3Inches Of Blood – Advance and Vanquish

כשאני מציג את 3 אינצ'ס אוף בלאד, אני צריך לעשות הכל עם סימני קריאה. ככה המוזיקה שלהם מרגישה, כאילו היא נכתבה בשביל סימני קריאה. לא, בחוברת הטקסט אין סימני קריאה, או אותיות מודגשות ב-Caps lock יותר מהדגשים הרגילים. אבל ככה המוזיקה מרגישה.

3 אינצ'ס אוף בלאד הם 6-פאקס קנדים מונקובר שמנגנים… אמממ.. איך שזה נראה, הבי-מטאל. כן, הבי-מטאל. רגע, אני אסביר. המוזיקה נעה בין אולד-סקול הבי מטאל סטייל ג'ודאס פריסט ואיירון מיידן דרך פאוור מטאל של פיראטים כמו Running wild, וגם יש הרבה ספיד מטאל בפנים, מטאליקה, מגה-דת' – תבחרו – שימו בבלנדר – תערבבו – תקבל את החבורה הקנדית הזאת. אבל מה שהחבר'ה האלה לא מבינים (מלבד השיטה המטרית) זה שלעשות הבי מטאל עם ריפים סטייל Shadow's fall ודרייב סטייל להקות כמו CKY זה הכי לא הבי-מטאל בעולם. אז נכון קולין ריצ'ארדסון הפיק את האלבום הזה ונתן לו הפקה בת אלף זונות, וגם הציור של הברברי על העטיפה שייך לבחור הזה שיצר את ויק ראטלהד – אותו אחד שמגה-דת' עד היום מתגאים בו, אבל כאילו, מה זו המוזיקה הזו?

זה לא רע, תבינו אותי. כל מי שאוהב פאוור מטאל טוב, או מאידך גיסא, פאוור מטאל רע – יתאהב בלהקה הזאת מיד. הם שרים על השמדתם של אויבי המטאל, על סופות הים הסוער המקשים על שודד הים לחזור לחוף, על נקמת דמים באורקים, כאילו – אתם יודעים, הם ישבו, שיחקו D&D וכתבו מילים בהשראת שליט המבוך. אבל אז הם עשו החלטה שתשנה את הסגנון לעד והוסיפו סולן נוסף בעל השם הבלתי אפשר Came Pipes – שהתפקיד שלו זה לצרוח. וככה, עם שני סולנים, אחד שר כמו רוב האלפורד בימי Painkiller (והדמיון מפחיד לחלוטין) והשני כמו סולן מטאלקור עכשווי שנשמע תמוה לחלוטין עם המוזיקה, עד שמזהים את הריפים המעט מטאלקור מלודי, או אימוקור, או כל הדברים האלה ש-"10 סנטימטרים של דם" נלחמים נגדם.

אני לא יודע איך לעכל את האלבום הזה עד עכשיו. אני מנסה לשמוע אותו כאילו הייתי שומע אלבום של Shadow's fall וזה לרוב אומר להנמיך ציפיות, לצמצם אישונים ולנסות למצוא את היפה, אבל אז אני נתקף בהתקפי צחוק, ותוהה מי אלה הגברים שאשכרה החליטו לצאת כל כך The Darkness בחלקים מסוימים של השירים, בעודם שרים וצורחים לחילופין על שחיטתם של פוזרים, גרזניהם של רשעים ופשיטות ברברים על החלשים וכדומה. כשאני בא לשמוע את האלבום הזה ולחשוב לעצמי, "תרגע יותם, זה רק פאוור מטאל לא מזיק" – צרחות ההארדקור והריפים הכמו-שוודים משגעים לי את המוח.

תבינו – הדבר הזה לא נופל בין שני הכסאות. אלה שאוהבים מטאלקור יכולים למצוא שם את הדברים שהם אוהבים ולהנות מהמשב רוח המרענן הזה כאילו הם לא יודעים מה זה Painkiller. אלה שאוהבים טרו מטאל ימצאו פה הרכב פאוור / הבי מטאל מעולה שמטובל עם עוד אגרסיה שהסולן השני, "ההוא שצורח" מוסיף בקטעים מסוימים צרחות הארדקור, שלא לומר דת' שבדי.

המוזיקה זועקת מבוכים ודרקונים. הם אפילו מודים על החיבה הגדולה לנושא באתר שלהם, כשהם אומרים שהגיטריסט הוא גנב דרגה 4 / ברברי דרגה 1 והסולן ההארדקור הוא לוחם דרגה 5. המוזיקה בועטת וחיה הרבה יותר ממה שכל סצינת המטאלקור עשתה בשנה האחרונה. המלודיות מושכות את המאזין קדימה אל תוך העולם הפנטזיה המאד-מאד הזוי של הלהקה, על שודדי ים, אורקים אנסים ורוצחים, שלטון עריצים ואויבים באופן כללי של ההבי-מטאל. הם כולם מושפעים עמוק מה-NWOBHM בייחוד דיו, מיידן ופריסט, והתוספת החזקה של ההשפעה מ-Running wild מורגשת בכל תו ותו.

השירים הבולטים באלבום הם Deadly sinners הלהיט עם הקליפ שעדיין יורד לי במהלך היומיים האחרונים מהאתר שלהם, שהוא איטי בצורה בלתי נסבלת, אבל הוא כבר הצליח להשתחל ל-Head bangers ball collection של MTV2, אוסף נחשב לצידם של סליפנוט וקורן, ובכלל הלהקה הזאת, שחתומה ב-Roadrunner (כמו Machine head, Soulfly, Slipknot, Betzefer אתם יודעים) היא אולי הדבר הכי תמוה שהצליח להשתחל לחברת התקליטים עם האופי הכל כך "ניו-מטאל" של השנים האחרונות. עוד שירים טובים זה Swordmaster ו-Destroy the orcs המטופש עד כדי גיחוך אבל כיף לא נורמלי.