A Lower Deep – Trinity

כנראה יש משהו במים של ארה"ב. האמריקאים לא מסוגלים לשתות מלודיה. זה לא נכנס להם יפה בגרון ומחליק בצורה צורמת. רק האמיצים (והזקנים, כנראה) יכולים לשתות מלודיה כמו שצריך. ההבי מטאל שלהם הוא הגלאם המחוספס והמלוכלך, הדת' מטאל שלהם הוא הצדדים הברוטאלים והאכזריים שלו, והם לא יודעים מה זה בכלל בלאק מלודי או דת' מלודי. בשבילם יש מטאלקור וכל השאר. אפילו הפאוור מטאל שלהם, הסגנון שאמור להיות הכי צ'יזי ומלוקק, נגוע בכבדות של פנתרה.

A Lower Deep הם פאוור מטאל אמריקאי שחולה באותה מחלה. כמו מנהיגי הז'אנר (ואני צריך לשים פה סימן שאלה לשם התמיהה) Nevermore בארץ כל האפשרויות, גם A Lower Deep רוצים לעשות את כל מה שנעשה באירופה – רק כבד יותר, אבל לא כבד מדי.את המוזיקה של A Lower Deep אפשר לתאר כ-Nevermore לעניים, בגדול – אבל רק בשמיעות נוספות נחשפים רבדים מעניינים רבים. ההפקה העצמאית שעשו חברי הלהקה על האלבום עושה רושם חיובי, אך יחסית לאלבום שלישי של הלהקה, אני שם לב לסוג של תפנית מצערת במוזיקה. הריפים הקליטים שליוו את האלבום Parable To The Throne הקודם שלהם, שממש במקרה הנחתי יד עליו לפני כמה שנים קלות, הוחלפו ברעיון יפה אך ביצוע לוקה בחסר.

כדי להתחמק מההשוואה העיקשת של הלהקה ל-Nevermore (וזה נעשה רק בגלל שהם מנגנים בעצם מטאל כבד, גרובי אך עם שירה נקייה וצחורה ולחנים מורכבים יותר מהאלבום הפאוור ההסתדרותי) הלהקה פיתחה את המוזיקה שלה לכיוונים יותר פרוגרסיבים (כמו שבעצם Communic השכילו לעשות, רק בצורה טובה יותר) אך איבדה מהאיכות הקליטה שלהם. להבדיל מ-Biomechanical החולקים משבצת דומה שבז'אנר, אין ל-A Lower Deep את היתרונות והמשאבים הפיננסים להפקה נוצצת תוצרת המאסטר אנדי סניפ. האלבום נפתח עם השיר "Ascent Of The Fallen" המציג לנו פה ארסנל נגנים מרשים. הגיטריסט טרוי ריד חולש על המיתרים כרעם מתגלגל, משחרר ריף אחרי ריף, וביחד עם טים אומסטיד הבסיסט אשר פחות מורגש פה, נוצרים ריפים נהדרים אך שנעלמים מהראש במהירות.

התופעה הראויה לציון פה היא המתופף השכיר דייויד לי, המפליא ברגליו המהירות דאבלים שלא יביישו את דרק רודי או את קוין טאלי. מצד שני, עבודת הידיים שלו מסורבלת מאד, וההפקה גם גורעת כאשר מלבד תוף הבס, הסנייר ותופי הטמטם – הכל נשמע מרוחק מאד, מרוחק מדי. המוזיקה של A Lower Deep קרה. היא דנה בצורה צוננת על עתיד האנושות וההווה הנגוע שלה, ממבטים פילוסופים לעתים, ולפעמים בהיבט ישיר, אך גם על סבל אישי המצמיח תקווה. בשיר השני, "A Grief Observed", אחד מהשירים הטובים בדיסק ולא בכדי, אנחנו מקבלים סיפור של אבא השוכל את ביתו, אך רוחה של הבת, לא במובן השטני המקובל אצל King Diamond, אלא במובן של המהות שלה, ממשיכה איתו, מטיפה לו להמשיך לחיות כי רק ככה היא תגשים עצמה דרכו.

שני השירים הטובים ביותר הם לדעתי "God And Monsters", שלי נשמע כמו גרסה טכנית טיפה יותר של Iced Earth בתקופת Burnt Offering האפלה – במיוחד בשירה המובילה של בילי מליקן, סולן הלהקה והקול המוביל שלה. השיר המגולל בעצם את התמורות החלו בעולם שבו אלוהים מת במילותיו של ניצ'ה, אשר באופן פיוטי מתואר כאיש אשר אחז את ראשו בידיו וקרא לעולם להיות טועה. השיר מגולל עולם המאבד תקווה ומשמעות ככל שהוא מתקדם – וההתפתחות המוזיקלית, הנהיית כבדה יותר ויותר אל קראת שיאו – מציגה זאת היטב.

השיר השני אשר מרהיב לתפארת הוא דווקא ההיפוך של הקודם, הלא הוא "Lost In Eden", שגם מבחינת משמעות מצאתי לו סוג של הצד השני של המטבע, וגם מבחינה מוזיקלית – בהיותו אנטי-תזה לשיר הכמו-בלדה הקודם, זה בועט בראש ובחוזקה. השיר מגולל את סיפורו של אדם, האדם הראשון, המאבד עצמו בנשיקת חווה וכמו כן את כל מה שידע מפרי עץ הדעת, כאשר הוא אובד בגן העדן. האלבום כולו מומלץ בחום לכל אוהבי הסגנון. לא מדובר ביצירה אשר תשנה את פני השנה לכאן או לכאן, ולדעתי Parable To Throne השאיר בי אימפקט גדול יותר מ-Trinity, אבל בגדול מדובר באלבום עצמאי של פאוור/ת'ראש מטאל טוב וחכם.