלוטין את מעריצי הלהקה המקוריים, אבל ללא ספק עבד מסחרית. עד האלבום האלבום נשאר האלבום המוכר ביותר של הלהקה, והגיע ללמעלה מחצי מיליון עותקים שנמכרו בארה"ב. הישג שהם לא שחזרו מאז. שוב, עד כמה תהנו מזה תלוי מאד ברצון או אי הרצון שלכם להאחז בלהקה שהם היו לפני, אני – כמי שבחן את זה כאילו מדובר בלהקה אחרת, עדיין נהנה מאד מהאלבום הזה.

Suicidal Tendencies – The Art Of Rebellion

את הצעד הגדול של הלהקה הזו לכיוון המיינסטרים הם עשו עם האלבום שלפני – Lights, Camera, Revolution, אלבום Thrash פחות הארדקורי, מופק לעילא ומנוגן היטב, אבל באלבום הזה הם פרצו את גבולות הז'אנר לכיוון הרבה יותר נסיוני.

הם לא וויתרו על ה Thrash, זה לא שינוי טוטאלי ברוב האלבום, אבל כן שומעים את ההשפעה הגדלה של ה Fאנק שסולן הלהקה עשה במקביל עם הרכב הצד Infectious Grooves, שחלק גם חלק מהנגנים של הלהקה, הבולט בהם הוא הבסיסט Robert Trujillo מיודענו.

החל מ Accept My Sacrifice, דרך Monopoly On Sorrow והסינגל Asleep At The Wheel, נראה שהלהקה חצתה הדרך גם לכיוון רוק אלטרנטיבי, ספק סיאטלי, וזה הפך את האלבום לקשה לבליעה עבור רוב מעריצי הלהקה.

אני מודה שלקח לי יותר זמן לאהוב אותו מהרבה מהאלבומים האחרים ברשימה, אבל היום – בשמיעה חוזרת חוזרת חוזרת, אני רואה בו הרבה מהגאוניות של הלהקה ושל מייק מויר הסולן הנצחי, הם פרצו פה דרך ועשו פשוט אלבום טוב, לא משנה באיזה ז'אנר תבחרו לשים אותו.

Prong – Cleansing

האמת שהאלבום הזה אני קצת מרמה. כי Prong  מראש לא היו להקת Thrash ממש, באלבומם השני Beg To Differ הם הפגינו עבודת תיפוף תעשייתית של יוצא להקת ה Swans, והאלבום השלישי Prove You Wrong נע גם ככה על צידי האלטרנטיב, כשהמקורות של הלהקה מראש היו לא פחות בהארד קור מאשר במטאל.

אבל Cleansing היה האלבום שבו הלהקה הלכה סופית לכיוון אחר לגמרי מההרכבים שהיו מזוהים איתה ומז'אנר ה Thrash, יש מי שיגדיר אותו כאלבום ה Groove הראשון שלהם. הוא היה מופק יותר, מלוטש, עבודה של Terry Date האגדי, שצחצח גם את Pantera במקביל, ומבחינת מוזיקלית הוא היה נקי יותר, קצבי יותר, הרבה פחות הארד קור ויותר גרוב תעשייתי.

וזה עבד, האלבום הנפיק כמה סינגלים שהצליחו מאד – כמו Whose Fist Is This Anyway?", או Snap Your Finger, שירים קליטים שהפכו לסוג של להיטי Headbangers Ball בזמנו ב MTV.

גם במבט של אז, וגם היום לאחרונה מדובר באלבום מעולה, אלבום שהוכיח שהתקופה של סוף עידן ה Thrash המסורתי לאו דווקא עשה רע למוזיקה, הוא הביא אותם למקום אחר, אבל בחלק גדול מהלהקות זה הוציא משהו חדש וטוב, והוכיח ששינוי הוא לא תמיד דבר רע.